לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום ראשון י"ט מרחשון תש"פ

מסכת נדה דף כ"ה

דף כ"ה ע"א

המפלת שפיר מלא בשר – נסתפק רבי אם אמו טמאה לידה. ולרבי יוסי אמו טמאה, ועדיין נסתפק רבי שמא לא אמר כן אלא לרבי יהושע שמטמא בשפיר שאינו מרוקם, אבל לחכמים שמא אמו טהורה.

המפלת שפיר שאינו מרוקם – לרבי יהושע הוא ולד, ולחכמים אינו ולד. ונחלקו אמוראים באיזה אופן המחלוקת: לריש לקיש ולר"נ בשם רבה בר אבוה מחלוקת בעכור, שיש לומר ולד היה שם ונימוח, אבל בצלול, שהוא מלא מים צלולין, לדברי הכל אינו ולד. ולר' יהושע בן לוי מחלוקת בצלול. ונסתפקו אם לשיטתו בעכור דברי הכל הוא ולד, או שנחלקו גם בצלול וגם בעכור. ולא נפשט.

את זו דרש ר' יהושע כמקור לדבריו שהמפלת שפיר שאינו מרוקם ולד הוא, שנאמר 'ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם' מלמד שאין הקב"ה עושה עור לאדם אלא א"כ נוצר. ומזה הביאו ראיה שאין חילוק לדבריו בין עכור לצלול. וי"א שאסמכתא בעלמא הוא.

סימן ולד בבהמה (לפטור את הבא אחריו מבכורה): בדקה – טינוף, בגסה – שליא, באשה – שפיר ושליא.

אבל שפיר בבהמה אינו פוטר את הבא אחריו. ואפילו לרבי יהושע שהוא סימן ולד באשה, בבהמה אינו סימן.

וטעם הדבר: לסובר שהוא ולד אפילו בצלול ומכח הדרשה (של 'כתנות עור), התורה ריבתה כן באשה ולא בבהמה. והסובר שלא אמר אלא בעכור ומסברא, מפרש שרבי יהושע מסתפק אם הוא ולד, ולפיכך באשה מחמירין שיש לה טומאת לידה מספק (ואין לה ימי טוהר), ולענין חמש סלעים פוטר את הבא אחריו מספק, שהמוציא מחבירו עליו הראיה, ולענין בכור בהמה אינו פוטר את הבא אחריו, שהוא ספק איסור בגיזה ועבודה, וספק איסורא לחומרא. והדרשה מ'כתנות עור' אינה אלא אסמכתא.

רב פסק הלכה בשפיר שאינו מרוקם – שבין בעכור ובין בצלול אינה חוששת משום טומאת לידה. ושמואל פסק שבשניהם חוששת. ולא טיהר שפיר בנהרדעא, חוץ משפיר שהיה מונח עליו חוט השערה מצד זה, וראו אותה מצד שני, שאילו היה ולד לא היה צלול כל כך.

דף כ"ה ע"ב

איזהו שפיר מרוקם? תחלת ברייתו מראשו, ושתי עיניו כשתי טיפין של זבוב, מרוחקין זה מזה. שני חוטמין כשתי טיפים של זבוב, ומקורבין זה לזה. ופיו מתוח כחוט השערה, וגויתו כעדשה, ואם היתה נקבה, נדונה כשעורה לארכה. וחתוך ידים ורגלים אין לו, ועליו מפורש בקבלה 'הלא כחלב תתיכני וכגבינה תקפיאני עור ובשר תלבישני ועצמות וגידים תסוככני חיים וחסד עשית עמדי ופקודתך שמרה רוחי'. ואין בודקין אותו במים, שהמים עזין וממחין אותו, אלא בודקין אותו בשמן שהשמן רך ומצחצחו, ואין רואין אלא בחמה. ובמה בודקין אותו לידע אם זכר הוא אם נקבה היא? מביא קיסם שראשו חלק ומנענע באותו מקום, אם מסכסך בידוע שזכר הוא, ואם לאו בידוע שנקבה היא. ודוקא מלמטה למעלה, אבל מן הצדדין אפשר שכותלי בית הרחם הוא. שני ירכותיו, כשני חוטין של זהורית של ערב. ושני זרועותיו כשני חוטין של זהורית של שתי.

שמואל עצמו היה חושש על השפיר שהוא ולד, וגם היה נותן ימי טוהר, לפי שהיה בקי. ומעשה שהעיד על שפיר שהוא של יום מ"א, ולא היה אלא מ' יום מטבילה, והודה הבעל שבא עליה בנדתה. ולרב יהודה הורה שיחשוש בשפיר לטומאת לידה, אבל לא יתן לה ימי טוהר עד שיהא לו שערות בראשו.

