
לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
יום ראשון י״ג תמוז תשפ"ג
מסכת גיטין דף מ״ז
דף מ"ז – ע"א
המוכר עצמו לעכו"ם אין פודים אותו אפילו במקום שיש סכנת מיתה אם הוא מומר לאכול נבילות להכעיס.
משנה . עכו"ם שקנה קרקע בארץ ישראל – לרבה לא הפקיעה מקדושתה שלא תתחייב במעשר וישראל הקונה פירותיה צריך לעשר שנאמר 'כי לי הארץ' לי קדושת הארץ, ויש לעכו"ם קנין לחפור בה בורות שיחים ומערות שנאמר 'והארץ נתן לבני אדם' לכל צרכיהם, לר"א יש קנין לעכו"ם בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר שנאמר 'ראשית דגנך' שמשמע ולא דגן עכו"ם משום שקנינו מפקיע מקדושתה, אבל אין לו בה קנין לחפור בורות שיחין ומערות שנאמר 'לה' הארץ', לרבה דגנך אינו למעט דגן עכו"ם אלא דיגון עכו"ם שאם הוא של עכו"ם בשעת מירוח שהוא גמר מלאכה לחיוב מעשר פטור.
ישראל המניח לקט שכחה ופאה – הרי הם הפקר לישראל ולא לעכו"ם, ואם ליקטו עכו"ם ומכרם לישראל חייב לעשר אלא אם הפקיר ישראל הראשון כשהיה בשדהו.
יש קנין לעכו"ם בסוריא, להפקיע מידי מעשר שמעשר שלו מדרבנן למ"ד כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש.
ישראל שלקח שדה זרועה מעכו"ם במקום שקניין העכו"ם מפקיע מידי מעשר והשהה אצלו עד שהביאה שליש וחזר ומכרה לעכו"ם אם בא ישראל ולקח הפירות מן העכו"ם ומירח חייב במעשר, שגמר מלאכה לחיוב מעשר היה ביד ישראל.
דף מ"ז – ע"ב
ישראל ועכו"ם שלקחו שדה בשותפות במקום שיש קנין לעכו"ם להפקיע מידי מעשר טבל וחולין מעורבים זה בזה, לרבי אף לאחר שחילק שסובר אין ברירה ועדיין עומד בספק וצריך לעשרן מיניה וביה שמעשר מן החיוב שבו על החיוב שבו אבל לא מטבל גמור עליו ולא ממנו על טבל גמור (לתוס': אי מעשר מיניה וביה שמא מעשר מחלקו והשאר חלקן על עכו"ם, ויכול לתקנם שיפריש ממקום אחר)
לרשב"ג יש ברירה ושל ישראל חייב ושל עכו"ם פטור.
המוכר שדהו לעובד כוכבים לוקח ומביא ממנו ביכורים מפני תיקון העולם (לתוס': לא קונסים המוכר שיחזור ויקנה מן העכו"ם כדי להביא ביכורים, רק כל הלוקח ממנו מביא ביכורים).או משום דיש קנין לעכו"ם להפקיע מקדושתה לכן תקנו כן שלא יהא רגיל למכור קרקע בארץ ישראל לעכו"ם, ואם אין קנין לעכו"ם להפקיע מידי מעשר ומידי מצות ביכורים חייב לקנות ממנו מדאורייתא, התחילו למכור להם כיון שראו שאין מפקיע מקדושתם בכך ואין נענשים כשמוכרים להם, והיו משתקעים ביד העכו"ם שלא פדה ותקנו שלא להביא מהם ביכורים, כיון שראו שאם כל זה יש שמוכרים להם ואינו חוזר ופודה חזרו ותקנו שיקנה מהם להביא ביכורים.
המוכר שדהו שיאכל הלוקח פירות עד עשר שנים ואח"כ תחזור הקרקע לבעליה, לרבי יוחנן מביא וקורא שקניין הפירות כקניין הגוף דמי ויכול לומר מראשית פרי האדמה אשר נתת לי, לריש לקיש מביא ואינו קורא שקניין פירות אינו כקניין הגוף.
בביכורים כתיב 'ולביתך' ולומדים מזה שבעל מביא ביכורים מנכסי מלוג שהכניסה לו אשתו אע"פ שאין לו בהם אלא קנין פירות, רבי יוחנן למד מזה שקניין פירות כקניין הגוף, לריש לקיש ממה שצריך פסוק לכך מכלל שבעלמא לאו כקניין הגוף דמי.
בצר ביכורים ושגר ביד שליח מביא ואינו קורא שאינו יכול לומר אשר נתת לי, מת השליח בדרך וחזר והביא הוא עצמו מביא ואינו קורא שנאמר ולקחת והבאת עד שתהא לקיחה והבאה באחד.
