לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום ראשון י"ח תמוז תשע"ט

מסכת ערכין דף ל"ה

 

מסכת תמורה

פרק ראשון – הכל ממירין

דף ב' ע"א 

הכל מתפיסין בתמורה, אחד אנשים ואחד נשים – לא שאדם רשאי להמיר, אלא שאם המיר מומר, וסופג את הארבעים, שנאמר 'לא יחליפנו ולא ימיר אותו'.

לרבי מאיר יורש סומך וממיר – שנאמר 'המר ימיר' לרבות את היורש. ולמד סמיכה שהיא סוף הקדש מתמורה שהיא תחילת הקדש. לרבי יהודה אינו סומך, שנאמר 'קרבנו' ולא קרבן אביו. ולא ממיר, שלמדים תחילת הקדש שאינו ממיר ממה שמצאנו בסוף הקדש שאינו סומך.

שלש פעמים נאמר 'קרבנו' בשלמים ובשלשתם נאמר סמיכה – אחד למעט קרבן עובד כוכבים, אחד למעט קרבן חבירו, ואחד לרבי יהודה למעט קרבן אביו, ולרבי מאיר לרבות בעלי חוברין לסמיכה, שאם נשתתפו ב' או ג' על קרבן אחד כולן סומכין בו. ולרבי יהודה לתירוץ ראשון סובר ששותפין אין להם סמיכה, לפי שהקרבן אינו מיוחד לאחד מהן, ולתירוץ שני ממעט קרבן עובד כוכבים וקרבן חבירו מכתוב אחד.

דף ב' ע"ב 

האשה תמורתה תמורה, ואם המירה לוקה – לרבי יהודה שנאמר 'ואם המר ימיר' לרבות את האשה, ולרבי מאיר מ'ואם'. והוצרך לרבותה לפי שהוא עונש שאינו שוה בכל, שהרי הציבור והשותפין אין עושין תמורה.

השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה – שנאמר 'איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם'.

קטן שלא הגיע לעונת נדרים אינו ממיר. הגיע לעונת נדרים – נסתפקו בגמרא אם מכיון שיכול להקדיש יכול גם להמיר, או שמאחר שאינו בן עונשין אינו מתפיס בתמורה.

הקדיש הגוי קרבן כדי שיתכפר בה הוא עצמו – אינו עושה תמורה. אם הקדיש הגוי כדי שיתכפר בה ישראל, יש ספק אם הולכים אחר המקדיש ואין תמורתו תמורה או שהולכים אחר המתכפר. ואע"פ שהכלל הוא בכל מקום שהמתכפר עושה תמורה, היינו כשגם המקדיש היה ישראל, אבל כשהמתכפר בא מכח גוי אפשר שאינו עושה תמורה לפי שצריך שתהא מתחילה ביד סוף ביד מי שיכול לעשות תמורה.

קדשי עובדי כוכבים – לרבי שמעון בקדשי מזבח לא נהנין מהן מדרבנן, אבל לא מועלין אם נהנה מהן, ואין חייבין עליהם משום פיגול נותר וטמא. ובקדשי בדק הבית מועלים. ורבי יוסי מחמיר בכולן, שגם בקדשי מזבח לא נהנין ומועלין, וחייבין עליהן משום פגול נותר וטמא כשאר קדשים.

גוי אינו מביא נסכים בפני עצמן – אבל קרבנו טעון נסכים.

המקדיש מוסיף חומש – שאם רוצה לפדות הקדשו כגון שנפל בו מום, יכול לפדותו ומוסיף חומש, אבל מימר אינו מוסיף חומש (וי"מ שאם הקדיש בית או שדה ובאו בעלים לפדותו מוסיפין חומש, אבל אם גאלו אחר אינו מוסיף). והמתכפר עושה תמורה – שאם הפריש ישראל קרבן כדי שיתכפר בו חבירו ישראל, ואמר המתכפר זו תחת זו, תמורתו תמורה ולוקה. והתורם מתבואה שלו על טבל של חבירו, טובת הנאה של תורם.

