לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום חמישי י"ט טבת  תש"פ

מסכת ברכות דף י"ג

פרק שני – היה קורא

היה קורא בתורה להגיה, ועומד בפרשת ק"ש, והגיע זמן המקרא – אם כוון לבו לקרות יצא. (אבל אין צריך לכוין לצאת ידי מצוה – לסובר שמצוות אין צריכות כוונה).

תנאים נחלקו בדין שאילת שלום באמצע ק"ש וברכותיה:

לשיטת רבי מאיר – בין הפרקים שואל מפני הכבוד, כלומר ששואל בשלום אדם נכבד שראוי להקדים לו שלום, וא"צ לומר שהוא משיב לו. ובאמצע הפרק, שואל מפני היראה, כגון אדם שירא ממנו שלא יהרגהו, וא"צ לומר שהוא משיב. אבל מפני הכבוד, לא יפסיק.

לשיטת רבי יהודה – באמצע הפרק שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד, ובין הפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם.

אלו הן בין הפרקים: בין ברכה ראשונה לשניה, בין שניה לשמע, בין שמע לוהיה אם שמוע, בין והיה אם שמוע לויאמר, בין ויאמר לאמת ויציב. ולרבי יהודה בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק.

למה קדמה פרשת שמע לוהיה אם שמוע? כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואחר כך עול מצות. והיה אם שמוע לויאמר, שוהיה אם שמוע עוסק בתלמוד תורה הנוהג ביום ובלילה, ופרשת ויאמר עוסק בציצית שאינו נוהג אלא ביום בלבד.

לשיטת רבי אין קורין ק"ש אלא בלשון הקודש ככתבה – שנאמר 'והיו', בהוויתן יהו. ואפילו אם ניתנה כל התורה לקרות בלשון הקודש, צריך דרשה מיוחדת בק"ש שיקרא בלשון הקודש, כדי שלא נדרוש מ'שמע' שקורא בכל לשון (כדרשת חכמים בסמוך).

לשיטת חכמים קורין ק"ש בכל לשון – שנאמר 'שמע' בכל לשון שאתה שומע. ואפילו אם ניתנה כל התורה לקרות בכל לשון, צריך לרבות בק"ש שקורא בכל לשון, כדי שלא נדרוש מ'והיו' שיקרא רק בלשון קודש (כדרשת רבי).

הקורא את שמע – לשיטת רבי צריך שישמיע לאזנו, שנאמר 'שמע' השמע לאזנך מה שאתה מוציא בפיך, ולחכמים גם אם לא השמיע לאזנו יצא.

לא יקרא ק"ש למפרע – לחכמים שנאמר 'והיו', ולרבי שנאמר 'דברים' 'ה'דברים.

דף י"ג ע"ב

תנאים נחלקו עד היכן צריך כוונה בקריאת שמע:

א. לרבי אליעזר – צריך לכוין עד 'על לבבך', שנאמר 'האלה', עד כאן צריכה כוונה, מכאן ואילך אין צריכה כוונה. ב. לרבי עקיבא ולרבי אחא – צריך כוונה בכל פרשה ראשונה. ולרבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן הלכה כדבריהם. ג. לת"ק בברייתא – צריך לכוין (בכל ק"ש). ד. לרבי מאיר – צריך כוונה רק בפסוק 'שמע ישראל'. ולרבא הלכה כמותו.

לרב זוטרא ורבי יאשיה פרשה ראשונה צריכה קריאה וכוונה – שנאמר 'ודברת בם' 'על לבבך'. ונחלקו בפרשה שניה, שלרב זוטרא צריכה קריאה שנאמר 'לדבר בם', וא"צ כוונה, כי 'על לבבכם' בא לדרוש על תפילין של יד שיניחנה כנגד הלב. ולרבי יאשיה צריך כוונה שנאמר 'על לבבכם', וא"צ קריאה, ש'לדבר בם' עולה על דברי תורה, שהתורה צוותה ללמד את הבנים תורה כדי שיעסקו בהן.

כל המאריך ב'אחד' מאריכין לו ימיו ושנותיו – ויאריך בדל"ת עד כשיעור שיעשנו בלבו יחיד בשמים ובארץ ולארבע רוחותיה, ולא יאריך בחי"ת. ובלבד שלא יחטוף בחי"ת, שבשביל אריכות הדל"ת לא ימהר בקריאתה, כדי שלא יקראנה בחטף בלא פתח.

