לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום ראשון י' אב תשע"ט

מסכת תמורה דף כ"ג

דף כ"ג ע"א

רבי וחכמים נחלקו על חטאת שהיתה אבודה בשעת הפרשה, ונמצאת קודם הקרבה, שלרבי השניה תמות, ולחכמים רועה. ונחלקו אמוראים באיזה אופן נחלקו:

לדעת רב הונא נחלקו כשבא לימלך בפני בית דין איזה מהן להקריב: שלרבי מורין לו להתכפר בשאינה אבודה, והאבודה שנשתיירה מתה, ולא עשו תקנה בקדשים. ולחכמים עשו תקנה בקדשים להצילה ממיתה, לפיכך מורין לו להתכפר באבודה, וזו שלא נאבדה תרעה. אבל אם לא נמלך בב"ד, אלא מדעתו משך אחת מהן והקריבה, לדברי הכל השניה מתה, כיון שדחאה בידים.

לדברי רבי אבא בשם רב – אם נתכפר בשאינה אבודה, לדברי הכל האבודה מתה. ונחלקו כשנתכפר באבודה, שלרבי המפריש תחת קרבן אבוד דינו כאבוד, ולכך שאינה אבודה מתה. ולחכמים אינו כאבוד, ואינה אבודה תרעה.

בסיפא (לעיל כב:) שנינו: המפריש מעות לחטאת ואבדו, והפריש מעות אחרות תחתיהן, ולא הספיק ליקח חטאת מהן עד שנמצאו מעות הראשונות – יביא מאלו ומאלו חטאת, והשאר יפלו לנדבה. שמאחר שמביא משני המעות יחד, אין זו חטאת שכיפרו בעליה באחרת, אלא שאר המעות כמותר חטאת שהולכת לנדבה.

ומשמע שאם הביא חטאתו מציבור אחד של מעות, בין באלו שנאבדו, ובין באלו שלא נאבדו, יוליך את הציבור השני לים המלח – לדברי רב הונא משכחת לה כחכמים כגון שמשך ציבור אחד של מעות ולא נמלך בב"ד, שגם חכמים מודים שציבור השני ילך לים המלח. ולדברי רבי אבא אינה אלא כרבי, שלחכמים רק אם נתכפר במעות שלא נאבדו ילכו מעות שנאבדו לים המלח, ולא להיפך. (ואע"פ שהרישא במשנה שם חכמים היא, סיפא רבי היא).

שיירי מנחות – אם היתה אכילה מועטת, אוכלין עמה חולין ותרומה, כדי שתהא נאכלת על השבע. ואם היתה אכילה מרובה, אין אוכלין עמה חולין ותרומה, כדי שלא תהא נאכלת על הגסה. – לדברי רב הונא לא אמרו כן אלא לחכמים שעשו תקנה בקדשים להצילם מהפסד, ולא לרבי.

שני שעירי יום הכפורים שמת אותו של עזאזל – מביא שנים מן השוק, ומגריל, ומשלח האחד, והשני ירעה עד שיסתאב, וימכר, ויפלו דמיו לנדבה, לפי שאין חטאת הציבור מתה. לשיטת רב בעלי חיים אינן נדחין, ולפיכך מתכפר בשני שבזוג ראשון, והשני שבזוג שני ירעה, לפי שאין חטאת ציבור מתה. ואילו היתה חטאת יחיד היתה מתה – ולר' אבא אינה אלא כדעת רבי שחטאת שהופרשה תחת אבודה כאבודה היא.

דף כ"ג ע"ב

המפריש חטאת ואבדה, והקריב אחרת תחתיה – תמות. ואם עדיין לא הקריבה – פעמים שהיא מתה ופעמים שהיא רועה. שלדעת רב הונא אם משך מדעתו והקריב אחת, השניה מתה, ואם נמלך בבית דין השניה רועה. ולרב אבא אם נתכפר בשאינה אבודה האבודה מתה, ואם נתכפר באבודה שאינה אבודה רועה.