*************

יום שני י"ט תמוז תשע"ט

מסכת ערכין דף ל"ו

דף ג' ע"א 

קדשי מזבח של עובדי כוכבים – לדעת רבי שמעון אין מועלים בהם מן התורה, שנאמר 'נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה', ולמדים חטא חטא מתרומה שנאמר בה 'בני ישראל' ולא עובדי כוכבים. ואסור ליהנות מהן מדרבנן. ואין חייבין עליהם משום פיגול נותר וטמא, שנאמר בטומאה 'וינזרו מקדשי 'בני ישראל' ולא יחללו', ונותר למדים חילול חילול מטומאה, ופיגול למדים 'עון עון' מנותר. ורבי יוסי מחמיר בכולן, שנאמר בכולן 'לה". קדשי בדק הבית של גויים מועלין בהן גם לרבי שמעון – שאין למדים מתרומה אלא מה שקדוש בקדושת הגוף כתרומה, ולא קדושת דמים.

אין גויים עושין תמורה – שנאמר 'לא יחליפנו ולא ימיר', ונאמר בתחילת הענין 'דבר אל בני ישראל', וי"א שהוקש תמורת בהמה למעשר בהמה, ומעשר בהמה למעשר דגן, ובמעשר דגן נאמר 'מעשר בני ישראל אשר ירימו לה", בני ישראל ולא גויים.

גוי אינו מביא נסכים בפני עצמן – שנאמר 'אזרח', אזרח מביא נסכים ולא גוי. אבל עולתו טעונה נסכים, שנאמר 'ככה'.

לרב יהודה בשם רב כל לא תעשה בתורה עשה בה מעשה חייב, לא עשה בה מעשה פטור – שאין לוקין על לאו שאין בו מעשה, וגם הממיר אינו לוקה אלא לרבי יהודה הסובר שלוקין על לאו שאין בו מעשה. ולר' יוסי הגלילי כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם, שאף על פי שלא עשו מעשה חייב. ולרבי יוסי ברבי חנינא גם המקדים תרומה לביכורים.

דף ג' ע"ב 

מנין שהנשבע לוקה אע"פ שאין בו מעשה? שנאמר 'כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא', ב"ד של מעלה אין מנקין אותו, אבל בית דין של מטה מלקין אותו ומנקין אותו. ודוקא בשבועת שוא, כגון נשבע לשנות את הידוע, או שבועת שקר שהיא לשעבר שדומה לשבועת שוא, כגון אכלתי ולא אכלתי, שנאמר 'לשוא לשוא' שני פעמים, ריבתה תורה שבועת שקר דומה לשוא והיינו לשעבר.

אבל הנשבע לעתיד לבוא – אם נשבע שלא אוכל ואכל, לוקה משום שעשה מעשה, ואם אמר שאוכל ולא אכל, אינו לוקה, לרבי יוחנן משום לאו שאין בו מעשה, ולריש לקיש משום שהיא התראת ספק.

האומר שבועה שלא אוכל ככר זו, שבועה שלא אוכלנה, שבועה שלא אוכלנה, ואכלה – אינו חייב אלא אחת, שאין שבועה חלה על שבועה. וזוהי שבועת ביטוי שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד.

הנשבע לא אכלתי ואכל, או שנשבע אכלתי ולא אכל – לרבי ישמעאל אם הוא מזיד לוקה, אבל אם הוא שוגג אינו מביא קרבן, שאין חיוב קרבן אלא על הנשבע לעתיד לבוא, ולרבי עקיבא מביא קרבן.

לרבי יוחנן אין למנות את ה'מימר' בין אלו שלוקין על לאו שאין בו מעשה – משום שבדיבורו עושה מעשה.

מקלל את חבירו בשם לוקה אע"פ שאין בו מעשה – שנאמר 'אם לא תשמר' 'והפלא ה' את מכותך', והפלאה זו מלקות שנאמר 'והפילו השופט והכהו לפניו'. ולמדנו אזהרה על המקלל, שנאמר 'לא תקלל חרש'.

הנשבע על האמת אינו לוקה – שנאמר 'ובשמו תשבע' שני פעמים, אחד לנשבע לקיים את המצוה, והשני לשבועת אמת.

נשבעין לקיים את המצות – שנאמר 'נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך'.

*************