לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
יום רביעי כ"ט אדר תשפ"ב
מסכת חגיגה דף כ"א
דף כ"א – ע"א
טבילת כלי בתוך כלי אינה טבילה לקדשים – לרב אילא משום שכובדו של הכלי הפנימי מכביד על הפנימי וחוצץ, ואף שגם בסיפא חשוב מעלה בחציצה דקתני שבטבילה לקודש צריך להתיר הקשר – רישא קמ"ל דהוי חציצה אף שהמים מציפות הכלי, וסיפא קמ"ל דהוי חציצה אף שאין כובד כלי. לרבא הטעם שאין טובלים כלי בתוך כלי לקודש – גזירה שלא יטביל מחטים וצינורות בכלי שאין בפיו כשפופרת הנוד ואין המים שבתוכו מחוברים למי המקווה.
מספר המעלות שיש לקודש יותר מהתרומה – לרבי אילא י', שאף ששנינו י"א – טבילת כלי בתוך כלי והתרת קשר מעלה אחת היא, ששניהם משום חציצה. לרבא ורב נחמן בשם רבה בר אבוה י"א מעלות הם, שטבילת כלי בתוך כלי אינה משום חציצה אלא משום גזירת טבילת מחטים וצינורות בכלי שאין בפיו כשפופרת הנוד.
המעלות הראשונות של קודש (ה' לרבי אילא, ו' לרבא ורב נחמן), כיון שיש בהם חשש טומאה דאורייתא גזרו רבנן גם על חולין שנעשו על טהרת הקודש, אבל חמש אחרונות אין בהם חשש טומאה דאורייתא ולכן לא גזרו בחולין שנעשו על טהרת הקודש.
***************
יום חמישי ל' אדר תשפ"ב
מסכת חגיגה דף כ"ב
דף כ"ב – ע"א
טבילת כלי בתוך כלי שאינה טבילה לקודש, לרבי אילא משום חציצה ולרב גזירה משום טבילת מחטים וצינורות בכלי שאין פיו כשפופרת הנוד – והחילוק ביניהם היא בסל וגרגרותני שמילא בכלים והטבילם, שיש בזה משום חציצה אך אין בזה גזירת כלי שאין בו כשפופרת הנוד, שאין כלים כאלו שאין בהם שיעור זה. וכבר נחלקו בזה תנאים, שלפי ת"ק הוי טבילה ולאבא שאול לא הוי טבילה.
מקוה שחלקו בסל וגרגרותני – הטובל שם לא עלתה לו טבילה, שעשה כב' מקוואות ואין שיעור לא בזה ולא בזה, והמים שבין נקבי הנצרים אינם מחברים – שהרי כל מימות שבעולם מחוברים בחורים שבארץ ולא חשוב כמחובר שצריך ארבעים סאה במקום אחד.
המטביל מחטים וצינורות בכלי שאין בפיו כשפופרת הנוד שלא עלתה לו טבילה, אם הכלי עצמו צריך טבילה – מיגו שסלקא טבילה לגופו של כלי להיטהר תוכו על ידי מים הנכנסים דרך פיו עולה טבילה גם לכלים שבתוכו.
הטעם שגזרו שלא לטבול כלי בתוך כלי רק לענין קודש ולא לענין תרומה – שעל החברים עצמם אין לאסור שהם נזהרים להטביל כדין, אלא שבקודש חוששים שעם הארץ יראה שטובל החבר כן וילמד ממנו והוא לא ידקדק לטבול כדין, וצריך לקבל מהם קודש משום איבה, אבל בתרומה אין חשש זה, שאין מקבלים תרומה מהם כל השנה אלא בשעת הגיתות והבדים שהכל מטהרים כליהם, ואין בזה משום איבה שהם יכולים לתת לכהן עם הארץ כמותם, מה שאין כן קדשים חייבים ליתן לכהן שבבית המקדש, וכולם חברים ואינם יכולים לקבל מהם אם אינם מקפידים להטביל כדין.
עם הארץ המביא יין לנסכים לשמן למנחות – לרבי יוסי מקבלים ממנו, שאם לא תהא לו איבה ויבנה במה לעצמו וישרוף פרה אדומה לעצמו.
עם הארץ הבא להעיד – לחכמים אין מקבלים עדותו, ואמר רב פפא שבזמן הזה מקבלים, והיינו כשיטת רבי יוסי שיש לחוש לאיבה.
