לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום ראשון ט"ו טבת תשע"ט
מסכת חולין דף כ"ו
דף כ"ו ע"א
התמד עד שלא החמיץ – מים הוא, ואינו ניקח בכסף מעשר, ופוסל את המקוה. משהחמיץ, ניקח בכסף מעשר, ואינו פוסל את המקוה. לרב נחמן זו שיטת רבי יהודה, אבל לחכמים אע"פ שהחמיץ מים הוא.
האחין שהן שותפין בירושתן – חלקו ולבסוף נשתתפו חייבין בקלבון כשמביאין שקליהן, ופטורים ממעשר בהמה, ואם לא חלקו מעולם חייבין במעשר בהמה, ופטורים מן הקלבון.
המתמד ונתן מים במדה, ומצא כדי מדתו – לת"ק פטור ממעשר, ור' יהודה מחייב. לרב נחמן נחלקו כשהחמיץ, אבל כשלא החמיץ לדברי הכל מים הוא. (ולרבי אלעזר נחלקו כשלא החמיץ – ראה להלן).
תמד שלקחו בכסף מעשר ולבסוף החמיץ – קנה מעשר, שנתגלה למפרע שהוא יין. ומה ששנינו במשנתינו שהתמד עד שלא החמיץ אינו נקנה בכסף מעשר, לרבה היינו כששייר ממנו בכוס ולא החמיץ, ולרבא רבי יוחנן בן נורי היא שהולכים אחר המראה, וכיון שמראהו וטעמו מים, דינו כמים.
שלשה לוגין מים חסר קורטוב שנפל לתוכן קורטוב יין, ומראיהן כמראה יין, ונפלו למקוה – לא פסלוהו. נפל לתוכן קורטוב חלב ומראיהן כמראה מים ונפלו למקוה – לת"ק לא פסלוהו, ולרבי יוחנן בן נורי הכל הולך אחר המראה ופסלוהו.
לשיטת רבי אלעזר נחלקו רבי יהודה וחכמים לענין תמד שלא החמיץ – ולרבי יהודה מפרישין עליו מיניה וביה, אבל לא ממקום אחר שמא יבוא להפריש מן החיוב על הפטור ומן הפטור על החיוב. ואם החמיץ לדברי הכל מפרישין עליו אפילו ממקום אחר.
דף כ"ו ע"ב
התמד שנטמא עד שלא החמיץ – משיקו במים. משהחמיץ, אין משיקו במים. לרבא כל זה כשתמדו במים טהורים ונטמאו, אבל אם היו טמאים מתחילה לא. ונדחו דבריו, שאין אומרים שהמים כבדים ויורדים למטה, אלא מתערבים יחד עם מי הפרי, ואין חילוק אם היו טמאים מתחילה אם היו טהורים ונטמאו.
לרבי מאיר קטנה מבת יום אחד עד שתביא ב' שערות אביה מוכרה, ואין לה קנס אם נאנסה או נתפתתה, משתביא ב' שערות עד שתיבגר יש לה קנס, ואין אביה מוכרה. שהיה רבי מאיר אומר כל מקום שיש מכר אין קנס וכל מקום שיש קנס אין מכר. ולחכמים קטנה מבת שלש שנים ויום אחד עד שתיבגר יש לה גם קנס וגם מכר.
יתומה שקדשוה אמה או אחיה יכולה למאן ולצאת בלא גט. ועד מתי היא ממאנת – לרבי מאיר עד שתביא שתי שערות, נמצא שכל מקום שיש מיאון אין חליצה, שכל ימי קטנותה אינה ראויה לחליצה אם יבמה היא, שאיש נאמר בפרשה ומקשינן אשה לאיש, ומשנראית לחליצה אינה יכולה למאן. אבל לרבי יהודה יש מיאון במקום חליצה, שגם הנערה הממאנת עד שירבה השחור על הלבן.
כל מקום שיש תקיעה אין הבדלה וכל מקום שיש הבדלה אין תקיעה – יום טוב שחל להיות בע"ש תוקעין כדי להבדיל ממלאכת אוכל נפש, אבל לא מבדילין בתפילה ועל הכוס, מפני שהנכנס חמור מן היוצא. יו"ט שחל במוצאי שבת מבדילין ולא תוקעין.
כיצד מבדילין ביו"ט שחל במוצאי שבת – לת"ק המבדיל בין קודש לקודש, לר' דוסא בין קודש חמור לקודש הקל, ואין הלכה כדבריו. ואומר כן בחתימתה. ולר"ש בריה דרב אידי גם בפתחיחתה, ונדחו דבריו.
בתקיעה של יו"ט שחל להיות בע"ש משנה משאר ערבי שבתות – לפי שקדושה הנכנסת אינה חמורה כל כך מקדושה היוצאה. והיאך תוקע? לרב יהודה תוקע ומריע מתוך תקיעה, ולרב אסי תוקע ומריע בנשימה אחת.
