לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום חמישי ל' מרחשון תש"פ

מסכת נדה דף ל"ו

דף ל"ו ע"א

מעוברת או מניקה שעברו עליה שלש עונות שלא ראתה דם, ולאחר מכן ראתה – דיה שעתה (לרבי יוסי. עיין לעיל ט:). וימי עיבורה עולים לה לימי מניקותה וימי מניקותה עולים לה לימי עיבורה, כיצד הפסיקה לראות שתי עונות בימי עיבורה, ועונה אחת בימי מניקותה, או שתים בימי מניקותה ואחת בימי עיבורה, או אחת ומחצה בימי עיבורה ואחת ומחצה בימי מניקותה, עולין לה לשלש עונות. ולשיטת לוי שדם טומאת לידה ודם טוהר שני מעינות הן, די בכך שתפסוק במשהו מלראות דם לאחר טומאת לידה, ולאחר מכן אפילו ראתה מצטרף לשלש עונות, שדם זה ממעין טהור הוא, והיא כמסולקת דמים.

אשה הרואה דם לאחר ימי טוהר – ללוי שדם טוהר ודם טמא שני מעינות הן, דיה שעתה, ואע"פ שכבר הוחזקה לראות דמים בימי טוהר, חשובה כמסולקת דמים, שדם הקודם ממעין טהור הוא. ולשיטת רב, אם עברו כמה ימים מימי טוהר, מטמא למפרע מעת לעת, שמכיון שמעין אחד הוא, חשובה כמוחזקת לראות דמים אע"פ שהיה דם טוהר. אבל אם ראתה בפחות ממעת לעת לאחר ימי טוהר, אינה מטמאה למפרע מעת לעת, שהרי במעת לעת הקודם היה דם טוהר, ולא מפקידה לפקידה, כגון אם בדקה עצמה בבוקר של יום פ"א, וראתה באמצע היום, אינה טמאה מבבוקר, שמכיון שלא שייך לטמאותה מעת לעת, לא גזרו עליה גם מפקידה לפקידה.

דין יולדת בזוב לבית שמאי ולבית הלל (לשיטת רב ולוי) – נתבאר לעיל (לה:).

למר זוטרא הלכה כרב לחומרא, שאם שופעת מתוך שמונים ללאחר שמונים דמה טמא, שמעין אחד הוא והתורה טמאתו. והלכה כלוי לחומרא, שאם שופעת מתוך י"ד ללאחר י"ד דמה טמא, שלא נסתם המעין הטמא. ורב אשי ומרימר פסקו כרב בין לקולא ובין לחומרא, וכן הלכה.

דף ל"ו ע"ב

אשה בימי זיבתה (בי"א יום שבין נדה לנדה) שראתה שלשה ימים רצופים דם מחמת קושי הלידה – מן התורה טהורה, שנאמר בזבה 'דמה', דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד (ודינה מדרבנן – יבואר בסמוך). אבל אם שפתה (הפסיקה) מן הצער סמוך ללידה – הרי היא זבה. (בסמוך יבואר הפרטים והשיטות בזה).

ראתה בימי זיבתה דם מחמת אונס – טמאה, שנאמר 'ואשה כי יזוב זוב דמה', הרי אונס אמור. ואין לפרש להיפך שמחמת ולד תהא טמאה ומחמת אונס תהא טהורה: א. מטהר אני בולד שיש טהרה אחריו ומטמא אני באונס שאין טהרה אחריו. ב. לא יתכן שמחמת ולד תהא טמאה אם אנו מטהרין באונס, שהרי ולד אין לך אונס גדול מזה, וא"כ תהא טהורה מחמת האונס.

אשה בימי נדתה שראתה דם מחמת קושי הלידה – טמאה מן התורה, שנאמר 'וטמאה שבועים כנדתה', ולא כזיבתה, ומשמע שזיבתה טהור, וזו היא קושי שבימי זיבה טהורה ובימי נדתה טמאה.

