לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
יום שישי ב' חשוון תשפ"ב
מסכת ביצה דף ל"ח
דף ל"ח ע"א
שור של מפטם שוורים רבים למכור – הרי הוא כרגלי הלוקח אפילו הוא מעיר אחרת, כיון שדרכו למכרן אוקמיה ברשותיה של מי שימכרנו לו למחר ביו"ט.
שור של רועה שמגדל בהמות שלו ולפעמים הוא מוכר למכיריו – הרי הוא כרגלי אנשי אותה העיר, אבל מעיר אחרת אין דרכן לקנות ממנו.
המבקש לחבירו שישאילנו ביו"ט – הרי הוא כרגלי השואל אפילו לא מסרו לו אלא ביו"ט, דאוקמיה המשאיל ברשותיה דהשואל.
הרגיל לשאול מחבירו ושאל ממנו ביו"ט – הרי הוא כרגלי המשאיל, כיון דלא בקשו מערב יו"ט לא אוקמיה ברשותיה דשואל דשמא כבר שאל מאדם אחר.
דף ל"ח ע"ב
אשה ששאלה מחברתה תבלין, מים, מלח, לעיסתה האי אלו כרגלי שתיהן (מתני' ל"ו:) ואין בטלין בעיסה והתבשיל שהן הרוב
לרבי אבא – דלא אמרינן ביטול ברוב כשנתערב ממון של חבירו בממונו ולא נעשה שלו אלא עדיין שם הבעלים עליהם, לכן גם לא נתבטלה שביתת בעל התבלינים הגם שהם המיעוט. (לאביי היינו רק ממון שיש לו בעלים אבל אחר ששאלו נעשה הממון של השואל).
לרב ספרא – מידי דממונא חשיבי ואינו בטל ברוב אע"פ שאין לו בעלים. (לאביי הגם דלא נתבטל חשיבות הממון שבהן, מ"מ תחומין איסור הוא ונתבטלו לעניינו).
לרבא ואביי – בעיסה גזירה שמא יעשו עיסה בשותפות ויוליכוה כל אחת ואחת למקומה, ובתבשיל – התבלין שמתקן המאכל נעשה כעיקר ואינו בטל.
לרב אשי – משום דהוי ליה דבר שיש לו מתירין שיכול לאוכלו למחר, או לאוכלו כאן, ודבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל.
מין באינו מינו בטל, מין במינו – לרבי יהודה אינו בטל ולחכמים בטל.
הבורר צרורות מגרנו של חבירו – חייב לשלם לו דמי חטים, מפני שחיסר מדתו שמותר לו למכור כך.
נבילה שנפלה ברוב שחוטה בטלה מלטמא גם לר' יהודה דמין במינו אינו בטל – דרוב שחוטה המבטל לעולם אינו מטמא כדין מיעוט דנבילה וכמין שאינו מינו הוא. שחוטה שנפלה ברוב נבילה – לר' יהודה אינה בטלה, כיון דרוב נבילה המבטל יכול להיות כמיעוט השחוטה דאינו מטמאה – לכי מסרחה ואינה ראויה עוד לגר דתו אין קרויה נבילה, וכמין במינו הוא.
לר' יוחנן בן נורי חפצי הפקר קונין שביתה, דממון יש לו חשיבות אע"פ שאין לו בעלים, והמוצאן מוליכן ממקומן אלפים אמה לכל רוח, ואינו מוליכן למקום שעירב שם.
***************
שבת קודש ג' חשוון תשפ"ב
מסכת ביצה דף ל"ט
דף ל"ט ע"א
אשה ששאלה מלח מחברתה ועירבה אותו בקמח שלה – לת"ק הרי העיסה כרגלי שתיהן, לרבי יהודה – מלח סדומית דק בטל לקמח, מלח גס – ניכר ואינו בטל.
שאלה מים ועירבה אותן בעיסה ותבשיל – לת"ק כרגלי שתיהן, לרבי יהודה – עיסה או תבשיל רך שהמים ניכרים – כרגלי שתיהן, תבשיל עבה שאין המים ניכרים – הרי המים בטלים.
