לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום ראשון י"ד שבט תש"פ

מסכת ברכות דף ל"ז

דף ל"ז ע"א

לרב ושמואל: כל דבר שיש בו תערובת מחמשת המינים – מברכין עליו בורא מיני מזונות. וכן כל דבר שהוא עצמו מחמשת המינים (בלא תערובת) מברכין עליו מזונות – להוציא אורז ודוחן, שאפילו הן בעין, אין מברכין עליהם בורא מיני מזונות (וראה להלן).

שנינו בברייתא: על מעשה קדירה של חמשת המינים – מברכין בורא מיני מזונות וברכת מעין שלש. ואלו הן מעשה קדירה: חילקא (חטה שבורה לשתים), טרגיס (אחת לשלש), זריז (אחת לארבע), וערסן (אחת לחמש), ואורז.

הכוסס את החטה – מברך 'בורא פרי האדמה'. ולרבי יהודה הסובר שצריך לפרט על כל מין כעין ברכתו – 'בורא מיני זרעים'.

טחן את החטה, אפאה ועשאה לחם, וחזר ובשלה במים – אם הפרוסות קיימות, מברך המוציא וברכת המזון. ואם אין הפרוסות קיימות, מברך בורא מיני מזונות ומעין שלש. ולרבן גמליאל שמברכין לאחר שבעת המינים שלש ברכות, גם אם אין הפרוסות קיימות מברך אחריו שלש ברכות (ע"ב).

הכוסס את האורז – מברך בורא פרי האדמה.

על תבשיל או פת של אורז ודוחן – לרב ושמואל מברך בתחילה שהכל, ולבסוף בורא נפשות.

לרבי יוחנן בן נורי אורז מין דגן הוא – וחייבין על חמוצו כרת, ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח. ולשיטתו על פת אורז מברך המוציא וברכת המזון.

למסקנת הגמרא נדחו דברי רב ושמואל, ומברכין על תבשיל או פת של אורז בורא מיני מזונות (גם לחכמים שאינו ממין דגן) – ולבסוף אין מברכין עליו ולא כלום (כלומר אין טעון מברכות פירות א"י, אלא בורא נפשות). וכן אם טחן את האורז, ואפאו ועשאו ללחם, וחזר ובשלו, אף על פי שהפרוסות קיימות, מברך בורא מיני מזונות ובורא נפשות (כמסקנת הגמרא ע"ב). ולרבי יהודה בשם רבן גמליאל – בורא מיני מזונות וברכת אחת מעין שלש.

לרבן גמליאל מברכין על כל שבעת המינים שלש ברכות לאחריהם, ולחכמים מברכין ברכה אחת מעין שלש. והוסיף ר' יהודה בשם רבן גמליאל שגם על מין דגן שלא עשאו פת, כגון דייסא [וכן אם בישל פת ואין הפרוסות ניכרות], מברך אחריו שלש ברכות, ולחכמים ברכה אחת מעין שלש.

דף ל"ז ע"ב

כל שיש בו מחמשת המינים מברכין עליו בורא מיני מזונות – ולפיכך אותו מאכל הנקרא 'ריהטא' (והוא הנקרא לעיל לו: חביץ קדירה), בין של בני הכפר שמרבין בו קמח, ובין של בני מחוזא שאין מרבין בו קמח, מברכין עליו בורא מיני מזונות (ובתחילה סבר רבא שעל בני מחוזא מברכים שהכל).

לחם שמפררין אותו באלפס, ונקרא 'חביצא' – לרב יוסף: אם יש בפירורין כזית, מברך המוציא וברכת המזון. ואם אין בהן כזית, מברך מזונות וברכת מעין שלש. ואם עירסן [-שחזר וגבלן ואפאן], או שלא עירסן, אלא שבאים מלחם גדול (שלא נפרס הלחם כולו), אפילו אם אין בפירורין כזית מברך המוציא וברכת המזון. להלכה: אם יש לפירורין תואר לחם, אע"פ שאין בהן כזית – מברך המוציא ושלש ברכות.

מקורו של רב יוסף: היה ישראל עומד בירושלים ונתן לכהן מנחות להקריבה – אם לא הביא מנחות ימים רבים מברך שהחיינו. נטלן הכהן לאכלן, מברך המוציא לחם מן הארץ. והרי הדין הוא שפותת לפתיתים של כזית. ופרכו אביי שהרי לתנא דבי רבי ישמעאל פותתן עד שמחזירן לסלתן, ותירץ רב יוסף שמדובר בבא מלחם גדול מברכין עליו המוציא.

המשך הברייתא: לקט מכולן כזית ואכלן בתוך כדי אכילת פרס, אם חמץ הוא ענוש כרת, ואם מצה הוא אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח.

'טרוקנין' הנקרא 'כובא דארעא' – שעושה מקום חלל בכירה, ונותן בתוכו מים וקמח, כמו שעושין באלפס – י"א שחייב בחלה, וי"א שפטור.