אע"פ שמן התורה אם ראתה דם בימי זיבה בקישוי לידה טהורה לגמרי – י"א שיש עליה טומאה מדרבנן. לשיטת רב – היא נדה ליום אחד, שבאותו יום שראתה אסורה לשמש, ולערב טובלת, ואינה צריכה לשמור יום כנגד יום. לשיטת שמואל – צריכה לשמור יום כנגד יום מדרבנן, שחוששין שמא תשפה, ונמצא שלא היה דם קושי מחמת ולד, ונמצא ששימש עם זבה קטנה מן התורה וענוש כרת. ולשיטת רב יצחק – טהורה לגמרי ואפילו מדרבנן, ומשמשת אפילו באותו היום.

קשתה מחמת לידה שלשה ימים בתוך י"א ימי זיבות וראתה דם, ולאחר מכן שפתה מן הצער מעת לעת, ועדיין ראתה דם, וילדה – לרבי אליעזר הרי היא יולדת בזוב, שנתגלה למפרע שדמים שראתה לא באו מחמת ולד. ולרבי יהושע, אם שפתה בחצי יום שלישי וילדה באמצע יום רביעי, אע"פ שהוא מעת לעת אין זו שופי, ועדיין נקרא דם מחמת קישוי וטהורה. ורק אם שפתה לילה ויום שלאחר הלילה כלילי שבת ויומו, היא יולדת בזוב. (ואם שפתה מן הצער, ופסקה גם מלראות דם – יבואר להלן לז:).

כמה היא קישויה שאינה באה לידי זיבה בכל דמים שתראה? לרבי מאיר אפילו קשתה ארבעים או חמשים יום, אם לא שפתה יום אחד סמוך ללידה, אינה יולדת בזוב. ולרבי יהודה דיה אם נטהר את הקושי חודש אחד, והיינו חודש תשיעי, אבל אם קשתה שלשה ימים בתוך י"א ימי זיבה בחודש השמיני, אפילו היא מקשה והולכת כל תשיעי, הרי זו יולדת בזוב מחמת שלשה ימים של שמיני. ולרבי יוסי ור' שמעון אין קישוי יותר משתי שבתות.

קשתה יום אחד (בימי זיבה) ושפתה שנים, או שקשתה שנים ושפתה יום אחד, או ששפתה וקשתה וחזרה ושפתה – הרי זו יולדת בזוב, כיון ששפתה סמוך ללידה. אבל אם שפתה יום אחד וקשתה שנים לאחר מכן, או ששפתה שנים וקשתה יום אחד, או שקשתה ושפתה וחזרה וקשתה, אין זו יולדת בזוב. כללו של דבר, קושי סמוך ללידה אין זו יולדת בזוב, שופי סמוך ללידה הרי זו יולדת בזוב.

לשיטת חנניא בן אחי ר' יהושע, כל שקשתה בשלישי אפילו שעה אחת בליל כניסת שלישי, אפילו כל היום כולו היתה בשופי, ושפתה גם מליל ד' שעה אחת להשלמת מעת לעת, אין זו יולדת בזוב, שצריך שופי כל יום שלישי המביאה לידי זבה. ולת"ק הואיל ויש כאן שופי סמוך ללידה ה"ז יולדת בזוב. (ע"פ מהר"ם. וראה להלן לז:).

**************

יום שישי א' כסלו תש"פ

מסכת נדה דף ל"ז

דף ל"ז ע"א

זבה שראתה דם קושי באמצע ספירת שבעה – למסקנת הגמרא לשיטת חכמים אינה סותרת את שבעה נקיים, שרק דבר הגורם זיבה סותר, ולא דבר שאינו גורם. ולשיטת רבי אליעזר סותרת, שגם דבר שאינו גורם זיבה סותר, כמו שמצאנו בזב שראייתו באונס אינה גורמת לו זיבות אפילו בראיה שלישית, ואף ע"פ כן אם ראה ראיה רביעית באונס, סותר את מנינו.

זב שראה ראייה ראשונה – בודקין אותו שמא לא ראה אלא מחמת אונס. וכן בראיה שניה בודקין אותו. בראיה שלישית – לחכמים אין בודקין אותו, שגם אם ראה באונס מצטרף לקרבן. ולרבי אליעזר אף בשלישית בודקין אותו, אבל ברביעית אין בודקין אותו, שלחיוב קרבן צריך שיראה שלא מחמת אונס, אבל לסתירה גם אם ראה באונס סותר את מנינו.