הגחלת כרגלי הבעלים, אך לא שלהבת, ולכן המדליק נר בשלהבת חבירו מוליכו גם למקום שאין חבירו רשאי לילך.
גחלת של ע"ז – אסורה בהנאה, ושלהבת מותרת, ואף מדרבנן לא גזרו – כיון שע"ז מאוסה ובדילי אינשי מיניה.
המודר הנאה מחבירו – אסור בגחלתו ומותר בשלהבתו.
גחלת של הקדש – יש בה מעילה, ושלהבת – לא נהנין ממנה מדרבנן (כיון שאינו מאוס לא בדילי מינה אינשי כולי האי כע"ז), ואם עבר ונהנה אינו חייב קרבן מעילה דלית בה ממשא.
המוציא גחלת לרשות הרבים בשבת – חייב, והמוציא שלהבת – כגון שהייתה דולקת ברשות היחיד ונפח בה והפריחה לרשות הרבים – פטור, ואם הוציאה ע"י קיסם אפילו אין בקיסם שיעור לאיסור הוצאה – לרב ששת חייב, ששלהבת הנדבקת בדבר הרי היא חשובה, ולאביי כן הוא אם מרח שמן על חרס שאין בו שיעור הוצאה והדליק בה שלהבת והוציאה (ושני דרכים ברש"י אם לאביי גם בקיסם חייב, או שמא כיון שמועט הוא וממהר להכבות אין בשלהבת חשיבות).
בור של יחיד – אם המים מכונסים הרי הם כרגלי הבעלים, ונהרות המושכין ומעיינות הנובעין הרי הן כרגלי כל אדם – דכל מידי דנייד לית ליה שביתה.
בור של עולי בבל – הרי הן הפקר, לפיכך לתנא דמתניתין מימיו כרגלי הממלא – דלחומרא יש ברירה דמאתמול הוברר דלהאי גברא חזי, ולרבי יוחנן בן נורי חפצי הפקר קונים שביתה במקומן.
דף ל"ט ע"ב
מילא לצורך חבירו מבור של הפקר – לא קנה חבירו, דלא מהני תפיסה לחבירו במקום שחב לאחרים, לרב ששת – כיון שלא קנה חבירו קנאו הממלא ודין המים כרגלי הממלא, לרב נחמן לא קנה הממלא כיון דלא היה דעתו לקנות, אלא מי שנתמלא לו קנאם כשבאו לרשותו ודעתו לקנות, הלכך דין המים כרגלי מי שנתמלאו לו.
בור של אנשי אותה העיר – אין בן עיר אחרת יכול להוליכו אלא אלפיים לכל רוח, אבל בן העיר שעירב למ"ד יש ברירה – דין המים כרגלי הממלא.
הריני עליך חרם – המודר אסור ליהנות מן המדיר, הרי אתה עלי חרם – הנודר אסור ליהנות מן המודר, הריני עליך ואתה עלי – שניהם אסורים זה בזה, ומותרים בשל עולי בבל, דהיינו הר הבית הלשכות העזרות ובור של אמצע הדרך, ואסורים בדברים שהן של אותה העיר דהיינו הרחבה ובית הכנסת ובית המרחץ מפני שהן שותפין בה וכל אחד אסור משום חלקו של השני, בור של אנשי העיר אסורים לרחוץ בו, ולמ"ד יש ברירה מותר לכל אחד למלאות ממנו.
האחין שחילקו ביניהם ירושת אביהן וחזרו ונשתתפו – חייבין בקלבון כשאר שנים המתחברים ליתן שקל שלם למצות מחצית השקל, ופטורים ממעשר בהמה כדין שותפין שפטורים מקרא ד'כל פטר שגר בהמה אשר יהיה לך' – 'לך' ולא של שותפות, לרב ענן – דווקא כשחילקו גדיים כנגד טלאים וטלאים כנגד גדיים דבטלה דין ירושה ויש להם דין לקוחות, אבל חילקו גדיים נגד גדיים עדיין דין ירושה עליהן ויש ברירה, וכשחזרו ונשתתפו חזרה דין תפוסת הבית עליהן ופטורים מקלבון וחייבין במעשר בהמה, לרב נחמן – אפילו חילקו גדיים נגד גדיים וטלאים נגד טלאים אין אומרים זה חלקו המגיעו מדין ירושה – דאין ברירה, וכשחזרו ונשתתפו לא חזרה תפוסת הבית למקומה.