טובלים כלי בתוך כלי לתרומה, אף שיש חשש שעם הארץ ילמד ממנו ולא יקפיד לטבול כדין ואנו שואלים מהם כליהם ומשתמשים בהם – שמכל מקום לא תצא תקלה מכך שהרי טובלים הכלים ששואלים מהם.
כלי חרס המוקף צמיד פתיל באהל המת, או מת בבית וטהרות בעליה והושיבו כלי חרס בפתח הארובה – חוצץ בפני הטומאה, לבית הלל – חוצץ ומציל על הכל, לבית שמאי – רק על אוכלים ומשקים, מפני שהם רק לצורכו העצמי של עם – הארץ, ובלאו הכי כל מאכלו טמא, וכן מציל על כלי חרס שאין לו טהרה, שלא ישמע לנו לשוברו, אבל אינו מציל על כלי שטף שאפשר לטהרו, שכלי עם הארץ טמא ואינו חוצץ, וחברים שואלים ממנו כליו ויש להקפיד על טהרתם, שאין לומר שהחברים יטבלו קודם השימוש, שהרי לטומאת מת צריך הזאת שלישי ושביעי ואין בני אדם משאילים לשבעה ימים.
דף כ"ב – ע"ב
אמר רבי יהושע לבית שמאי: בושני מדבריכם, שנמצא שאשה העומדת בעליה זו שכלי חרס חוצץ בינה לבין המת שבבית, לשה בעריבה – אשה ועריבה טמאים שבעה, ובצק טהור. נטפל לו אחד מתלמידי בית שמאי ואמר לו שטעמם הוא משום שכלי עם הארץ טמא וכלי טמא אינו חוצץ, ואם אתה אומר לו שהכל טמא לא ישגיח, ולכן טהרו לו אוכלים ומשקים וכלי חרס שאין להם טהרה. הלך רבי יהושע ונשתטח על קברי בית שמאי, אמר: נעניתי לכם עצמות בית שמאי, ומה סתומות שלכם כך, מפורשות על אחת כמה וכמה, וכל ימיו הושחרו שיניו מפני תעניותיו.
נאמנים עמי הארץ על טהרת טבילת טמא מת, לאביי רק על טבילת גופו ולא על כליו, לרבא גם על כליו נאמן אם אמר מעולם לא טבלתי כלי בתוך כלי, אבל אם אמר טבלתי כלי בתוך כלי אבל לא טבלתי בכלי שאין בפיו כשפופרת הנוד אינו נאמן.
נאמן עם הארץ לומר שהפירות לא הוכשרו לקבל טומאה, ואינו נאמן לומר שהוכשרו ולא נטמאו.
חבר שבא להזות, ואמר שראוי לקבל הזאה ראשונה מזין עליו מיד, עם הארץ שבא להזות אין מזין עליו עד שיעשה בפנינו שלישי ושביעי, ואף על פי שנאמן לומר שטבל היינו מתוך חומר שהחמרת עליו בתחילתו שלא להאמין להזאה הקלת עליו בסופו.
אחוריים, אוגנו, אזנו, וידיו של כלי עץ או מתכת שנטמאו בטומאה דאורייתא – כל הכלי טמא, אך אם נטמאו ממשקים ראשונים – מדאורייתא טהורים, וגזרו חכמים טומאה אטו משקים שהם אב הטומאה כגון רוקו של זב ומימי רגליו, וכדי שלא ישרפו עליה תרומה וקדשים עשו חכמים היכר שאין כל הכלי טמא אלא החלק שנגעו בו המשקים להודיע שטומאה זו מדרבנן, ורק אם נגעו המשקים בתוכו – כולו טמא. והיינו דווקא לתרומה, אבל לקדשים בכל מקום שנגעו המשקים כל הכלי טמא.
בית הצביטה של כלי – לר' יהודה בשם שמואל הוא החלק שעל ידו מחזיק בכלי ומושיט לאחרים, כמו 'ויצבט לה קלי'– שהושיט לה. לרב אסי בשם ר' יוחנן הוא מקום קיבול לעצמו בקערה, שאיסטניס נותן שם חרדל או חומץ לטבל בו אוכל.
החילוק בין אחוריים של כלי לתוכו כשנטמא במשקים שאם נטמאו אחוריו אין כל הכלי טמא – היינו דווקא לענין תרומה, אבל לענין חולין שנעשו על טהרת הקודש נטמא כל הכלי, וכדין קודש.
***************