אין לידה סותרת בזיבה – שאם ילדה באמצע ספירת נקיים לזיבתה, אינה סותרת את מנינה. ונחלקו אמוראים אם לא ראתה דם בימי לידה אם ימים אלו עולה למנין שבעה, לאביי אינה עולה, ולרבא עולה.

לא תהא טומאה מפסקת באמצע שבעה נקיים של זבה – שנאמר 'ואחר תטהר'. לרבא אפילו טומאת לידה, ומזה למדנו שימי לידה עולים למנינה, שאם אין עולין, איך יתכן שלא תסתור את מנינה, והלא הפסיקה טומאת לידה ביניהם. ולאביי לא אמרו אלא שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהם, ולא על טומאת לידה, שאע"פ שאין עולין למנינה, אינה מפסקת ביניהם לסתור את מנינה.

זבה שהיא מצורעת, וספרה שבעה נקיים לזיבתה – טהורה מלטמא את בועלה אע"פ שלא טהרה מנגעה. לאביי שנאמר 'מזובה' ולא מנגעה. ולרבא למדים זבה מזב, שנאמר בו 'מזובו' ולא מנגעו. אבל 'מזובה' בא ללמד מזובה ולא מלידתה, ולומר שמכיון שטהרה מזובה, סופרת מיד, ואינה צריכה להמתין עד שיעברו ימי לידתה, שימי לידה עולין לה לספירת שבעה.

דף ל"ז ע"ב

הבועל יולדת בימי טומאתה – טמא כדין בועל נדה, שנאמר 'דותה תטמא'. היולדת טמאה בימי טומאתה בין בימים ובין בלילות. שנאמר 'דותה תטמא'.

היולדת בזוב שצריכה שתשב שבעה ימים נקיים – שנאמר 'דותה תטמא'. לאביי צריך שיהיו נקיים גם מימי טומאת לידה, ולרבא נקיים מדם.

הקישה תורה ימי נדתה לימי לידתה – מה ימי נדתה אין ראוין לזיבה ואין ספירת שבעה עולה מהן, אף ימי לידתה שאין ראוין לזיבה אין ספירת שבעה עולה מהן. לאביי דברי הכל היא, ולרבא שיטת רבי אליעזר היא שימי לידתה סותרים את מנינה. ואע"פ שאי אפשר שתהא נדה בימי ספירתה, למדים מזה לימי לידתה שאפשר שתהא יולדת בימי ספירתה. והטעם: י"א רבי אליעזר היא שדנין אפשר משאי אפשר, וי"א שעל כרחן הקישן הכתוב, ולא אמרו שאין דנין אפשר משאי אפשר אלא בגזירה שוה ולא בהיקש.

ראתה דם מחמת קושי לידה, ושפתה (סמוך ללידה) מן הצער ומן הדם – לרב חסדא טמאה, שהרי יש כאן שופי. ולרבי חנינא טהורה, שמכיון ששפתה גם מן הדם נתגלה למפרע שדם הקושי מחמת ולד הוא, ורק אם שפתה מן הצער ועדיין רואה דם, נתגלה הדבר למפרע שגם מתחילה לא ראתה מחמת קושי. רבי חנינא המשילו למלך שיצא וחיילותיו לפניו, בידוע שחיילותיו של מלך הן, והן באו יום אחד או שנים קודם ביאתו, אף כאן הדם שבא תחילה, היה מחמת הלידה שבא אחריו. ולרב חסדא, אם באו מחמתו, היו באים הרבה גם בשעת ביאתו.

כמה היא קישויה שאינה באה לידי זיבה בכל דמים שתראה לרבי מאיר? אם היא בריאה ארבעים יום, ואם היא חולה חמשים יום.

***********

שבת קודש ב' כסלו תש"פ

מסכת נדה דף ל"ח

דף ל"ח ע"א

רב ולוי נחלקו בדין דם הבא מחמת קישוי לידה:

ללשון ראשון: ללוי – אין הולד מטהר דם הבא מחמת קישוי אלא בי"א יום הראויין להיות בהן זבה, אבל אם ראתה אחריהן, טמאה נדה. ולרב – הולד מטהר אפילו בימים הראויין לספירת זבה, כגון אם התחיל הקושי בימי הזיבה, טהורים כל ימי זיבה ושבעה אחריהם,  ורק אם יאריך לאחר שבעה טמאה נדה.

