לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום ראשון י"ט אדר א' תשע"ט

מסכת חולין דף פ"ט

דף פ"ח ע"א  

כל משקה המת חוץ מדמו – טהורין, ולא גזרו חכמים עליהם טומאה לפי שאנשים בדלים מן המת. וכל מראה אדמומית שבמת, מטמא באהל.

משקין היוצאין מטבול יום – הרי הן כמשקין שנוגע בהן שאינם מטמאין. משקין של שאר כל הטמאין, בין קלין כגון מימי רגליו של שרץ, ובין חמורין כגון זב, גזרו עליהם חכמים טומאה ודינם כמשקה הנוגע בהן שהן תחילה, לפי שאנשים אינם בדלים מן הזב. חוץ ממשקה שהוא אב הטומאה והן שלשה מעינות של זב, זובו רוקו ומימי רגליו, ושכבת זרעו של כל אדם.

דם הניתז ושעל הסכין ושעל אגפיים חייב לכסות – שנאמר וכסהו. לחכמים אפילו אם יש שם דם חוץ ממנו, שמפרשים 'דמו' כל דמו. ולרבי יהודה רק בזמן שאין שם דם אלא הוא, אבל אם יש שם דם שלא הוא, פטור, שדורש 'דמו' אפילו מקצת דמו. ולרבן שמעון בן גמליאל רק אם לא כיסה דם הנפש, אבל אם כיסה דם הנפש פטור, שדורש 'דמו' דמו המיוחד.

מכסין בזבל הדק ובחול הדק, בסיד ובחרסית, ובלבנה ובמגופה שכתשן. אבל אין מכסין לא בזבל הגס ולא בחול הגס, ולא בלבנה ובמגופה שלא כתשן, ולא יכפה עליו את הכלי. לרשב"ג דבר שמגדל בו צמחים מכסין בו, ושאינו מגדל צמחים אין מכסין בו.

חול הדק שהיוצר אינו צריך לכתשו כלל – מכסין בו. חול הגס שהיוצר צריך לכתשו – אין מכסין בו. ואם צריך ואינו צריך כגון שנפרך ביד – ללשון ראשון מותר וללשון שני אסור.

דף פ"ח ע"ב  

לא יכסה באבנים, ולא יכפה את הכלי – שנאמר 'בעפר'.

מכסין בזבל הדק וחול הדק ושחיקת אבנים ושחיקת חרסית ונעורת פשתן דקה, ונסורת של חרשין דקה, וסיד וחרסית, לבנה ומגופה שכתשן, שנאמר 'וכסהו', אבל לא בזבל הגס וחול הגס ושחיקת כלי מתכות ולבנה ומגופה שלא כתשן וקמח וסובין ומורסן, שנאמר 'בעפר', ומה ראית לרבות אלו ולהוציא אלו, מרבה אני אלו שהן מין עפר שמגדלין צמחין, ומוציא אני את אלו שאין מין עפר שאינן מגדלין צמחין.

אין דנין 'וכסהו' כלל ו'עפר' פרט, שנאמר כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט ויכסה רק בעפר, לפי שהוא כלל הצריך לפרט, ואין דנין אותו בכלל ופרט.

אין מכסים אלא בדבר שזורעין בו ומצמיח – אבל לא בארץ מליחה.

היה מהלך במדבר שהיא ארץ ציה שאינה מצמחת, ואין לו עפר לכסות, שוחק דינר זהב ומכסה, שנאמר 'ועפרות זהב לו'. היה מהלך בספינה ואין לו עפר לכסות, לבית הלל שורף טליתו ומכסה, שמצינו אפר שקרוי עפר, שנאמר 'ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת'. ולבית שמאי אין מכסין אלא בעפר, שאפר נקרא 'עפר שריפה', אבל לא עפר סתם.

מכסין בשחור (פחמין כתושין), ובכחול, ובעפר שמנקרין מן הרחיים, וב'זרניך'.

בשכר שאמר אברהם אבינו 'ואנכי עפר ואפר' זכו בניו לשתי מצות, אפר פרה ועפר סוטה. אבל עפר כסוי הדם אינו אלא הכשר מצוה, ואין הנאה במצוה זו, שגם בלא הכיסוי היה הבשר מותר

*************

יום שני כ' אדר א' תשע"ט

מסכת חולין דף צ'