***************
יום ראשון ד' חשוון תשפ"ב
מסכת ביצה דף מ'
דף מ' ע"א
מי שהיו פירותיו בעיר אחרת שמחוץ לתחום, ועירבו בני אותה העיר להביא לו פירותיו – לא יביאו לו, שהולכים אחרי רגלי בעל הפירות, ואם גם בעל הפירות עירב – מותר להם להביא.
מי שזימן אצלו אורחים מעיר אחרת – לא יוליכו בידם מנות מחוץ לתחום ע"י עירוב שלהם אם אין בעה"ב יכול לילך לשם, אלא אם כן זיכה להם מנותיהם על ידי אחר מערב יו"ט.
ביקש להכניס שורו, קדירותיו, פירותיו – לחצר חבירו, ונתן לו בעל החצר רשות, לחכמים חייב בעל החצר בנזקיו, דמסתמא כוונת המפקיד היה להכניסו שישמרם – ולכן כשהשיב לו בעל החצר שיכול להכניס כוונתו הייתה שמקבל עליו לשמרם, לרבי – אינו חייב עד שיקבל עליו בעל הבית שמירה, אבל בסתמא אינו מקבל עליו שמירה. לרב הלכה כחכמים, לשמואל הלכה כרבי.
המפקיד פירות אצל חבירו בערב יו"ט וקיבל עליו שמירתן, לרב – דין הפירות כרגלי השומר – אפילו לרבי הסובר דסתמא לא קיבל עליו שמירה, כיון דכאן קיבל עליו שמירה. לשמואל – כרגלי המפקיד – אפילו לחכמים הסוברים דסתמא קיבל עליו שמירה, דלענין תחומין לא ניחא ליה שיהא ברשות הנפקד. ואם ייחד למפקיד קרן זוית והשאיל לו מקום בביתו להניח שם פירותיו – שברשות המפקיד הן – לכו"ע הרי הן כרגלי המפקיד.
בשר שנתעלם מן העין אסור לאוכלו אפילו תלוי ביתד בבית ישראל, והטרוד בלימודו אם הוא תלאו בעצמו ויש לו בו סימן אינו מסיח דעתו ממנו ומותר, אך אם תלו לו אחרים מסיח דעתו ואסור (ויש מפרשים שאז אסור משום מוקצה).
אין משקין ושוחטין בהמות המדבריות – שהן מוקצה.
אלו הן המדבריות: לחכמים – כל שיוצאות מהתחום בפסח לרעות באפר ונכנסות לתחום ברביעה ראשונה, לרבי – דווקא אם יוצאות ואינן נכנסות ליישוב לעולם לא בימות החמה ולא בימות הגשמים.
משקין ושוחטין את הבייתיות – היוצאות חוץ לתחום ובאות ולנות בתחום, ולרבי אפילו יוצאות בפסח וחוזרות ברביעה ראשונה.
כדאי להשקות הבהמות קודם שחיטתן – שאז נוח להפשיט עורן שאינו דבוק בבשרן.
אין מוקצה לרבי שמעון אלא גרוגרות וצמוקים שהיו מתחלה ראויין לאכילה והעלן לגג לייבשן ואינן ראויות לאכילה עד שייתייבשו לגמרי – ודחאן בידיים.
בהמות מדבריות – ללשון אחד בגמרא הם מוקצה גם לר' שמעון – שמקצה אותן מאצלו.
שני דרכים בגמרא אם רבי סובר כר' שמעון במוקצה או כחכמים (ר' יהודה).
הדרן עלך מסכת ביצה
***************