לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

יום שלישי י"ט אדר ב' תשפ"ב

מסכת יבמות דף ט"ו

דף ט"ו – ע"א

רבי יוחנן בן נורי רצה לתקן לצרות ערוה שיהיו חולצות ולא מתייבמות וינשאו לשוק בהכשר לדברי הכל, שאילו לבית הלל אם ינשאו בלי חליצה הולד חלל ופגום לכהונה (ולא הספיקו לגמור את הדבר עד שנטרפה השעה), ואמר לו רשב"ג: מה נעשה להם לצרות הראשונות, למ"ד עשו בית שמאי כדבריהם כוונתו – מה נעשה לצרות שנהגו כבית שמאי ונתייבמו, שאם נחליט שאסור לייבם הצרות בניהם ממזרים, ולמ"ד לא עשו כדבריהם כוונתו – אם נחייב בחליצה אלו שכבר נשאו לשוק כבית הלל ימאסו על בעליהם, ו'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום'.

רבי טרפון היה מתלמידי בית שמאי, ואמר שהוא תאב שתיפול לפניו צרת בתו וייבם אותה כדברי בית שמאי, ולסוברים שב"ש לא עשו כדבריהם אמר שתאב שישיאנה לשוק בלי חליצה כבית הלל ושלא כרבי יוחנן בן נורי.

מעשה בבתו של רבן גמליאל שהייתה נשואה לאבא אחיו ומת בלא בנים, ויבם רבן גמליאל את צרתה, שלשה דרכים בביאור הדבר: א. בתו הייתה איילונית ולא הכיר בה בעלה, ונמצא שקידושין מקח טעות ולא הייתה צרת בתו, ולדעת אחרים הכיר בה אחיו, ור"ג סובר שאיילונית אינה בת יבום ואינה אוסרת צרתה משום צרת ערוה. ב. גירש אחיו את בתו אחר שנשא צרתה, וכשמת אחיו כבר לא היתה צרת ערוה, ולדעת אחרים כיון שכנס הצרה קודם שגירש הבת הרי היא צרת ערוה, אלא ההיתר היה משום שהיתה בתו איילונית. ג. אחיו קידש בתו על תנאי, ולא נתקיים, וסבר שיש תנאי בביאה, ולדעת אחרים אין תנאי בביאה, אלא ההיתר היה משום שהיתה בתו איילונית.

מעשה ברבי עקיבא שליקט אתרוג באחד בשבט ונהג בו שני עישורין, כדברי בית שמאי שאחד בשבט הוא ראש השנה לאילנות והרי הוא של שנה שעברה, וכדברי בית הלל שט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות והרי הוא של שנה הבאה. ולמ"ד לא עשו ב"ש כדבריהם היינו משום שהסתפק בדעת בית הלל אם סברו שראש השנה באחד שבט או בט"ו בו.

מעשה וילדה כלתו של שמאי הזקן, ופיחת את המעזיבה וסיכך על גבי מטה בשביל קטן, כשיטתו שקטן הצריך לאמו חייב בסוכה, והיינו גם למ"ד לא עשו ב"ש כדבריהם, שבזה אין משום 'לא תתגודדו', שהרואה אומר שעשה זאת כדי להרבות האויר בבית.

מעשה באבן חלולה שתחת צינור המקלח מים מן ההר, שנקראת 'שוקת יהוא', ולא היו בה ארבעים סאה אלא שהייתה נקובה למקוה, וכל טהרות שהיו בירושלים נעשים על גבה, ושלחו בית שמאי להרחיב את הנקב כשיטתם שצריך חלל עד שתפחת רובה. והיינו גם למ"ד לא עשו ב"ש כדבריהם, שבזה אין משום 'לא תתגודדו', שהרואה אומר שהרחיבו כדי להרבות המים.

דף ט"ו – ע"ב

ר' אלעזר בר צדוק ראה שר' יוחנן החורני אוכל פת חריבה במלח בשני בצורת, והודיע לאביו ושלח לו זיתים, וראה שהם לחים ואמר שאינו אוכל זיתים (שחשש שנטמאו שמא נגע ע"ה בגב החבית), וא"ל אביו שיאמר לו שהזיתים היו בחבית נקובה וסתמוה שמרים ולכן הם לחים, שגם לבית הלל הסוברים שמוהל היוצא מהזיתים מכשיר לקבל טומאה (שאין דינם כמי פירות אלא כשמן), מודים בחבית נקובה שאינם מוכשרים לקבל טומאה, כיון שגילה דעתו דלא ניחא ליה במשקה.

אף על פי שהיה רבי צדוק תלמיד שמאי, כל מעשיו לא עשה אלא כדברי בית הלל, ומכך שאמרו זאת יש להוכיח ששאר תלמידי שמאי עשו כדבריהם ולא כבית הלל.

שאלו את רבי יהושע: צרת הבת מהו, השיבם: מחלוקת בית שמאי ובית הלל, שאלוהו: הלכה כדברי מי, ואם תאמר הלכה כדברי בית הלל – בני צרות שנשאו לשוק כבית הלל האם לבית שמאי הם פגומים לכהונה. ולענין הלכה כדברי מי השיב: מפני מה אתם מכניסים ראשי בין שני הרים גדולים וכו', מתיירא אני שמא ירוצו גלגלתי, ולענין בני הצרות: אני מעיד על שתי משפחות גדולות שהיו בירושלים משפחת בית צבועים מבן עכמאי ומשפחת בית קופאי מבן מקושש שהם בני צרות, ומהם כהנים גדולים ושמשו על המזבח. והוכיחה מכך הגמרא שעשו בית שמאי כדבריהם.