והוסיף רב אדא בר אהבה, שלשיטת רב גם ימים הראויין לספירת סתירת זבה מטהר – והיינו שלעולם היא טהורה עד שתשפה, שהרי כל ימיה ראויין לכך, שאם תספור ששה ותראה סותרת הכל, ונמצאו הימים הבאין ראויין לספירה. ולא אמרו שהולד אינו מטהר בימי נדה אלא באופן שהתחיל הקושי מימי נדה, אבל אם התחיל בימי זיבה, כל מה שיאריך הקושי טהורה.

ללשון שני: ללוי – אין הולד מטהר אלא בימים הראויין להיות בהן זבה גדולה, והיינו שאם ראתה שלשה רצופין בתוך י"א יום, טהורה מספירת נקיים ומקרבן, אבל אם לא ראתה אלא יום אחד, צריכה לשמור יום כנגד יום, שהמיעוט לטהר דם מחמת קישוי נלמד מ'דמה' ולא מחמת ולד, ושם נאמר 'ימים רבים'. ולרב – אפילו אם ראתה בימים הראויין להיות בהן זבה קטנה, שהרי נאמר שם 'וכל' ימי שמזה למדנו זבה קטנה.

לרבי מאיר ארבעים וחמשים יום הם ימים שטהורה בקישויה – ללשון ראשון, לשיטת רב אפשר שתטהר בכולן, אם התחיל הקישוי בימי זיבה. וללוי אינה טהורה אלא בימי זיבה שבהן, אבל בימי נדות שבהן היא נדה. וללשון שני לדברי הכל אינה טהורה אלא בימי זיבה, אבל בימי נדתה נדה היא.

לרבי מאיר יש אשה מקשה, שהיא רואה דם ק"נ ימים רצופים, ואין זיבה עולה בהן: כיצד? ראתה שני ימים בסוף י"א ימי זיבות, ולאחר מכן שבעה ימי נדה (ויום ראשון של נדה אינו מצטרף לשנים הקודמין של ימי זיבות, שתחילת נדה היא), ועוד ראתה שני ימים לאחר נדה (שהן מי"א של זוב, ואינה זבה גדולה כיון שלא ראתה שלשה), ולאחר מכן ראתה חמשים יום בקישוי לידה (וכגון שהיא חולה), ולאחר מכן ילדה נקיבה וראתה שמונים יום, ובימים אלו אינה זבה, ולאחר מכן ראתה שבעה ימים של נדה, ועוד שני ימים לאחר ימי נדות, הרי ק"נ ימים.

אין קושי לנפלים – לפיכך לא יתכן שלא תהא זבה לעולם, כגון אם ראתה לאחר שמונים ימים של נקיבה שבעה לנדה ושנים לאחריהן, וחמשים ימי קישוי לאחריהן עד שהיא מפילה, וחוזר חלילה, שקושי מחמת נפל אינו מטהר.

יש רואה מאה יום ואין זיבה עולה בהן – כיצד שני ימים בסוף י"א ימי זיבות, ושבעה ימי נדה, ושנים שלאחר הנדה, ושמונים של נקבה, ושבעה ימי נדה אחריהן, ושנים שלאחר הנדה. וכל זה לדברי האומר אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, אבל להסובר שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, אי אפשר שלא תהא זבה, שמכיון שילדה לאחר שני ימי זיבות, נמצא שיום הלידה שלישי, וכיון שראתה בו קודם לידה בפתיחת הקבר, הרי היא זבה, הואיל ובלא קושי ראתה.

לרבי יהודה משום רבי טרפון אין קישוי מטהר בזיבה אלא בחודש תשיעי – ויש בדבר להקל ולהחמיר. כיצד? קשתה שני ימים בסוף חודש שמיני, ויום אחד בתחלת תשיעי, אע"פ שילדה מיד בתחילת חודש תשיעי, הרי זו יולדת בזוב, הואיל ורוב זיבה היה בשמיני שאין הולד מטהר, מטילין אותו יום שהיה בתשיעי אחר השנים שהיו בשמיני. אבל אם קשתה יום אחד בסוף שמיני, ושתי ימים בתחלת תשיעי, אפילו אם ילדה בסוף תשיעי, ונמצא שהיתה כל חודש תשיעי בשופי, אין זו יולדת בזוב. (ובלבד שלא תראה דם בימי השופי). שסובר רבי יהודה שחודש תשיעי גורמת לידת הולד, ומתחילתו הוא זמן לידה, לפיכך כל הדמים שרואה בו בקושי אינו אלא מחמת הולד, אע"פ שיש שופי לאחריהם.

