לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום ראשון ז' אייר תשע"ט

מסכת בכורות דף כ"ה

דף כ"ה ע"א 

לרב מותר לתלוש את השיער במקום שחיטה מותרת ביום טוב – וטעמו למסקנא – אע"פ שדבר שאין מתכוין אסור (שפוסק כרבי יהודה), הרי הוא עוקר דבר מגידולו כלאחר יד. ומותר לעשות כן בבכור, משום שתולש לא נחשב גוזז.

רבי יוסי בן המשולם – שמתיר במשנתינו לתלוש שער במקום שחיטה של בכור – לתירוץ ראשון סובר כרב שדבר שאין מתכוין אסור. ולתירוץ שני סובר שדבר שאין מתכוין מותר.

ברזא של חבית שכורכין סביבותיה נעורת ומטלניות כדי שתסתום הנקב יפה, אסור להדקו בתוך החבית בכח – משום סחיטה, ואע"פ שאינו מתכוין לשום סחיטה, אסור גם לר"ש הסובר דבר שאין מתכוין מותר, שמודה רבי שמעון ב'פסיק רישיה ולא ימות'.

לרב הלכה כרבי יהודה שדבר שאין מתכוין אסור, ולשמואל הלכה כרבי שמעון שדבר שאין מתכוין מותר.

התולש נוצה גדולה מכנף העוף, וקוטם ראשה לאחר שתלשה, ומחליקה מן הצדדין ומורט את השיער מן הקנה – חייב שלש חטאות. תולש משום גוזז, ואע"פ שתולש לא נחשב גוזז, בכנף העוף חשוב גוזז לפי שדרכו בכך. וקוטם חייב משום מחתך, וממרט משום ממחק.

פרה אדומה שיש בה שתי שערות שעיקרן מאדים וראשן משחיר – לר' יוסי בן המשולם גוזז במספרים את הראש שמשחיר, ואינו חושש משום גיזה בקדשים. והטעם: לתירוץ ראשון – שאין איסור גיזה בפרה, שקדשי בדק הבית היא, ואיסור גיזה בקדשי בדק הבית הוא מדרבנן, ובפרה שאינה מצויה לא גזרו. ואי אפשר לפדותה ולהוציאה לחולין ולגוזזה ולחזור ולקדשה, לפי שדמיה יקרים, ואין מחללין לכתחילה דבר שוה מנה על שוה פרוטה. ולתירוץ שני – אע"פ שיש בה איסור גיזה, מותר לפי שאינו מתכוין, וסובר כרבי שמעון שדבר שאין מתכוין מותר.

בכור שור וצאן אסור בגיזה ועבודה – שנאמר 'לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך', אין לי אלא שור בעבודה וצאן בגיזה, מנין ליתן את האמור של זה בזה, ת"ל לא תעבוד ולא תגוז.

קדשי בדק הבית – אסורים בגיזה ועבודה מדרבנן.

הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה – מחולל. ודווקא אם חללו, אבל לכתחילה לא יחלל אלא בשויו.

אין היתר של תלישת שיער בכור במקום שחיטה אלא ביד – אבל בכלי אסור.

צמר המסובך באוזן – תולשו לכתחילה ומראה את מומו, ובלבד שלא יזיזו את מקומו

דף כ"ה ע"ב 

שיער בכור בעל מום שנשר בחייו והניחו בחלון ואחר כך שחטו – לרבי יהודה: לעקביא בן מהללאל מותר ולחכמים אסור. ולרבי יוסי: כיון ששחטו אחר כך, לדברי הכל מותר. ואם אחר כך מת, עקביא בן מהללאל מתיר וחכמים אוסרים.

צמר המדולדל בבכור, שנתלש מן העור אבל מסובך עם שאר הצמר ואינו נופל – את שנראה עם הגיזה, שכשישחטנו ויגזזנו לאחר שחיטה יהא צמר מדולדל שוה עם שאר הגיזה ואינו נראה כמופרש ממנה, מותר כשאר הגיזה. ושאינו נראה עם הגיזה, שיצא חוץ יותר מדאי וניכר לכל שמובדל מן הגיזה, דינו כאילו נשר לגמרי קודם שחיטה, ולשיטת חכמים (אליבא דרבי יהודה) אסור (עיין להלן כו.).

לריש לקיש לא נחלקו עקביא וחכמים אלא כשהתיר מומחה את הבכור קודם נשירת הצמר, שלחכמים גזרו שמא שמא יבוא להשהותו כדי שתהא הצמר נושרת הימנו, ובתוך כך יבוא לידי גיזה ועבודה, ולעקביא אין חוששים שישהנו לאחר שהתירו מומחה. אבל אם לא התירו מומחה קודם נשירה, לדברי הכל אסור.

בכור בעל מום שנתערב באלף תמימין – לת"ק אוסר בכל שהוא, ולרבי יוסי יבוקר. ונחלקו אמוראים בביאור המחלוקת:

א. לרב נחמן – נחלקו בגיזת בכור בעל מום שנתערבו בגיזי חולין, ותנא קמא רבי יהודה היא הסובר שאם נשחטו אסור לחכמים, ורבי יוסי לשיטתו שאם נשחטו מותר אפילו לחכמים, ויבוקר אם כבר התירו מומחה (לריש לקיש שההיתר הוא רק כשכבר התירו מומחה).