רבי יהושע היה מתיירא שיהרגוהו כיון שמגלה מי הם הפסולים לשיטת בית הלל שנתייבמה צרת ערוה הגם שסובר שאין ממזר אלא מחייבי מיתות בית דין, ויבום של צרת ערוה הוא חייבי כריתות, מכל מקום הם פסולים לכהונה קל וחומר מאלמנה לכהן גדול שמחלל זרעו הגם שאין איסורה שוה בכל, כל שכן איסור ערוה השווה בכל.

מה ששאלו לרבי יהושע מה דין בנים הבאים מצרות שנישאו לשוק כבית הלל לפי בית שמאי, הגם שהלכה כבית הלל מכל מקום נפק"מ גם לבית הלל בולד מחזיר גרושתו משנשאת, האם לומדים קל וחומר מאלמנה שהוולד פסל לכהונה, או שאני אלמנה שהיא גופה מתחללת מה שאין כן גרושה בלאו הכי פסולה לכהונה.

***************

יום רביעי כ' אדר ב' תשפ"ב

מסכת יבמות דף ט"ז

דף ט"ז – ע"א

בימי רבי דוסא בן הרכינס היה תלמיד בית שמאי שהתיר צרת הבת לאחים, הרי שעשו ב"ש כדבריהם.

כשהותרה צרת הבת לאחים בימי רבי דוסא בן הרכינס היה קשה לחכמים, מפני שחכם גדול היה וסברו שהוא התירה / עיניו של רבי דוסא עמדו מלראות ולא בא לבית המדרש, והלכו רבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא אצלו / תפס רבי דוסא את רבי יהושע והושיבו במיטה של זהב, א"ל רבי אמור לתלמידך אחר וישב, א"ל מיהו, א"ל רבי אלעזר בן עזריה, אמר: ויש לו בן לעזריה חברינו, קרא עליו 'נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם', תפסו והושיבו על מיטה של זהב / א"ל רבי אמור לתלמידך אחר וישב, והוא עקיבא בן יוסף, א"ל את עקיבא ב"י ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו, שב בני שב, כמותך ירבו בישראל / התחילו מסבבים אותו בהלכות עד שהגיעו לצרת הבת, ואמר להם שהיא מחלוקת ב"ש וב"ה והלכה כב"ה / א"ל והלא שמענו משמו של בן הרכינס שהלכה כב"ש / א"ל אח קטן יש לי בכור שטן הוא – חריף ועומד על שמועתו ועושה מעשה ואינו שב משמועתו לעשות כרבים, ויונתן שמו, והוא מתלמידי שמאי, והיזהרו שלא יקפח אתכם בהלכות, לפי שיש עימו ג' מאות תשובות בצרת הבת שהיא מותרת, אבל מעיד אני עלי שמים וארץ שעל מדוכה זו ישב חגי הנביא, ואמר שלשה דברים: צרת הבת אסורה, עמון ומואב מעשרים מעשר עני בשביעית, ומקבלים גרים מן הקרדויין ומן התרמודים / יצאו משלשה פתחים, ופגע ר' עקיבא ביונתן, אקשי ליה ואוקמיה, א"ל אתה הוא עקיבא ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו, אשריך שזכית לשם ועדיין לא הגעת לרועי בקר, א"ל ר"ע ואפילו לרועי צאן.

עמון ומואב מעשרים מעשר עני בשביעית, שהרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא עולי בבל, וקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא, והניחו מלקדש מפני פרנסת עניים שבארץ ישראל בשביעית שאין להם מה לאכול, והולכים שם להשכיר עצמם לחרוש ולקצור, וליטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני.

קבלת גרים מן הקרדויין ומן התרמודים – לרבי דוסא בן הרכינס ע"פ חגי הנביא מקבלים, ואין חוששים שהם ממזרים מישראל שנטמעו בהם, ונחלקו אמוראים בדעת רבי יוחנן האם מקבלים מתרמודים, ולסביא אין מקבלים, ואין מקבלים מן קרתויים.

דף ט"ז – ע"ב

לסביא ורבי יוחנן אין מקבלים גרים מתרמוד, משום שיש בהם עכו"ם שבאו על בת ישראל וסוברים שהוולד ממזר, ונחלקו אם היו עבדי שלמה שנשאו בנות ישראל מחמת עושרם, או עכו"ם שנשאו בנות ירושלים בשעת חורבנה.

י"ב אלף גברים וששת אלפים מושכי קשת וי"א י"ב אלף ומהם שש אלף מושכי קשת – שבשעה שנכנסו עכו"ם להיכל הכל נפנו על כסף וזהב והם נפנו על בנות ירושלים.

'נער הייתי וגם זקנתי' לא הקב"ה אמרו – האם יש זקנה לפניו ? , ולא דוד אמרו – שלא היה זקן כל כך, אלא מלאך שר העולם אמרו.

'ידו פרש צר על כל מחמדיה' – זה עמון ומואב, שבשעה שנכנסו עכו"ם להיכל הכל נפנו לכסף וזהב, והם נפנו לספרי תורה ואמרו זה שכתוב בו 'לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה" ישרף באש.

'צוה ה' ליעקב סביביו צריו' – כגון עכו"ם ממקום ששמו 'הומניא' שמצירים לבני ישראל עניים שב'פום נהרא' .

 

***************