היה מביא ביכורי נכסי מלוג ושמע שמתה אשתו וירשה מביא וקורא לריש לקיש שקניין פירות אינו כקניין הגוף דווקא מתה שירש גוף הקרקע, לרבי יוחנן שקניין פירות כקניין הגוף דמי גם אם לא מתה, אך ס"ד שמתה שלא יקרא שלא הוי כלקיחה והבאה באחד, קמ"ל שגם אם מתה מביא וקורא.
***************
יום שני י״ד תמוז תשפ"ג
מסכת גיטין דף מ״ח
דף מ"ח – ע"א
המוכר שדה בזמן שהיובל נוהג שכל מכירת קרקע היא לפירות שהרי הגוף חוזר ביובל, לרבי יוחנן מביא וקורא שקניין פירות כקניין הגוף, לריש לקיש מביא ואינו קורא שקניין הפירות אינו כקניין הגוף, אע"פ שירד על דעת לקנות גוף הקרקע, ורבי יוחנן סובר שקניין פירות כקניין הגוף דמי גם אם ירד רק לקנות הפירות.
הקונה אילן וקרקעו או שלשה אילנות שקנה הקרקע מביא וקורא, לריש לקיש רק בזמן שאין היובל נוהג שאין השדה חוזרת ביובל.
לרב חסדא מה שסובר ריש לקיש שהמביא ביכורים בזמן שהיובל נוהג מביא ואינו קורא היינו רק מיובל שני שמנו ישראל ואילך שכבר הורגלו להחזיר קרקעות שסמכא דעתו של מוכר דודאי יחזור לו ולוקח בטוח שיחזירנה, אבל ביובל ראשון מביא וקורא.
'ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו יקדיש לה" אשר לא משדה אחוזתו יתור הוא, קנה שדה מאביו ומת אביו לא ירש בשדה זו כלום שקניין פירות כקניין הגוף דמי, ולכן לרבי מאיר אם הקדישה ואח"כ מת אביו חוזרת לו כשיוצאה ביובל כדין הקדיש שדה מקנה, אבל מת אביו ואח"כ הקדישה אינה חוזרת לו וכדין הקדיש שדה אחוזה מכח יתור הקרא, לרבי יהודה ורבי שמעון גם אם הקדיש ואח"כ מת אביו דינה כשדה אחוזה, ממה שכתוב אשר לא משדה אחוזתו ולא כתיב אשר לא אחוזתו.
לרבי יוחנן שאחים שחלקו לקוחות הם שאין ברירה ומחזירים זה לזה ביובל, אף על פי כן מביאים וקורים שסובר שקניין פירות כקניין הגוף, ואילו לא היה סובר שכקניין הגוף הוא לא היה קורא אלא אם היה יורש אחד בן יורש אחד עד יהושע (קי"ל קנין פירות כקניין הגוף, רק בכתב לבנו מהיום ולאחר מיתה קיימ"ל שאינו כקניין הגוף דמי, שאר אמוראים חולקים על רבי יוחנן שאע"ג שאחים כלקוחות אין מחזירים זה לזה ביובל שדווקא מכר אמר רחמנא שיחזיר ולא ירושה ומתנה).
רבא הביא ראיה מפסוק כדעת ריש לקיש ממה שכתוב בשנת היובל 'במספר שני תבואות ימכר לך' משמע שאינו מוכר הקרקע אלא תבואות של כל שנה, וממה שתניא שבכור נוטל פי שנים בשדה החוזרת לאחים מחמת שמכרה אביהם שלא מכר אלא הפירות הוא היה מוחזק בקרקע לפני מותו הפירות והיה האב מוחזק בקרקע לפני מותו (מיהו רבא עצמו לא ס"ל כר"ל).
דף מ"ח – ע"ב
בעל הבא לדון בנכסי אשתו צריך הרשאה מאשתו, אע"פ שיש לו בהם קנין פירות שאינו כקניין הגוף הוא, אבל אם יש לו תביעה על הפירות יכול לידון עמו גם על גוף.
הדרן עלך פרק השולח
פרק חמישי – הניזקין
משנה . הניזקין גובים דמי נזקם מעידית, בעל חוב מבינונית, כתובת אשה מזיבורית מפני תיקון העולם, לר"מ כתובת אשה מבינונית.
מדאורייתא ניזק גובה מעידית, ואם עידית של ניזק כזיבורית המזיק, לרבי עקיבא נותן המזיק מעידית שלו, לרבי ישמעאל מדאורייתא נותן לו מזיבורית שלו כיון שהיא כעידית של ניזק, ומפני תיקון העולם נותן לו עידית המזיק.
