
לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום ראשון י"ז אדר ב' תשע"ט
מסכת חולין דף קי"ז
דף קי"ז ע"א
חומר בחלב מבדם – שהחלב מועלין בו אם קרבן הוא, וחייבין עליו משום פיגול ונותר וטמא, מה שאין כן בדם. חומר בדם מבחלב – שהדם נוהג בבהמה וחיה ועוף בין טמאים ובין טהורים, וחלב אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד.
מועלין בין בחלב בין ביותרת ושתי כליות ובין בחלב האליה – שנאמר 'כאשר יורם משור זבח השלמים', הרי זה בא ללמד ונמצא למד, מקיש שור זבח השלמים לפר כהן משיח, מה פר כהן משיח יש בו מעילה אף שור זבח השלמים. ונאמר 'כל חלב לה", לרבות אימורי קדשים קלים למעילה ואפילו האליה.
אע"פ שהאליה נקראת חלב מותרת באכילה – שנאמר 'כל חלב שור וכשב ועז', דבר השוה בשור וכשב ועז. ולרב אשי לפי שנקראת 'חלבו האליה' ולא חלב סתם. ונדחו דבריו.
אין מועלין בדם – שנאמר: א) י"א 'לכם' שלכם יהא. ב) י"א 'לכפר', לכפרה נתתיו ולא למעילה. ג) י"א 'הוא', לפני כפרה אין בו מעילה כלאחר כפרה. וצריך שלשה כתובים אחד למעט מנותר, השני למעט ממעילה, והשלישי למעט מטומאה. אבל אין צריך מיעוט שאין בדם משום פיגול, שכל שיש לו מתירין לאדם או למזבח חייבים עליו משום פיגול, והדם עצמו מתיר הוא.
אין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו, חוץ מאלו: א) תרומת הדשן, שנאמר 'ושמו אצל המזבח', בגדי כהונה לדברי חכמים, שנאמר 'והניחם שם' מלמד שטעונים גניזה. (אבל לר' דוסא רק לא ישתמש בהן ליום כיפורים אחר). עגלה ערופה, שנאמר 'וערפו שם' שם תהא קבורתה. ואין למדין מהן, ששני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין, וגם למ"ד מלמדין (ולר' דוסא) נאמר שני מיעוטים 'ושמו' 'הערופה'.
הדרן עלך כל הבשר
דף קי"ז ע"ב
פרק תשיעי – העור והרוטב
ואלו מצטרפין להשלים לבשר שיש בו פחות מכשיעור לטמא טומאת אוכלין: העור של בהמה שחוטה, הרוטב, הקיפה (תבלין), האלל (י"מ גיד השדרה והצואר, וי"מ בשר שפלטתו סכין. להלן קכא.), העצמות משלימין למוח שבתוכן, הגידין, והקרנים (במקום שחותך ויוצא מהן דם), והטלפים. אבל אין מצטרפין לטמא טומאת נבילות.
ישראל השוחט בהמה טמאה לעובד כוכבים והיא מפרכסת – מטמאה טומאת אוכלין, אבל לא טומאת נבלות עד שתמות, או עד שיתיז את ראשה.
*************
יום שני י"ח אדר ב' תשע"ט
מסכת חולין דף קי"ח
דף קי"ח
שומרין מצטרפין לאוכלים להשלים שיעור כביצה לטומאה קלה (טומאת אוכלין) – שנאמר 'על כל זרע זרוע', כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה חטה בקליפתה ושעורה בקליפתה ועדשים בקליפתן. אבל אין מצטרפין להשלים לכזית לטומאה חמורה (נבילה), שנאמר 'בנבלתה' ולא בעור שאין עליו כזית בשר ועור משלימו לכזית. אבל אם יש כזית בשר מאחוריו ונגע בעור כנגד הבשר, טמא כדין יד.
כל שהוא יד ולא שומר, טמא ומטמא ואינו מצטרף – כגון עצם שאין בו מוח ובראשו האחד בשר, שאם היה טהור ונגע שרץ ביד, נטמא האוכל, היה האוכל טמא, ונגע היד באוכל טהור, מטמאו, ואין היד מצטרף לשיעור כביצה. שומר אע"פ שאינו יד, טמא ומטמא ומצטרף (לשיעור כביצה של טומאת אוכלין, אבל לא לכזית של נבילה כמו שנתבאר). דבר שהוא לא יד ולא שומר, כגון שער, לא טמא ולא מטמא.
המקורות לדין יד שמכניס ומוציא טומאה למסקנת הגמרא: בזרעים נאמר – 'וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם' לרבות את הידות. לתירוץ ראשון בא ללמד שמכניס את הטומאה [שבו מדבר הכתוב], ובק"ו למדנו שמוציא את הטומאה. ולרב חביבא בא ללמד שמוציא את הטומאה, ולהכניס למדנו מ'יטמא' האמור בשומר של נבילה, והוא מיותר שיש ללמדו בק"ו מיד שאינו מגין, אלא ללמד על היד שמכניס את הטומאה. בנבילה נאמר – 'וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם', לרבות את הידות שמוציא את הטומאה מן הנבילה. ובתנור נאמר – תנור וכירים יותץ וגו' לכם', לרבות את הידות שמוציא טומאה מן התנור.
ידות של זרעים תנור ונבילה אינן נלמדים זה מזה, ולא אחד משנים, לכך הוצרך לרבות בכל אחד מהם: מזרעים לבד אין ללמוד שטומאתן מרובה (שמקבלין טומאה גם מולד), מתנור לבד שכן מטמא מאווירו, מנבילה לבד שמטמאה במשא וטומאה יוצר מגופה. זרעים מנבילה ותנור שכן מטמאין שלא בנגיעה, תנור מזרעים ונבילה שכן אוכל, נבילה מזרעים ותנור הייתי אומר דיו שאינו מטמא אדם.
המקורות לדין שומר: שומר של אוכלין מכניס ומוציא טומאה, בק"ו מיד שאינו מגין ומכניס ומוציא את הטומאה, ומצטרף לאוכל, שנאמר 'על כל זרע זרוע'. שומר של נבילה מוציא את הטומאה, לרב חביבא נלמד בק"ו מיד, ולתירוץ ראשון למדים מ'יטמא', ואע"פ שכבר נלמד בק"ו, 'מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב ליה קרא'. שומר של נבילה אינו מצטרף, שנאמר 'בנבלתה'.
שלשה פעמים למדנו שהשומר מצטרף לאוכלין: על כל 'זרע' 'זרוע' אשר 'יזרע', ללמד על שומר של זרעים, ועל שומר של אילנות (כגון פיטמא של רימון), ועל שומר של בשר ביצים ודגים.
י"א שיש יד לטומאה ואין יד להכשר – שאם הוכשרה היד לא הוכשרו הזרעים. וי"א שכשם שיד לטומאה כך יש יד להכשר. י"מ שנחלקו אם מקרא של ידות נדרש לפניו לענין טומאה, אבל לא לפני פניו שנאמר שם הכשר, או שנדרש לפניו ולפני פניו. וי"מ שנחלקו בסברא, אם הכשר חשוב כתחילת טומאה ודינו כטומאה, או שאין נחשב כתחילת טומאה.
כשם שאין זרעים מקבלין טומאה אלא לכשיתלשו – כך אין מקבלין הכשר אלא עד שיתלשו.
*************