המפלת סנדל תשב לזכר ולנקיבה. והסנדל דומה לדג של ים, מתחלתו ולד הוא, אלא שנרצף. לרשב"ג הוא דומה ללשון של שור הגדול.

ונחלקו תנאים בדין סנדל: משום רבותינו העידו שצריך צורת פנים, וכן פסק שמואל. ואפילו אם צורת פניו מאחוריו, משל לאדם שסטר את חבירו והחזיר פניו לאחוריו. אבל ר' ינאי הורה שגם סנדל שאין לו צורת פנים אין לטהרו, והעדות של רבותינו אינה אלא מעדותו של רבי נחוניא, ויחיד הוא.

ולמה הזכירו את הסנדל, והלא אין סנדל שאין עמו ולד נוסף, ואמו טמאה לידה מחמת השני? א. שאם נולד עמו זכר, אין אומרים שגם זה זכר, שמא הזריעו שניהם בבת אחת וזה זכר וזה נקיבה, ותשב ימי טומאה י"ד יום. ב. שאם תלד נקיבה לפני שקיעת החמה, וסנדל לאחר השקיעה, מונה תחילת נדה לראשון ותחילת נדה לאחרון, כיצד? כגון אם תראה ביום פ"א לראשון, ה"ז תחלת נדה, שמא סנדל שנולד לאחר שקיעה זכר הוא וכלו ימי טוהר שלו לסוף ארבעים. וכשתחזור ותראה בח' לראייתה, ותרצה להיות סופרת יום כנגד יום, אנו אומרים שמא סנדל נקבה היה, ומשוך ימי טוהר שלו עד פ"א לראשון, ומה שראתה ביום פ"א לראשון דם טוהר הוא מחמת הסנדל, ועכשיו מה שהיא רואה ביום פ"ח תחלת נדה הוא.

אשה מזרעת תחילה – יולדת זכר, איש מזריע תחלה, יולדת נקבה.

*********

יום שני כ' מרחשון תש"פ

מסכת נדה דף כ"ו

דף כ"ו ע"א

המפלת סנדל הבא אחריו בכור לנחלה ואין בכור לכהן – ולא בזה שבא אחריו לאחר שנה או שנתיים, אלא הולד שיצא עם הסנדל מיד לאחריו. ואע"פ שהן כרוכין זה בזה, אין שוכבין זה אצל זה, אלא שראש הולד תחוב נגד טיבורו של סנדל, וכשיצאו דרך ראשיהם, הסנדל יצא ראשון. וי"א שכרוכין זה בזה ממש, וכשיצאו דרך מרגלותיהם, הולד שיש בו חיות אוחז בידיו למעלה ואינו ממהר לצאת, והסנדל מחליק ויוצא תחילה.

המפלת סנדל – תביא קרבן, וכגון שיצא הולד דרך דופן, וסנדל דרך רחם. שאם גם הולד יצא דרך רחם, בין כך חייבת בקרבן משום ולד. ולרבי שמעון המחייב קרבן גם על יוצא דופן, נפ"מ אם ילדה ולד בהיותה עובדת כוכבים, וסנדל לאחר שנתגיירה, שמביאה קרבן על הסנדל. וכגון שיצאו דרך מרגלותיהם שהולד יוצא ראשון. ולסובר שכרוכין זה בזה ממש, כגון שיצאו דרך ראשיהן, והולד נחשב כנולד ביציאת ראשו לפי שיש בו חיות, אבל הסנדל לא חשוב לידה עד שיצא רובו כיון שאין בו חיות, נמצא שהולד נולד תחילה.

שליא בבית – הבית טמא משום אהל המת, ולא שהשליא ולד, אלא שאין שליא בלא ולד. ולרבי שמעון אינו מטמא, שהולד נימוק עד שלא יצא ונעשה דם, ונתערב בדם הלידה ובטל ברוב.

שליא תחלתה דומה לחוט של ערב, וסופה כשהיא הולכת ורווחת היא רחבה כתורמוס, וחלולה כחצוצרת, ואין שליא פחותה מטפח. לרבי שמעון בן גמליאל שליא דומה לקורקבן של תרנגולין שהדקין יוצאין ממנה.

