לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום חמישי ט"ז מרחשון תש"פ

מסכת נדה דף כ"ב

דף כ"ב ע"א

הרואה קרי בקיסם – למסקנא לא נטמא, שהרי אין בעל קרי נטמא עד שיצא ממנו כדי חתימת פי האמה, וכיון שהכניס קיסם הפחית משיעורו כדי קיסם.

ממה שנתנו שיעור בטומאת קרי – למדנו שטומאתו אינה משום ראיה, אלא משום שנוגע בשכבת זרע, שאילו היה משום ראיה לא היה צריך שיעור, שהרי הנדה טמאה משום רואה ואינה צריכה שיעור.

זב שפסק מזובו, והתחיל למנות ז' ימי ספירו, וראה קרי – סותר את מנינו, שנאמר 'זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע', מה זיבה סותרת אף שכבת זרע סותר. לפי שאי אפשר לראות שכבת זרע הבאה מן הזב בלא טיפת צחצוחי זיבה, ואותה קצת זיבה סותרת את מנינו. אבל אינה סותרת אלא יום אחד ולא כל שבעה, שנאמר 'לטמאה בה' אין לך בה אלא מה שאמור בה, סותרת יום אחד. ואע"פ שיש בה צחצוחי זיבה, גזירת הכתוב היא, שזיבה גמורה שאין שכבת זרע מעורבת בה סותרת כל שבעה, וצחצוחי זיבה ששכבת זרע מעורבת בה אינה סותרת אלא יום אחד.

דם הנדה ובשר המת – מטמאין לחים ויבשים. ולמסקנת הגמרא בין דם שהיה לח ונעשה יבש, ובין שהיה יבש מעיקרו, מטמא.

דף כ"ב ע"ב

המפלת כמין קליפה, כמין שערה, כמין עפר, כמין יבחושין אדומין – תטיל למים פושרין, אם נמוחו טמאה, ואם לא נמוחו טהורה, שבריה בפני עצמה היא. ונסתפקו בגמרא אם צריך לשרותו מעת לעת כמו שרץ ונבילה יבשין, או מכיון שדם הוא רך, א"צ שריה מעת לעת, אלא שורה אותן או יום או לילה, ואם לא נמוחו טהורים. ולא נפשט.

לרשב"ג ממעכתו ברוק על גבי הצפורן. וטעם המחלוקת: שלתנא קמא דווקא אם נימוח מאליו נקרא דם, אבל אם נימוח על ידי מיעוך אינו דם, ולרשב"ג אפילו נימוח ע"י מיעוך גם כן דם הוא.

השרץ והנבלה מטמאין לחין ואין מטמאין יבשין – ואם יכולין להשרות ולחזור לכמות שהוא, טמאין. וכמה היא שרייתן בפושרין? מעת לעת.

המפלת כמין דגים – אם יש עמה דם טמאה, ואם אין עמה דם טהורה. ולריש לקיש וכן לרבי יוחנן לפי לשון אחד במחלוקת היא שנויה, שלרבי יהודה טמאה גם אם אין עמה דם, כמו המפלת חתיכה שאין עמה דם שהיא טמאה, לפי שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם. ולרבי יוחנן ללשון אחר, לא טימא רבי יהודה אלא בחתיכה, ולא משום שאין פתיחת הקבר בלא דם, אלא לפי שמצוי שהדם נקרש ונעשה חתיכה, אבל אינה נהפכת לבריה.