דף צ' ע"א 

גיד הנשה של וולדות קדשים: לדברי האומר גיד נוהג בשליל, וסובר שולדות קדשים במעי אמן הן קדושים, חייב משום מוקדשין ולא משום גיד (להאומר שאין איסור חל על איסור), שיצירת העובר קודמת ליצירת הגיד, נמצא איסור מוקדשין קודם לאיסור גיד, וגם לרבי יהודה שאיסור גיד חל על איסור טמאה לפי שנוהג בבני נח, היינו רק על איסור טמאה שהוא לאו ולא על איסור מוקדשין שיש בו חיוב כרת כגון אם אכלו בטומאה או בפיגול ונותר. ולדברי האומר וולדות קדשים הוויתן הן קדושים, יש בהם איסור גיד, שאיסור גיד קודם לאיסור קדשים לדברי האומר גיד נוהג בשליל, שכבר חל עליו במעי אמו. וכן המבכרת יש איסור גיד בבכור, שמוקדשין חל עליו ביציאתו מרחם וכבר קדם איסור גיד במעי אמו. ואפילו להאומר שאין נוהג בשליל, איסור גיד ומוקדשין חלין עליו בבת אחת בשעת לידתו. ועל אופנים אלו שנינו שאיסור גיד נוהג במוקדשין.

לרבי חייא בר יוסף אין גיד נוהג אלא בקדשים הנאכלין, ולא בקדשים שאין נאכלין ולרבי יוחנן נוהג גם בקדשים שאין נאכלין. ונחלקו אמוראים בביאור המחלוקת: לרב פפא אינם חולקין. ללשון ראשון: שלהלקותו אם אכלו נוהג, ולהעלותו על המזבח אינו נוהג. וללשון שני: אין מצוה לחלצו מן הירך, אבל אסור להעלותו בפני עצמו אם פירש. ולרב נחמן בר יצחק ללשון ראשון (עיין רש"י) נחלקו אם אסור להעלותו (אפילו אם הירך), וללשון שני נחלקו אם מצוה לחלצו או לא (וכמחלוקת רבי וחכמים בסמוך).

'והקטיר הכהן את הכל המזבחה' – לרבות העצמות והגידין והקרנים והטלפים. לרבי אם פירשו, אינו מעלה אותם, שנאמר 'ועשית עולותיך הבשר והדם', הא כיצד מחוברין יעלו, פרשו אפילו בראשו של מזבח ירדו. ולחכמים אפילו פרשו יעלו, והפסוק 'ועשית עולותיך הבשר והדם' עולה על פוקעין, שעיכולי בשר אתה מחזיר ולא עיכולי גידים ועצמות.

חכמים ורבי נחלקו אם גיד הנשה שלא פירש מעלהו למזבח, שלרבי בא הכתוב 'והקטיר הכהן את הכל המזבחה לרבות גיד הנשה במחובר (שמחובר של גידין ועצמות המותרים אין צריך ריבוי, שהן כראשה של עולה). ולחכמים אינו מעלהו, שנאמר 'ממשקה ישראל' מן המותר לישראל, ואין לדמותו לחלב ודם לפי שמצותן בכך, שעיקר הקרבן הן.

דף צ' ע"ב 

לרב הונא גיד הנשה של עולה מעלהו למזבח עם הירך, וחולצו בראש המזבח, וזורקו לתפוח – שנאמר 'ממשקה ישראל' מן המותר לישראל. אבל לא יחלוץ קודם שעולה למזבח, משום 'הקריבהו נא לפחתך'.

גיד הנשה של שלמים – חולצו מן הירך ומכבדו לאמה שבעזרה.

דברו חכמים בלשון הבאי – תפוח היה באמצע המזבח, ופעמים היה עליו כשלש מאות כור. ואינו אלא גוזמא. דברה תורה לשון הבאי – 'ערים גדולות ובצורות בשמים'. דברו נביאים לשון הבאי – 'ותבקע הארץ לקולם'.

בשלשה מקומות דברו חכמים לשון הבאי – בתפוח (הנ"ל). בגפן, שהיתה גפן של זהב עומדת על פתחו של היכל ומודלה על גבי כלונסות, וכל מי שהיה מתנדב גרגיר או אשכול מביא ותולה בה, ופירשו שמעשה היה ונמנו עליה שלש מאות כהנים לפנותה, ואינו אלא גוזמא. בפרוכת – שהיתה עוביה טפח, ועל שבעים ושנים נירים נארגת, ועל כל נימה עשרים וארבעה חוטין, ארכה ארבעים אמה, ורחבה עשרים, ומשמונים ושתי רבוא נעשת, ושתים עושים בשנה. ושלש מאות כהנים מטבילין אותה, והוא גוזמא.

לתנא במשנתינו גיד הנשה נוהג בירך ימין ובירך שמאל, ולרבי יהודה אינו נוהג אלא באחת, והדעת מכרעת של ימין. (ופירשו למסקנא להלן צא. שפשיטא ליה שנוהג בשל ימין).

*************