מדברי רבי יהודה למדנו שהשופר שמקדשין בו בית דין את החודש גורם לזמן לידה, שאשה יולדת מתחילת חודש תשיעי. אבל לשיטת שמואל וחסידים הראשונים היולדת לתשעה אינה יולדת עד שיעברו תשעה חדשים שלמים, ולדבריהם אין אשה מתעברת ויולדת אלא למאתים ושבעים ואחד יום לאחר תשמיש, או למאתים ושבעים ושנים יום אם נקלט הזרע ביום שני, או למאתים ושבעים ושלשה אם נקלט ביום שלישי. ודרשוהו ממה שנאמר 'ויתן ה' לה הריון', גימטריא של הריו"ן הוא מאתיים שבעים ואחד.

לפיכך לא היו חסידים הראשונים משמשין מטותיהן אלא מרביעי בשבת ואילך, אבל לא בליל שלישי וליל שני ובמוצאי שבת, כדי שלא ילדו נשותיהן ויבואו לידי חלול שבת. שאם תתעבר למוצאי שבת שמא תלד לרע"ג שנופל בשבת, ואם נתעברה בשני שמא תלד לרע"ב ימים, ואם נתעברה בשלישי שמא תלד לרע"א.

דף ל"ח ע"ב

גם לדברי האומר שיולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעים, יולדת לשבעה יולדת למקוטעים – שנאמר 'ויהי לתקופות הימים ותהר חנה ותלד בן', מיעוט תקופות שנים, מיעוט ימים שנים, שילדה משנכנסו שני ימים בחודש שביעי.

לרבי יוסי ור"ש אין קושי יותר משתי שבתות – שנאמר 'וטמאה שבועיים כנדתה', כנדתה ולא כזיבתה, מכלל שזיבתה טהורה, והיינו בדם קושי, וכמה? שבועיים.

לשיטת רבי יוסי ור"ש יש אשה מקשה שרואה דם עשרים וחמשה יום (קודם לידה) ואין זיבה עולה בהן. כיצד? ראתה שני ימים בסוף ימי זיבות, ושבעה ימי נדה, ושנים שלאחר נדה, וארבעה עשר בקושי שהולד מטהר. ואי אפשר שתתקשה עשרים וששה יום במקום שיש ולד ולא תהא יולדת בזוב, שהולד אינו מטהר אלא י"ד ימים הסמוכים ללידה, ונשתיירו שלשה ימים בין נדות לקושי שבהם היא נעשית זבה. ובמקום שאין ולד אלא נפל, נעשית זבה בשלשה ימים אפילו בקושי, שאין קושי לנפלים.

המקשה בתוך שמונים ימי טוהר שלאחר לידת נקבה (כגון שנתעברה בימי טוהר, או שנשתהה ולד אחר חבירו ב' חדשים וחצי) – לחכמים כל דמים שהיא רואה טהורים עד שיצא הולד, שכל תוך מלאת הן דם טוהר, שנאמר 'תשב' לרבות שבימי טוהר כל דמים שהיא רואה טהורים. ולרבי אליעזר בין אם ראתה מחמת קושי בימי נדה ובין אם ראתה בימי זיבה – טמאה. שנאמר 'וטהרה ממקור דמיה', דמיה מחמת עצמה ולא מחמת ולד, ואפילו בימי נדה, שנאמר 'תשב' ישיבה אחת לכולן. (ע"פ סוף הסוגיא. עיין תוס').

חכמים דחו דברי רבי אליעזר בק"ו: מה במקום שהחמיר בדם השופי שלא בימי טוהר, היקל בדם הקושי, מקום שהיקל בדם השופי אינו דין שנקל בדם הקושי. והשיב להם (לפי דבריהם) שיש לומר דיו, ולא היקל אלא בטומאת זיבה ולא בטומאת נדה. (אבל ר"א עצמו מטמא גם בימי זיבה כנ"ל. תוס').