אין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין אפילו הם זיבורית מפני תיקון העולם.
אין גובים מנכסי יתומים אלא מזיבורית מפני תיקון העולם.
לוקח קרקע מן הגזלן ואכל פירות והשביחה, כשהנגזל מוציאו ממנו וחוזר הלוקח על המוכר לו גובה דמי הקרקע מנכסים משועבדים שהרי כתב לו שטר מכירה באחריות והרי היא כמלווה בשטר, ואת הפירות והשבח מנכסים בני חורין.
המוציא מציאה ומחזירה והבעלים אומרים שלא החזיר כולה לא ישבע מפני תיקון העולם.
אכל ערוגה בין ערוגות כחושות ושמנות ולא יודעים אם אכל כחושה או שמינה, לרב אידי בר אבין זה חידוש הפסוק שמיטב שדהו ישלם שמשלם כערוגה שמינה מספק, לרבא במקום ספק אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה.
***************
יום שלישי ט״ו תמוז תשפ"ג
מסכת גיטין דף מ״ט
דף מ"ט – ע"א
'מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם' לרבי עקיבא היינו מיטב של מי שמשלם והוא המזיק, ולרבי ישמעאל משלם כמיטב הניזק שלומדים מגזירה שווה משדה האמור בפסוק ובער בשדה אחר והיינו שדה של ניזק, ודווקא אם מיטב הניזק כזיבורית המזיק אבל אם זיבורית המזיק הוא פחות מעידית הניזק צריך המזיק לשלם ממיטב המזיק וכפשטות משמעות הפסוק מיטב שדהו ישלם.
'שור רעהו' ולא שור של הקדש, לחכמים בין של הדיוט שנגח להקדש ובין של הקדש שנגח להדיוט פטור, לר"ש בן מנסיא של הקדש שנגח להדיוט פטור והדיוט להקדש בין תם בין מועד משלם נזק שלם, וכן סובר רבי עקיבא.
דף מ"ט – ע"ב
מה שכתוב במשנה שגובים ממיטב מפני תיקון העולם, לרבינא היינו כדעת רבי עקיבא שמן התורה גובים מעידית המזיק ורבי עקיבא דרש טעם הקרא שגובים מעידית כדי שיאמר אדם למה אני גוזל וחומס למחר בית דין יורדים לנכסי ונוטלים שדה נאה שלי.
בעל חוב גובה מבינונית כדי שלא יראה אדם לחבירו שדה ודירה נאה ויאמר אקפוץ ואלונו כדי שאגבנו בחובי, ולא מזיבורית שלא תנעל דלת בפני לווים.
כתובת אשה לרבי יהודה מזיבורית שיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להינשא, לרבי מאיר בבינונית.
תקנו רבנן כתובה ממנו כשהוא מוציאה ולא תקנו ממנה כשהיא גורמת הגט, שהאיש מוציאה מרצונה ושלא לרצונה והאשה מוציאו רק לרצונו.
למר זוטרא כתובת אשה מיניה דידיה גובה מבינונית גם לרבי יהודה, ומחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה היינו מיתומים, שלרבי יהודה מזיבורית כדין שאר חובות שגובים מיתומים מזיבורית, וכן אם גובה מערב קבלן, לרבי מאיר מבינונית כדי שיהיו אנשים נושאים חן בעיני הנשים ואינו דומה לשאר חובות, הגמרא דוחה שיטת מר זוטרא שמשמעות הברייתא הוא שלרבי יהודה גובים מזיבורית גם מיניה דידיה, ממה שנאמר שטעמו הוא שיותר ממה שהאיש רוצה לישא האשה רוצה להינשא וטעם זה שייך גם מיניה דידיה.
ערב קבלן על הכתובה היינו שהתפיס האיש לאשה מטלטלים לכתובה והיא מסרתם לערב והוא החזירם לאיש, יש מי שאומר שאינו משתעבד אלא אם יש לאיש קרקע בשעה שנתחייב בכתובה שאז סמוך הערב וגמר ומשעבד נפשו (ואח"כ אשתדוף ואז גובים מהערב, אבל אם יש להאיש קרקע גם בשעת הגט אין גובים מהערב).
ולפי האיבעית אימא אם הערב הוא אבי האיש נשתעבד גם אם אין לבנו קרקעות בשעה שנתחייב בכתובה (ואם הערב לקח המעות מיד המלווה ונתנו ביד הלוה גובה מן הערב אפילו יש ללווה קרקע בשעת פירעון, ולתוס' ה"ה כל קבלן, ורק בערב סתם הדין הוא שאין גובים ממנו אלא אם אין ללוה).
***************