לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום ראשון י' אדר ב' תשע"ט
מסכת חולין דף ק"י
דף ק"י ע"א
כשעלה רבי אלעזר לארץ ישראל, בירר מי זה שלימד לרב שכחל שבישלו בלא קריעה אסור באכילה (לשון ב' דרב) – וב' גירסאות במה שהשיבוהו: א. רב בקעה מצא וגדר בה גדר, ששמע בעיר טטלפוש אשה השואלת לחברתה כמה חלב צריך לבישול רבע ליטרא בשר, וכיון שראה שמזלזלים באיסור בשר בחלב אסר גם הכחל. ב. רב חייא קיצר ושנה לתלמידיו 'כחל' סתם שבישלו בלא קריעה אסור, וסמך שיבינו שהאיסור הוא רק בכחל של מניקה, ורב חשב שהאיסור הוא בכל כחל.
מעשה שכיבדו בבית רב פפי את רבין ורב יצחק בר יוסף בתבשיל של כחל – רב יצחק בר יוסף אכל ורבין לא אכל. ואמר אביי שהיה לו לאכול, כיון שאשת רב פפי בודאי ראתה כן בבית אביה ר' יצחק נפחא שהיה זהיר במעשיו.
בסורא – לא אכלו כלל כחל. בפומבדיתא – אכלו כחל.
רמי בר תמרי שהוא רמי בר דיקולי מפומבדיתא הגיע לסורא בערב יום הכיפורים – מצא הכחלים שזרקו כל בני העיר ואכלם. הביאוהו לפני רב חסדא, הסביר טעמו שדר במקומו של רב יהודה שמתיר הכחל, ואכלו מחוץ לתחום בעיר – שבתוך העיר אסור משום שההולך ממקום למקום נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם. וצלאם בגרעיני ענבים, ולא חשש ליין נסך – כיון שעברו עליהם י"ב חדש והתייבשו, ולא חשש לגזל – שראה שכבר עלו עליהם עשבים ובודאי נתייאשו מהם בעליהם.
רב חסדא שאל את רמי מדוע אינו מניח תפילין – והשיבו שהוא חולה מעיים. שאלו מדוע אינו מטיל ציצית בבגדו – השיבו: שטלית שאולה היא.
דף ק"י ע"ב
בשעה שדיברו רב חסדא ורמי הביאו לפני רב חסדא אדם שאינו מכבד אביו ואמו וקשרוהו להלקותו – אמר להם רמי לשחררו, שהרי שנינו: כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין בית דין שלמטה מוזהרין עליה.
רב חסדא אמר לרמי: ראיתיך חריף ביותר. השיבו: אילו היית עמי במקומו של רב יהודה הייתי מראה חריפותי.
אביי ביקש לרב ספרא שיברר בארץ ישראל כיצד נוהגים בבישול הכבד – כשעלה שאל את רב זריקא, והשיבו שהוא עצמו בישל לר' אמי ואכלו. כשחזר לאביי אמר לו: ידעתי שהכבד עצמו מותר בבישול, ששנינו 'הכבד אוסרת ואינה נאסרת', והספק שלי האם אוסר בשר אחר המתבשל עמו, שאפשר שמה ששנינו ש'אוסרת' היינו בכבד של איסור שהשמנונית שבו אוסרת, אך הדם שמא אינו אוסר.
*************
יום שני י"א אדר ב' תשע"ט
מסכת חולין דף קי"א
דף קי"א ע"א
המשך דין בישול הכבד: כשחזר רב ספרא לארץ ישראל, אמר לו ר' זריקא שגם בדין הבשר שנתבשל עם הכבד אין להסתפק, שהרי הזדמנתי יחד עם חברי לבית ר' יהודה בריה דר' שמעון בן פזי, והקריבו לפנינו קנה של בהמה שנתבשל עם כל המחובר בו (ריאה לב וכבד) ואכלנום. דחו בגמרא: א. שמא היה פי הקנה חוץ לקדרה ויצא משם כל הדם. ב. שמא חלטו הכבד קודם הבישול.
לרב הונא היו חולטים הכבד בחומץ קודם הבישול, ולרב נחמן היו חולטים במים רותחים.
רב פפא סבר שהחומץ שחלטו בו הכבד נאסר משום שבלע דם – אמר לו רבא: החומץ מותר, שאילו נאסר היה חוזר ואוסר הכבד שבולע ממנו.
רב בר שבא לא רצה לאכול כבד שלוק שהוגש לפניו – ציוה רב נחמן להאכילו בעל כרחו.
מחלוקת תנאים בדין הכבד – לר' אליעזר: הכבד אוסר המתבשל עמו אך אינו נאסר, מפני שפולט ואינו בולע. לר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה: כבד מתובל או שלוק אוסר ונאסר.
כשהתארח רבה בר רב הונא בבית רבה בר רב נחמן הביאו לפניו ג' סאים פת נקיה שטחו אותה בשמן ודבש, שאלם מנין ידעו שעומד לבא. השיבוהו: וכי חשוב אתה מהשבת – שלכבודה הכנו הכל, כאמור 'וקראת לשבת עונג'.