המפריש מעות לחטאת ואבדו, והפריש אחרים תחתיהם, ואח"כ נמצאו המעות – יביא מאלו ומאלו חטאת, והשאר יפלו לנדבה. ואם נתכפר באחד מהם, פעמים שיוליך המעות האחרות לים המלח, ופעמים יפלו לנדבה. שלרב הונא אם משך מדעתו והקריב מציבור מעות אחד, יוליך את הציבור השני לים המלח, ואם נמלך בבית דין יפול השני לנדבה. ולרב אבא אם נתכפר במעות שלא נאבדו, אותן שנאבדו יוליך לים המלח, ואם נתכפר במעות שנאבדו, אלו שלא נאבדו יפלו לנדבה.

המפריש שני ציבורי מעות לאחריות – מתכפר באחד מהן, ומעות של הציבור השני יפלו לנדבה. ואפילו לשיטת רבי שמעון הסובר שחטאת שנתכפרו בעליה באחרת השניה מתה בכל אופן ואינה רועה.

שלשה עשר שופרות היו במקדש, והיה כתוב עליהן: א) תיקלין חדתין –  ומי שלא הביא שקלו באדר מביאו כל השנה ונותנו באותו שופר, וכשיגיע אחד מן השלשה פרקים שתורמין את הלשכה נותנן בלשכה ונתרם עם שאר כסף שבלשכה. ב) עתיקין – מי שלא הביא שקלו אשתקד מביאו לשנה הבאה ונותנו שם, ועושין מהן חומת העיר ומגדלותיה וכל צרכי העיר. ג) קינין –  מי שהיה מחוסר כפרה כגון זב וזבה ויולדת ומצורע שהן מביאין קן, מביא מעות ונותן שם, ואוכל בקדשים לערב בחזקת שהוקרבה כפרתו, שאין ב"ד של כהנים עומדין משם עד שיכלו כל המעות שבאותו שופר, כדי שלא יאכל מחוסר כפרה בקדשים. ד) גוזלי עולה – שהמתנדב בני יונה לנדבת עולת העוף מביא מעות ונותן בו. ה) עצים – שהמתנדב עצים למערכה מביא מעות ונותן לתוכו. ו) לבונה – שהמתנדב לבונה מטיל מעות לתוכו. ז) זהב לכפרת – המתנדב לכלי שרת מביא ונותן בו. ח – יג) ששה שופרות לנדבה – לעולת צבור הבאה מן המותרות, שחטאות ואשמות וכל אלו שאמרו יפלו דמיו לנדבה נותן לתוכן.

יום שני י"א אב תשע"ט

מסכת תמורה דף כ"ד

דף כ"ד ע"א

המפריש שתי חטאות לאחריות – לר' אושעיא מתכפר באחת מהן, וחבירתה רועה אפילו לשיטת רבי, שלא אמר רבי שהיא מתה אלא באבוד, ולא באחריות. ולרבי שמעון מתה.

המפריש חטאת והרי היא בעלת מום – מוכרה ומביא אחרת תחתיה. לרבי אלעזר בר"ש אם קרבה שניה קודם שנשחטה ראשונה – תמות, שכבר כיפרו בעליה, וסובר כרבי שמעון אביו שבכל אופן חטאת שכפרו בעליה באחרת מתה.

שני שעירי יום הכפורים שמת אותו של עזאזל – מביא שנים מן השוק, ומגריל, ומשלח האחד, והשני ירעה עד שיסתאב, וימכר, ויפלו דמיו לנדבה, לפי שאין חטאת הציבור מתה. לשיטת רב בעלי חיים אינן נדחין, ולפיכך מתכפר בשני שבזוג ראשון, והשני שבזוג שני ירעה, לפי שאין חטאת ציבור מתה. ואילו היתה חטאת יחיד היתה מתה – אפילו לר' אושעיא שבמפריש שתים לאחריות השניה אינה מתה, שרב סובר כרבי יוסי שאם הפריש אחר תחתיו ונמצא הראשון מצוה להתכפר בראשון, ונמצא שתחילת הפרשתו של שני לא היתה אלא לאיבוד, משא"כ במפריש שתים לאחריות.