לרב יהודה יאמר עד 'על לבבך' בעמידה – שסובר שעד כאן צריך כוונה. ולרבי יוחנן יאמר כל פרשה ראשונה בעמידה, והוא לשיטתו שפסק כמ"ד שצריך כוונה בכל פרשה ראשונה.

רבי יהודה הנשיא היה קורא רק פסוק ראשון – והיה מעביר ידו על פניו באמצע שהיה שונה לתלמידיו, ומקבל עליו עול מלכות שמים. ונחלקו תנאים אם היה חוזר וגומרה לאחר שעמדו התלמידים. לבר קפרא אינו חוזר וגומרה, ולפיכך היה מחזר אחר שמועה שיש בה יציאת מצרים, כדי להזכיר יציאת מצרים. ולרבי שמעון ברבי חוזר וגומרה, ואע"פ כן היה מחזר אחר שמעתתא של יציאת מצרים כדי להזכיר יציאת מצרים בזמנה.

אמר 'שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד' ולאחר מכן נאנס בשינה – יצא. וכן הורה רב נחמן לעבדו שיצערו בפסוק ראשון ולא יותר, וכן רבה היה לא היה מצער עצמו אלא בפסוק ראשון.

אסור לישון כשהוא פרקדן – רבי יהושע בן לוי קילל את הישן פרקדן. ואם הוא מוטה על צידו מעט, מותר. אבל אסור לקרות ק"ש אע"פ שמוטה על צידו מעט, שמקבל עליו מלכות שמים דרך שררה וגאוה. ובעל בשר מותר.

**********

יום שישי כ' טבת  תש"פ

מסכת ברכות דף י"ד

דף י"ד ע"א

במגילה ובהלל פוסק לשאילת שלום כמו בקריאת שמע. בימים שהיחיד גומר את ההלל, בין פרק לפרק פוסק, ובאמצע הפרק אינו פוסק. ובימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל, אפילו באמצע הפרק פוסק. רבינא לא הפסיק לשאול בשלומו של רב בר שבא באמצע הלל, אע"פ שהיה ביום שאין היחיד גומר את ההלל, לפי שלא היה חשוב בעיניו.

מטעמת – אינה טעונה ברכה. וכן השרוי בתענית, טועם את התבשיל לדעת אם צריך מלח או תבלין, ואין בכך כלום. ועד שיעור רביעית נחשב לטעימה, ולא יותר.

כל הנותן שלום לחבירו קודם שיתפלל – כאילו עשאו בָּמָה, שנאמר 'חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא', אל תקרי בַּמֶה אלא בָּמָה. וי"א בַּמֶה חשבתו לזה ולא לאלוה.

ודווקא כשמשכים לפתחו, אבל אם פגעו בדרך שואל בשלומו. ובאופן זה שנינו שבבין הפרקים של ק"ש שואל מפני הכבוד ומשיב, אע"פ שעדיין לא התפלל.

אסור לאדם לעשות חפציו קודם שיתפלל – שנאמר 'צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו'.

כל המתפלל ואחר כך יוצא לדרך – הקב"ה עושה לו חפציו, שנאמר 'צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו'.

כל הלן שבעת ימים בלא חלום נקרא רע – שנאמר 'ושבע ילין בל יפקד רע', אל תקרי 'שָֹבֵעַ' אלא 'שֶׁבַע'.

כל המשביע עצמו מדברי תורה ולן – אין מבשרין אותו בשורות רעות, שנאמר 'ושבע ילין בל יפקד רע'.

הלכה כרבי יהודה שלא יפסיק בין 'אלקיכם' ל'אמת ויציב'. ולמדו ממה שנאמר 'וה' אלקים אמת'.

דף י"ד ע"ב

אמוראים נחלקו אם לאחר שאומר 'ה' אלוקיכם אמת' חוזר ואומר אמת או לא: לרבי יוחנן חוזר ואומר, ולרבה אינו חוזר ואומר. וכששמע רבה אדם שחזר ואמר אמת, קרא עליו 'כל אמת אמת תפסו לזה'.