ב. לרבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן – נחלקו כשנתערב בעל מום בתמימין, ובדק ולא מצא אחד מהם בעל מום, שתנא קמא סובר כרבי מאיר שכל דבר שהיה בחזקת טומאה, כגון שדה שהיה בה טומאה ולא נמצא, הוא לעולם בטומאתו עד שיתוודע הטומאה, וגם כאן כשלא מצא הבעל מום חושש על כולם. ורבי יוסי סובר כחכמים שחופר עד שמגיע לסלע או לבתולה, וכיון שלא מצא קבר הכל טהור, וגם כאן כיון שלא מצא בעל מום הכל מותר, ואני תולה שמום עובר היה ונרפא.

ג. לרב אסי בשם רבי יוחנן – נחלקו כשבדק ומצא, ות"ק סובר כרשב"ג ששדה שאבד בה קבר ונמצא בתוכה קבר הנכנס לתוכה טמא עד שתיבדק כל השדה כולה, שמא קבר אחר הוא, וגם כאן חוששין שמא בעל מום שנמצא אחר הוא, לפי שמנגחים זה את זה ומום מצוי בהם. ורבי יוסי סובר כרבי שהנכנס לתוכה טהור, שאני אומר הוא קבר שאבד הוא קבר שנמצא.

לרב אסי כשלא נמצא הבעל מום מודים חכמים לרבי מאיר שכולם אסורים, ולא אמרו אלא בטומאה שתולין שעכבר או עורב נטלה, אבל בעל מום להיכן הלך. לרבי חייא בר אבא כשנמצא בעל מום מודה רשב"ג לרבי שתולין שהוא בעל מום שאבד, ולא נחלקו אלא בקבר מצוי בשדות, אבל בהמות אין דרך ליפול בהם מום.

*************

יום שני ח' אייר תשע"ט

מסכת בכורות דף כ"ו

דף כ"ו ע"א 

התולש צמר מבכור תם – אף על פי שנולד בו מום ושחטו, אסור. ולריש לקיש אפילו אם תלשו לאחר שנולד בו מום, אם עדיין לא התירו מומחה נחשב כתם ואסור.

שלש מחלוקת בשיטת עקביא שמתיר צמא שתלש מבכור בעל מום וחכמים האוסרים: א. לתנא קמא נחלקו בין כשמת אחר כך ובין כששחטו. ב. לרבי יהודה כשמת לדברי הכל אסור, ונחלקו כששחטו. ג. לרבי יוסי כששחטו לדברי הכל מותר, ונחלקו כשמת. והלכה כרבי יהודה, שכדבריו שנינו בעדיות, וגם סיפא של משנתינו היא כשיטתו.

צמר המדולדל בבכור – לרבי יוסי: אם אחר כך שחטו, לדברי הכל מותר. ואם אחר כך מת, לחכמים בכל אופן אסור, ולעקביא אם נראה עם הגיזה אסור, שהמיתה אוסרתו, ואם אינו נראה עם הגיזה מותר, שהוא כתלוש קודם מיתה. לרבי יהודה: אם מת אחר כך, לדברי הכל אסור. ואם שחטו אחר כך, לעקביא בכל אופן מותר, ולחכמים אם נראה עם הגיזה מותר, ואם אינו נראה עם הגיזה אסור.

ומה נחשב אינו נראה עם הגיזה? י"א כל שעיקרו הפוך כלפי ראשו, שכפול באמצעיתו ושני ראשין נראין בחוץ, אבל מה שאינו מתמעך עם הגיזה מותר, שאי אפשר לגיזה בלא נימין המדולדלות. וי"א שגם אם אינו מתמעך עם הגיזה חשוב אין נראה עם הגיזה ואסור.

התולש צמר מעולה תמימה – הצמר אסור.

צמר שנתלש מחטאת ואשם – מותר, שמאחר שבאים לכפרה לא יבוא להשהותו. מבכור ומעשר אסור, כיון שלא בא לכפרה גוזרים שיבוא להשהותו. נתלש מעולה תמימה נסתפקו בגמרא אם חוששים שיבוא להשהותו לפי שעיקרו לא בא לכפרה, או שאין חוששים כיון שהוא מכפר על עשה.

דף כ"ו ע"ב 

התולש צמר מבכור תם, או צמר שנתלש מבכור תם – אף על פי שנולד בו מום, שחטו אסור. ובבעל מום – לעקביא מותר גם כשתלשו, ולחכמים אסור גם כשנשר מעצמו.

הדרן עלך הלוקח בהמה

פרק רביעי – עד כמה

עד כמה ישראל חייבין ליטפל בבכור קודם שיתננו לכהן? בדקה שלשים יום, שנאמר 'בכור בניך תתן לי כן תעשה לצאנך'. ובגסה חמשים יום, שנאמר 'כן תעשה לשורך', הוסיף לך הכתוב עשיה אחרת בשורך, ולא מסרן הכתוב אלא לחכמים, והם אמרו חמשים יום. לרבי יוסי בדקה צריך לטפל שלשה חדשים מפני שטיפולה מרובה, ששיניה דקות, ואינה יכולה לאכול עשב, ואם לא תהיה עם האם תמות.

אמר לו הכהן בתוך הזמן תנהו לי הרי זה לא יתננו לו – מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות. ואם בעל מום הוא ואמר לו תנהו לי שאוכלנו, מותר. ובשעת המקדש אם היה תמים, אמר לו תן ואקרבנו מותר.

הבכור נאכל שנה בשנה בין תם בין בעל מום – שנאמר 'לפני ה' אלקיך תאכלנו שנה בשנה'. נולד לו מום בתוך שנתו, רשאי לקיימו כל שנים עשר חדש, לאחר שנתו, אינו רשאי לקיימו אלא שלשים יום.

*************