יום טוב שחל להיות באמצע שבת – אומר בהבדלה המבדיל בין קדש לחול ובין אור לחשך ובין ישראל לעמים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה, לפי שסדר הבדלות הוא מונה.
הדרן עלך הכל שוחטין
*************
יום שני ט"ז טבת תשע"ט
מסכת חולין דף כ"ז
דף כ"ז ע"א
השוחט סימן אחד בעוף ושנים בבהמה – שחיטתו כשרה, ורובו של אחד כמוהו.
ושחיטתו כשירה בדיעבד אבל לכתחילה לא – י"מ שעולה על אחד בעוף, שלכתחילה ישחוט שנים. וי"א שעולה על רובו של אחד כמוהו, שלכתחילה ישחוט כל הסימן.
לרבי יהודה (בעוף) עד שישחוט את הוורידין.
שחט חצי אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה – שחיטתו פסולה, רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה, שחיטתו כשרה. למסקנא שחיטה מן הצואר הלכה למשה מסיני הוא, וכן שהיה דרסה חלדה הגרמה ועיקור. ומאלו המקראות אנו למדים שלא יעשנה 'גיסטרא' (י"מ שלא יחתוך גם המפרקת, וי"מ שלא יתיז את הראש בבת אחת ע"י דרסה): א. לרב כהנא שנאמר ושחט את בן הבקר, ממקום ששח חטהו, כלומר טהרהו, כמו 'וחטא את הבית', וכמו 'תחטאני באזוב ואטהר'. ב. לרב יימר שנאמר 'וזבחת', ממקום שזב חתהו, כלומר שברהו, כמו 'אל תירא ואל תחת'. ג. לר' ישמעאל שנאמר 'ושחט', אל תקרי ושחט אלא וסחט, ממקום שסח חטהו.
ולרבי חייא למדים ששחיטה היא מן הצוואר ממה שנאמר 'וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים', מה ת"ל 'את הראש ואת הפדר', הרי ראש ופדר בכלל כל הנתחים היו, אלא שבא לרבות שהראש בכלל הנתחים שישנן בהפשטה אע"פ שכבר הותז. ו'פדר' בא ללמד שחופה את הפדר על בית השחיטה ומעלהו, וזהו דרך כבוד של מעלה.
מנין לראש ופדר שקודמין לכל הנתחים – ת"ל 'את ראשו ואת פדרו וערך'.
דף כ"ז ע"ב
זאת תורת הבהמה והעוף – וכי באיזו תורה שוותה בהמה לעוף ועוף לבהמה, בהמה מטמאה במגע ובמשא ועוף לא, עוף מטמא בגדים אבית הבליעה ובהמה לא, אלא לומר לך מה בהמה בשחיטה אף עוף בשחיטה, אי מה להלן ברוב שנים אף כאן ברוב שנים, ת"ל זאת. ולר' אליעזר לומר לך מה עוף הכשרו מן הצואר במליקתו, אף בהמה הכשרה מן הצואר, אבל לא ממול עורף כמליקה, שנאמר 'ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל', ראשו של זה ממול עורף ולא ראשו של אחר. ו'זאת' בא לומר שרק עוף בסימן אחד ולא בהמה.
בר קפרא דורש 'זאת תורת הבהמה והעוף', שהטיל הכתוב לעוף בין בהמה לדגים – לחייבו בשני סימנין אי אפשר, שכבר הוקש לדגים, לפוטרו בלא כלום אי אפשר שכבר הוקש לבהמה, הא כיצד הכשרו בסימן אחד.
דגים אינם בני שחיטה – שנאמר 'הצאן ובקר ישחט להם אם את כל דגי הים יאסף להם', נאמר אסיפה במקום שחיטה של אחרים, לומר שדי להם באסיפה.
בהמה שנבראת מן היבשה – הכשרה בשני סימנים. דגים שנבראו מן המים – הכשירן בולא כלום. עוף שנברא מן הרקק – הכשרו בסימן אחד. תדע שהרי עופות יש להן קשקשת ברגליהם כדגים.
ומנין שעופות נבראו מן הרקק – שכתוב אחד אומר 'ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף, ומשמע שמן המים נבראו, ונאמר 'ויצר ה' אלקים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים', ומשמע שמן האדמה נבראו, אלא שנבראו מן הרקק. וי"א שמן המים נבראו ולמה הביאן אל האדם לקרות להן שם.
י"א שאין שחיטה לעוף מן התורה – שנאמר 'ושפך', בשפיכה בעלמא. והכוונה על העוף ולא על חיה, משום שנזכר באחרונה.
השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר פטור מלכסות. השוחט וצריך לדם חייב לכסות, כיצד הוא עושה, או נוחרו או עוקרו – לסובר שאין שחיטה לעוף מן התורה, דין זה אינו אלא בחיה, אבל עוף נחירתו זו היא שחיטתו וצריך כיסוי.
*************