היתה החטאת אבודה בשעת הפרשת האחרת – לרבי מתה, ולחכמים רועה. היתה אבודה בשעת כפרה – לדברי הכל מתה.

אין מרגילין ביום טוב – שאין מפשיטין עור הבהמה דרך הרגלים כדי להפשיטו שלם, לפי שטורח טירחא שאינה ראויה ליום טוב.

וכן אין מרגילין בבכור – לשיטת בית שמאי הסוברים שבכור עומד בקדושתו גם לאחר שחיטה, ואסור לישראל לאכול עם הכהן בשר בכור בעל מום. ואין מרגילין בפסולי המוקדשין – לרבי אלעזר בר"ש שאם נזרק דמה של תמימה, אפילו בשר בעלת מום בקדירה אסורה באכילה, שהיא עומדת בקדושתה והיא כחטאת שכיפרו בעליה. אבל לבית שמאי אפשר שאין קדושה לאחר שחיטה אלא בבכור שקדוש מרחם, ולא בשאר פסולי המוקדשין. ולר"א בר"ש אפשר שאין קדושה לאחר שחיטה אלא בפסולי המוקדשין שתופסים פדיונם, ולא בבכור.

היו לפניו שתי חטאות, אחת תמימה ואחת בעלת מום – תמימה תקרב, בעלת מום תפדה. נשחטה בעלת מום עד שלא נזרק דמה של תמימה מותרת, נשחטה משנזרק דמה של תמימה – אסורה משום חטאת שכיפרו בעליה באחרת. לרבי אלעזר בר"ש אפילו בשר בעלת מום בקדירה, ונזרק דמה של תמימה – יוצא לבית השריפה.

כל פסולי המוקדשין נשחטין באיטליז, ונמכרין באיטליז, ונשקלין בליטרא – אפילו לרבי אלעזר בר"ש שעומדין בקדושתן, לפי שיש ריווח להקדש. אבל לא התירו להרגיל פסולי המוקדשין משום ריוח של הקדש: י"א שמה שמשביח בעור פוגם בבשר. וי"א מפני שנראה כעובד עבודה בקדשים, שעושה מפוח על הבהמה בעודה מחובר, וי"א גזירה שמא יגדל מהם עדרים עדרים.

הדרן עלך ולד חטאת

דף כ"ד ע"ב

פרק חמישי – כיצד מערימין

כיצד מערימין על הבכור: מבכרת שהיתה מעוברת, אומר מה שבמעיה של זו אם זכר עולה, ילדה זכר יקרב עולה, לפי שקדושת בכור לא חלה אלא מרחם, ונמצא שקדמה קדושת עולה וחל עליו. אבל לא יקדיש את העובר לשלמים, לפי שקדושת שלמים קלה היא, ואסור לשנות קדושת בכור לקדושה קלה.

וכן מי שיש לו חטאת, ונתעברה, ורוצה להערים שלא ילך הולד למיתה כדין ולד חטאת – ישנהו לקדושה אחרת, ויאמר שאם נקבה היא תהיה זבחי שלמים, וכשילדה נקבה תקרב שלמים.

היתה בהמת חולין, ורצה להקדיש את העובר שבמעיה, ואמר אם זכר עולה ואם נקבה זבחי שלמים, וילדה זכר ונקבה – הזכר יקרב עולה, והנקבה תקרב שלמים. ילדה שני זכרים – אחד מהם יקרב עולה, והשני ימכר לחייבי עולה, ודמיו חולין. ילדה שתי נקבות – אחת מהם תקרב שלמים, והשניה תימכר לחייבי שלמים, ודמיה חולין. ילדה טומטום ואנדרוגינוס – לרשב"ג אין קדושה חלה עליהן.

מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם. ודווקא בזמן הזה שאינו ראוי להקרבה, ואין גוזרים שמא יטיל בו מום לאחר יציאת ראשו, שיותר טוב הוא כך ממה שלא יהיה בו מום ויצטרך להשהותו עד שיפול בו מום ויבוא לעשות בו גיזה ועבודה. ובזמן שבית המקדש קיים אסור להטיל בו מום אפילו במעי אמו, שאסור להפקיע אותו מקדושתו.

*************