קודם שצולים הכבד צריך לקרעו שתי וערב וליתנו בתנור כשחיתוכו כלפי מטה – שהדם הכנוס בסימפון הכבד נחשב כדם שפירש ואסור. אבל בטחול אין צריך לעשות כן, שאינו אלא שומן. והיו עושים לשמואל תבשיל של טחול ביום הקזת דם.
צליית כבד או כחל מעל בשר אחר – י"א שכבד מותר, שהדם מחליק ואינו נבלע בבשר, אך כחל אסור שהחלב נסרך ונבלע בבשר. וי"א להיפך, שבכחל יש להקל משום שחלב שחוטה איסורו רק מדרבנן, משא"כ בכבד שאיסור הדם מדאורייתא. למרימר: דין שניהם שוה, שלצלותם תחת הבשר – מותר. מעל הבשר – לכתחילה אסור ובדיעבד מותר.
אם יש כלי תחת הצלי לקבל השומן הנוטף (בי דוגי) – אסור לצלות כבד אף תחת הבשר, משום הדם הנוטף מהכבד שצף ומתערב עם השומן, ואינו כדם בשר השוקע.
דף קי"א ע"ב
סכין ששחט בה – אסור לחתוך בה רותח. חתך בה צונן – מחלוקת אם צריך הדחה או לא.
קערה שמלח בה בשר – לשמואל: אסור לאכול בה רותח, שסובר מליח כרותח וכבוש כמבושל. לרבין בשם ר' יוחנן: מליח אינו כרותח וכבוש אינו כמבושל. לאביי: גם לר' יוחנן מליח כרותח, שהרי ר' אמי תלמידו שבר קערת חרס שמלחו בה בשר.
אף שקערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח, צנון שחתכו בסכין של בשר מותר לאכלו בכותח, וטעם החילוק – לאביי: הסכין בלעה היתר משא"כ הקערה בלעה איסור. לרבא: אין הבדל, שהרי סוף סוף כשאוכל הצנון בכותח בא לידי איסור, ובאמת דין שניהם שוה, אלא שהצנון אפשר לטעום אותו, ואם אין בו טעם חלב יכול לאכלו בכותח, אך המאכל שמכניס לכלי הבלוע בדם אי אפשר לטעמו, אכן אם יש קפילא גוי להטעימו אפשר לעשות כן.
קדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב, ואם בישל – בנותן טעם, שמטעימו לקפילא גוי. בישל בה תרומה לא יבשל בה חולין, ואם בישל – בנותן טעם, שמטעימו לכהן.
דגים שעלו מהתנור והניחם בעודם רותחים בקערה של בשר – לרב: אסור לאכלן בכותח (שיש בו חלב), שנכנס טעם הבשר בדגים והרי זה בשר בחלב. לשמואל: מותר, שלא קיבלו הדגים טעם מהבשר עצמו אלא מהקערה, והרי זה נותן טעם בר נותן טעם.
דברי רב לא נאמרו בפירוש אלא נלמדו ממעשה – שרב חש בעיניו בבית רב שימי בר חייא בנו של רב, והכינו לו סמי רפואה בקערה, ולאחר מכן בישלו תבשיל בקערה זו והרגיש בו רב את טעם הרפואה, ואמר: כל כך נותנת טעם היא. הרי שסבר שנ"ט בר נ"ט נחשב לטעם גמור. ודחתה הגמרא: רפואה זו שונה שמרירותה רבה ומורגש טעמה.
שמואל נתן לר' אלעזר דגים שעלו בקערה לאכלם בכותח וסירב, אמר לו שמואל: לרב רבך נתתי ואכל, ואתה לא תאכל? שאל ר' אלעזר לרב האם חזר בו מהוראתו. והשיבו: ודאי לא נתן לי שמואל לאכול (שלא היו דברים מעולם).
רב הונא ורב חייא בר אשי ישבו כל אחד מצדו האחד של גשר נהר סורא, לאחד מהם הביאו דגים שעלו בקערה ואכלם בכותח, ולשני הביאו תאנים וענבים בתוך הסעודה ואכלם בלא ברכה. וכל אחד אמר לחבירו: יתום! וכי רבך עשה כך? זה שאכל הדגים השיב: כשמואל אני סובר. וזה שאכל הפירות השיב: כר' חייא אני סובר שאמר שפת פוטרת כל מיני מאכל ויין פוטר כל מיני משקין.
חזקיה אמר בשם אביי: דגים שעלו בקערה – מותר לאוכלן בכותח. צנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר – אסור לאוכלו בכותח, שהצנון חריף ובולע, חתך בו קישות שאינו חריף – גורר מקום החיתוך והשאר אוכל בכותח. חתך קילחי לפת – מותר לאכלם בכותח. חתך סילקא – אסור לאכלו בכותח, אך אם חתך קלח של לפת וקלח של סילקא מותר, שמתיקות הלפת מבטלת טעם שמנונית שבסכין.
*************