אין צריך להתחיל ולומר פרשת 'ויאמר' בק"ש של ערבית – אבל אם התחיל גומר. ומה היא התחלה? י"א ש'דבר אל בני ישראל' אין זו התחלה, אבל אם כבר אמר 'ואמרת אליהם' הרי זו התחלה וצריך לגמור. ובמערבא סוברים שגם 'ואמרת אליהם' אין זו התחלה, ורק אם אמר 'ועשו להם ציצית' הרי זו התחלה, ולפיכך היו מתחילין עד 'ואמרת אלהם', ומדלגין ואומרים 'אני ה' אלוקיכם אמת'. ואנו מתחילין עד 'ואמרת אלהם' כמו שהתחילו במערבא, אבל אנו סוברים שזה חשוב התחלה, ולפיכך גומרים כל הפרשה כולה.

לחייא בר רב, אם אמר בערבית 'אני ה' אלקיכם', צריך לומר לאחריו ברכת 'אמת ואמונה'. אבל אם לא אמר 'אני ה' אלקיכם' א"צ לומר כל נוסח הברכה של 'אמת ואמונה', וכדי להזכיר יציאת מצרים אומר: מודים אנחנו לך ה' אלקינו שהוצאתנו מארץ מצרים ופדיתנו מבית עבדים ועשית לנו נסים וגבורות על הים ושרנו לך, מי כמכה באלים וגו' ברוך אתה ה' גאל ישראל, ואומר השכיבנו.

למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע? לרבי יהושע בן קרחה כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואחר כך עול מצות. והיה אם שמוע לויאמר, שוהיה אם שמוע נוהג ביום ובלילה, ויאמר אין נוהג אלא ביום. ור"ש בן יוחי הוסיף עוד טעם, שבשמע יש ללמוד וללמד ולעשות (ודברת בם, ושננתם, וקשרתם וכתבתם), והיה אם שמוע יש בה ללמד ולעשות (ולמדתם, וקשרתם), ויאמר אין בה אלא לעשות בלבד.

החופר כוך למת בקבר – אם אחד הוא, פטור מק"ש ותפלה ומן התפילין, ומכל מצות האמורות בתורה, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה. ואם שנים הם, והגיע זמן ק"ש, מניח את חבירו חופר והוא עולה ונוטל ידיו, ומניח תפילין וקורא ק"ש ומתפלל, ואח"כ חוזר למלאכה, וחבירו יעלה ויניח תפילין ויקרא קריאת שמע ויתפלל.

יניח תפילין ואח"כ יקרא ק"ש – וגם לרבי יהושע בן קרחה המפרש שצריך לקבל עליו עול מלכות שמים תחילה ואח"כ עול מצוות, היינו לענין קריאה, שמטעם זה מקדימין לקרות שמע לוהיה אם שמוע, אבל לענין עשיה, הנחת תפילין קודמת.

פעם אחת קרא רב ק"ש קודם הנחת תפילין – שהשליח קלקל ואיחר להביא לו התפילין, והגיע זמן קריאת שמע, והוזקק לקרות כדי שלא יעבור הזמן, וכשהביא לו את התפילין, הניחן.

רב היה משכים ונוטל ידיו – ומברך על התורה, ושונה את פרקו, ומניח תפילין, וקורא ק"ש.

כל הקורא ק"ש בלא תפילין – כאילו מעיד עדות שקר בעצמו. וי"א כאילו הקריב עולה בלא מנחה וזבח בלא נסכים.

************

שבת קודש כ"א טבת  תש"פ

מסכת ברכות דף ט"ו

דף ט"ו ע"א

הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלימה – יפנה לנקביו, ויטול ידיו, ויניח תפילין, ויקרא קריאת שמע ויתפלל, וזו היא מלכות שמים שלמה. והעושה כן, מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר 'ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה". וי"א כאילו טבל, שנאמר 'ארחץ בנקיון', ולא נאמר 'ארחיץ כפי', לומר שמעלה עליו שכר רחיצת כפיו כאילו טבל כל גופו.

מי שאין לו מים לרחוץ ידיו – מקנח ידיו בעפר ובצרור ובקסמית, שלא נאמר 'ארחץ במים' אלא 'בנקיון' בכל דבר המנקה. רב חסדא קילל למי שמחזר אחר מים בזמן התפילה, ודווקא לק"ש שזמנה עובר, אבל לתפילה צריך לחזר אחר מים עד פרסה לפניו, ולאחוריו פחות ממיל, אבל מיל אינו חוזר.

קרא ק"ש ולא דקדק באותיותיה – לרבי יוסי יצא, ולרבי יהודה לא יצא.

הקורא ק"ש למפרע – לא יצא. קרא וטעה, יחזור למקום שטעה.

הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו – לת"ק (רבי יהודה), יצא. ולרבי יוסי לא יצא, שנאמר 'שמע', השמע לאזנך מה שאתה מוציא בפיך.

למסקנת הגמרא שלשה שיטות בדבר: א. לרבי יהודה (וכן לרבי אלעזר בן עזריה רבו) בדיעבד אם לא השמיע לאזנו יצא, אבל לכתחילה צריך להשמיע לאזנו. ב. לשיטת רבי יוסי לא יצא ידי ק"ש אפילו בדיעבד. ג. לשיטת רבי מאיר אפילו לכתחילה אין צריך להשמיע לאזנו, שנאמר 'אשר אנכי מצוך היום על לבבך', אחר כוונת הלב הן הן הדברים.

חרש המדבר ואינו שומע – במשנה שנינו שלא יתרום לכתחילה, לפי שאינו שומע הברכה שהוא מברך עליה. ובדיעבד אם תרם, תרומתו תרומה – ולמסקנת הגמרא רבי יהודה היא, הסובר כן גם לענין ק"ש שלכתחילה ישמיע לאזנו, ובדיעבד אם לא השמיע יצא. (רש"י ד"ה אפילו תימא). ובברייתא אמרו שלר"ש בן פזי תורם לכתחילה, שסובר כרבי מאיר שגם לכתחילה א"צ להשמיע לאזנו.

לכתחילה לא יברך אדם ברכת המזון בלבו (כלומר בלא שישמיע לאזנו), אבל בדיעבד אם בירך יצא – למסקנת הגמרא רבי יהודה היא, שסובר כן גם לענין ק"ש. (ולשיטת רב יוסף להלן (ע"ב), גם רבי יוסי מודה בזה שיצא בדיעבד, ולא נחלק על רבי יהודה שאינו יוצא בדיעבד, אלא לענין ק"ש).

דף ט"ו ע"ב

הכל כשרים לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן. למסקנת הגמרא שוטה וקטן פסולים אפילו בדיעבד, וחרש, והוא המדבר ואינו שומע, לכתחילה לא יקרא, אבל בדיעבד יצא, ורבי יהודה היא הסובר גם לענין ק"ש שלכתחילה צריך להשמיע לאזנו, ואם לא השמיע יצא בדיעבד.

ולא אמרו שהקטן אינו קורא אלא כשלא הגיע לחינוך – אבל אם הגיע לחינוך כשר לקרות לשיטת רבי יהודה.

הלכה כרבי יהודה – שלכתחילה צריך להשמיע ק"ש לאזנו, ואם לא השמיע יצא בדיעבד.

לשיטת רב יוסף לא נחלקו רבי יוסי ורבי יהודה כשלא השמיע לאזנו אם יצא או לא אלא לענין ק"ש – אבל בשאר מצוות (בכל הברכות), לדברי הכל יצא. ומה שנאמר 'הסכת ושמע ישראל' היינו לענין דברי תורה.

הלכה כרבי יהודה שאם לא השמיע לאזנו יצא, והלכה כרבי יוסי שאם לא דקדק באותיותיה יצא.

תשובה לאומרים אין תחיית המתים מן התורה – שנאמר 'שלש הנה לא תשבענה שאול ועצר רחם', מה ענין שאול אצל רחם? אלא לומר לך מה רחם מכניס ומוציא, אף שאול מכניס ומוציא. וק"ו הוא, ומה רחם שמכניסין בו בחשאי מוציאין ממנו בקולי קולות, שאול שמכניסין בו בקולי קולות אינו דין שמוציאין ממנו בקולי קולות.

כותבים בתפילין ומזוזות אפילו צוואות שבפרשה – כגון 'וקשרתם' 'וכתבתם'. ואין למדים כתיבה כתיבה מפרשת סוטה שנאמר שם 'אלות' ולא צוואות, לפי שבתפילין ומזוזות נאמר 'וכתבתם' שתהא כתיבה תמה ושלימה.

צריך שיתן בק"ש ריוח בין הדבקים – שנאמר 'ולמדתם' שיהא למודך תם. והיינו, שיפריד תיבה שמתחלת באות שהתיבה שמלפניה נגמרת, כדי שלא יקרא אותן שתי אותיות באות אחת. כגון 'על לבבך', 'על לבבכם', 'בכל לבבך', 'בכל לבבכם', 'עשב בשדך', 'ואבדתם מהרה', 'הכנף פתיל', 'אתכם מארץ'.

כל הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה – מצננין לו גיהינום.