'טריתא' פטורה מן החלה – ונחלקו חכמים מהו: י"א שנותנים קמח ומים בכלי, ובוחשין בכף, ושופכין על הכירה כשהיא נסקת. וי"א בצק שאופין בשפוד ומושחים אותו תמיד בשמן או במי ביצים ושמן. וי"א לחם העשוי לכותח, שנאפה בחמה.

לחם העשוי לכותח – עשאה ערוכה ומקוטפת כגלוסקאות נאות, חייב בחלה, שגילה דעתו שללחם עשאה. עשאה כנסרים בעלמא, פטור מן החלה.

***********

יום שני ט"ו שבט תש"פ

מסכת ברכות דף ל"ח

דף ל"ח ע"א

כובא דארעא (שעושה מקום חלל בכירה, ונותן בתוכו מים וקמח, כמו שעושין באלפס. רש"י לז:) – גיבול בעלמא הוא ולא לחם, ומברכין עליו בורא מיני מזונות. ואם קבע סעודתו עליו מברך עליו המוציא ושלש ברכות. ואדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, שנקרא 'לחם עוני'.

דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ ספוניות ושאר מי פירות של תרומה – רבי אליעזר מחייב את השותה אותן בקרן וחומש. ורבי יהושע פוטר, שסובר זיעה בעלמא הוא, וכשיטתו נקט מר בר רב אשי ולפיכך פסק שמברכין עליו שהכל.

תמרים של תרומה מותר לעשות מהן 'טרימא' – והיינו לכותשן קצת אבל לא לרסקן, לפי שאינו מפסידה שעדיין שמו עליו, ומטעם זה מברכין עליו בורא פרי העץ. אבל אסור לעשות מהן שכר.

'שתיתא', והוא מאכל העשוי מקמח קליות שנתיבשו בתנור בעוד שהשבלים לחים' – עשאה עבה, היא עומדת לאכילה, ומברך עליה בורא מיני מזונות. ואם עשאה רכה, היא עומדת לרפואה, ומברך עליה שהכל. ואפילו אם מתכוין לרפואה, מאחר שיש לו הנאה ממנו צריך לברך עליו.

בוחשין את השתות (שתיתא) בשבת – ואע"פ שהיא רפואה, מותר לאכלו בשבת, שכל האוכלין אוכל אדם לרפואה בשבת וכל המשקין שותה, לפי שהאדם מתכוין לאכילה ורפואה באה ממילא.

לת"ק אומר על הפת 'המוציא' לחם מן הארץ – ולרבי נחמיה 'מוציא' לחם מן הארץ.

והכל מודים שכשאמר 'מוציא' היא ברכה הגונה – שמשמעה לשעבר, כמו שנאמר 'א'ל מוציאם ממצרים', וכבר הוציא הקב"ה לחם זה שבא ליהנות הימנו מן הארץ. ונחלקו כשאמר 'המוציא', שלחכמים לשון עבר הוא, שנאמר 'המוציא לך מים מצור החלמיש', ולרבי נחמיה לשון עתיד הוא, שקודם שיצאו ממצרים אמר להם משה 'המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים', כלומר שעתיד להוציאם. ולחכמים נתכוין לומר להם שלאחר שיוציאם יעשה להם אות שידעו שהקב"ה הוציא אותם כבר. והלכה כחכמים שמברכין 'המוציא לחם מן הארץ'.

דף ל"ח ע"ב

אמוראים נחלקו מה מברכין על שלקות (ירק ששלקו) – י"א שמברכין עליהם בורא פרי האדמה, וי"א שהכל נהיה בדברו. לרב חסדא אין כאן מחלוקת, אלא כל ירק הנאכל חי, כגון שומים וכרישין, שתחלתו בורא פרי האדמה, אם שלקו הוציאו לגריעותא ומברך עליו שהכל. וכל ירק שאין דרכו ליאכל חי, כגון כרוב סלק ודלעת, שאם אכלו חי מברך עליו שהכל, כששלקו הביאו לדרך אכילתו, שהוא עיקר פריו, ומברך עליו בורא פרי האדמה.

לרבי מאיר יוצאין ידי חובת מצה ברקיק השרוי ובמבושל שלא נמוח – ולרבי יוסי רק ברקיק השרוי, ולא במבושל אף על פי שלא נמוח, שצריך שיטעום טעם מצה וכשבישלו אין בו טעם מצה.

רבי יוחנן אכל זית שנמלח כמה ימים (ודינו כשלקות, שמליח כרותח) ובירך עליו תחלה וסוף – לסוברים בשיטתו שמברכין על שלקות בורא פרי האדמה, בירך עליו תחילה בורא פרי העץ ובסוף ברכת מעין שלש, ולסוברים בשיטתו שמברכין על שלקות שהכל, בירך עליו תחילה שהכל ולבסוף בורא נפשות. והיה זית גדול, שאף לאחר שהוציא את גרעינתו נשאר בו שיעור כזית בינוני.

ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובת מרור בפסח – יוצא בהן ובקלח שלהן. אבל אינו יוצא בכבושין בשלוקין או מבושלין, שצריך שיטעום טעם מרור.