חמשה שיעורן טפח, ואלו הן: א. שליא. ב. שופר, ששיעורו כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן, והוא טפח. ג. שדרו של לולב, שצריך שיהא יוצא מן ההדס טפח. ד. דופן סוכה, שהשתים כהלכתן, ושלישית אפילו טפח. ה. אזוב. שלש מהן מפי תנאים, ושנים שמועות של אמוראים, והן שדרה ואזוב. ולא מנה אלא אלו שהן מן התורה, ולא נתפרש שיעוריהם.

אהל קטן, שהוא טפח על טפח על רום טפח מרובע – מביא את הטומאה, שאם כזית מן המת בצד זה וכלי בצד זה, נטמא הכלי מחמת אהל המת. וחוצץ בפני הטומאה, שאם טומאה תחתיו וכלי על גביו הכלי טהור.

אבן היוצא מן התנור טפח, ומן הכירה שלש אצבעות – חיבור, ודינו כתנור מפני שצריכה לתנור להיות לו יד, ואם נטמא היד הפת שעל התנור טמא כדין אם נטמא התנור. וכ"ש אם הוא פחות משיעור זה. אבל אם הוא יותר מטפח, מאחר שהוא גדול יותר מדאי ועומד לינטל, אינו יד. ולרבי יהודה לא אמרו טפח אלא מן התנור לכותל, שאם יש יותר מטפח עומדת ליקצץ מפני שמעכב את התנור מלקרבו לכותל ודוחקת את הכותל, אבל לצד הבית אפילו אם היא גדולה הרבה, יד הוא לתנור.

דף כ"ו ע"ב

תנור שנערות קטנות עושין לשחוק – לרבי מאיר, תחלתו ארבעה, שבן ד' טפחים מקבל טומאה אם נגמרה מלאכתו, ושיריו ארבעה, שאם נטמא תנור גדול ושברו ונשתיירו ד' טפחים עדיין טמא. ולחכמים לא אמרו כן אלא בגדול, אבל בקטן, תחלתו בטפח משתגמר מלאכתו, שכן עושין תנורי בנות טפח, ושיריו ברובו.

דיה לקורה של מבוי שהיא רחבה טפח.

הפילה נפל תחלה, ושליא אחריו – בתוך שלשה ימים, תולין את השליא בו ואין חוששין שהיה נפל אחר, שבתוך הזמן הזה עשויה השליא להתעכב אחר הולד שהיתה ממנו, לפיכך אם היה זכר תשב ימי טהרה וימי טומאה לזכר בלבד. מכאן ואילך חוששין שמא ולד אחר היה עמו ונימוח, ושמא נקבה היה, ותשב ימי טומאה של נקבה. וכן אם היה הראשון נקיבה, עדיין הספק מועיל שמונים ימי טוהר לחומרא, שאם תראה ליום פ"א לולד ופסקה עד יום שמיני וראתה, אינה שומרת יום כנגד יום, שמא עם שליא זו היה נקבה, ומה שראתה ביום פ"א דם טוהר הוא, ועתה היא תחילת נדה ונקראת טועה.

וכל זה כשהפילה תחילה נפל, אבל אם ילדה בר קיימא, ואחר כך הפילה שליא, אפילו מכאן ועד עשרה ימים אין חוששין לולד אחר.

וכשהפילה נפל לא אמרו שבתוך שלשה ימים אינה חוששת אלא בדבר שכיוצא בו מתקיים אם היו כלין חדשיו, אבל אם הפילה דבר שאין ראוי לבריית נשמה, כגון בירך אחד באמצע או גוף אטום או מפלת מין בהמה וחיה ועוף, ואח"כ הפילה שליא, אפילו בתוך שלשה ימים חוששת לולד אחר.

המפלת דמות עורב ושליא אחריו, חוששין שמא יש בשליא ולד אחר, שאין תולין בשליא אלא כשהפילה דבר שיש במינו שליא, כגון אדם ובהמה וחיה, אבל עוף לא. ואם היתה קשורה בו, למסקנא אפשר שיהיה דבר זה, ואין חושש לולד אחד.

המפלת מין בהמה חיה ועוף ושליא עמהן, בזמן שהשליא קשורה עמהן אין חוששין לולד אחר, אין שליא קשורה עמהן חוששין לולד אחר, שאני אומר שמא נמוח ולד של שליא, ונמוח שליא של ולד הראשון. ולפיכך הריני מטיל עליהן חומר שני ולדות, שאם זה זכר חוששין שמא זה שהיה בשליא נקיבה היה, ותשב לזכר ולנקבה. ולחכמים הסוברים שחיה ועוף אינו ולד, אין לה ימי טוהר מחמת החיה ועוף, וטמאה שבועיים מחמת השליא שמא היה בו נקיבה.