לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום ראשון כ"ז סיון תשע"ט
מסכת ערכין דף י"ד
דף י"ד ע"א
אסור לאדם שיאמר כמה נאה כנעני זה – שנאמר 'לא תחנם', לא תתן להם חן.
יש בשדה אחוזה להקל ולהחמיר – כיצד? אחד המקדיש בחולת המחוז ואחד המקדיש בפרדיסות סבסטי, נותן זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף. (דין שדה מקנה מבואר בע"ב).
הקדיש שדה מליאה אילנות – לרב הונא פודה אילנות בשווין, וחוזר ופודה קרקע בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף, שהמקדיש בעין יפה הוא מקדיש, אילנות לבד וקרקע לבד, ולא שיפדה אילנות אגב קרקע. ולרבי שמעון הסובר שהמקדיש בעין רעה הוא מקדיש, פודה את האילנות יחד עם הקרקע בחמשים שקלים.
הקדיש שלשה אילנות ממטע עשרה לבית סאה – הקדיש את הקרקע ואת האילנות שביניהם. כשהוא פודה, פודה בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף (את הקרקע והאילנות יחד, לשיטת רבי שמעון). היו נטועין בפחות מיכן או יתר על כן, או שהקדישן בזה אחר זה, לא הקדיש את הקרקע ולא את האילנות שביניהם, ונפדין האילנות בשוויהן, ולא אלו בלבד שאין עמהן הקדש קרקע כלל נפדין בשויהן, אלא אפילו הקדיש את האילנות שאינן נטועים כסדר ואח"כ הקדיש קרקע, הואיל ולא קדשו יחד, פודה את האילנות בשויהן והקרקע נפדית בית זרע בחמשים שקלים.
המקדיש את השדה – לתנא קמא הקדיש את כולה, ולרבי שמעון לא הקדיש את האילנות שבה אלא בחרוב המורכב וסדן השקמה, שהם זקנים וגדולים מאד ויונקים משדה הקדש יותר משאר אילנות.
הלוקח שדה מאביו והקדישה – לרבי יהודה ורבי שמעון אפילו אם הקדישה ואח"כ מת אביו היא לפניו כשדה אחוזה, שנאמר אם את שדה מקנתו 'אשר לא משדה אחוזתו', ולא נאמר 'אשר לא אחוזתו', לדרוש שדוקא שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה, יצתה זו שראויה להיות שדה אחוזה. ולרבי מאיר רק אם מת אביו ואחר כך הקדישה היא לפניו כשדה אחוזה, שנאמר 'אם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו', שדה שאינה שדה אחוזה, יצתה זו שהיא שדה אחוזה.
דף י"ד ע"ב
הקדיש טרשין – פודן בשווין, שלא נאמר חמשים שקלים אלא ב'בית זרע', ואלו אינם בני זריעה. לא גאלן, יוצאין ביובל, שהתורה אמרה 'שדה' כל דהו. מכר טרשין – נגאלין פחות משתי שנים, שנאמר 'מספר שני תבואות' ואלו אינם בני תבואה. לא גאלן, חוזרת לבעלים ביובל, שנאמר 'ושב לאחוזתו', ואחוזה היא.
הקדיש אילנות – פודה בשוויהן, שלא הוקדשו אלא אילנות ולא קרקע, והתורה אמרה 'בית זרע' ולא אילנות. לא גאלן, אין יוצאין לכהנים ביובל, שנאמר 'והיה השדה' ולא אילנות. מכר אילנות – אין נגאלין פחות משתי שנים, שנאמר 'שני תבואות' ואלו אינם בני תבואות. לא גאלן, אין חוזרת לבעלים ביובל, שנאמר 'ושב לאחוזתו' ולא אילנות.
המוכר דקל לחבירו – קנאו ממקום מושב אילן ועד תהומו. ודווקא בבא מחמת טענה, שטוען למוכר בפירוש מכרת לי האילן והקרקע שתחתיו.
הקדיש שדה מקנה – לת"ק נותן את שוויו שנאמר 'במכסת'. ולרבי אליעזר אחד שדה מקנה ואחד שדה אחוזה פודה בחמשים שקלים, שנאמר כאן 'וחשב', ונאמר להלן וחשב, מה להלן דבר קצוב אף כאן דבר קצוב.
שדה אחוזה, אם בעלים פודין אותה מוסיפין חומש על החמישים שקלים, ובשדה מקנה אינו מוסיף חומש – שהתורה אמרה חומש בשדה אחוזה ובמקדיש ביתו, ושני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין. וגם למ"ד מלמדין, כבר נאמר חומש גם במעשר בבהמה טהורה ובבהמה טמאה. וי"א שנאמר 'במכסת הערכך', הקישו הכתוב לערכין שאין מוסיף חומש.
שור המועד שהמית את העבד יש בדבר להקל ולהחמיר – שבין אם המית את הנאה שבעבדים ובין אם המית את הכעור נותן שלשים סלעים, אבל אם המית בן חורין נותן שוויו. ואם חבל ולא המית, בזה ובזה משלם נזק שלם.
תם שהמית עבד – פטור משלשים שקלים, המית בן חורין פטור מכופר. חבל באדם, לרבי עקיבא משלם נזק שלם.
*************
לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום שני כ"ח סיון תשע"ט
מסכת ערכין דף ט"ו
דף ט"ו ע"א
יש באונס ובמפתה להקל ולהחמיר – כיצד? אחד שאנס ופיתה את הגדולה שבכהונה ואת הקטנה שבישראל, נותן חמשים סלעים. ומשלם בושת והפגם לפי המבייש והמתבייש – ואינו בכלל חמשים סלעים שאמרה תורה, לאביי שנאמר 'תחת אשר עינה', מכלל שיש בושת ופגם. ולרבא שנאמר 'ונתן האיש השוכב עמה' הנאת שכיבה חמשים, מכלל שיש תשלומים אחרים והם בושת ופגם.
יש במוציא שם רע להקל ולהחמיר – כיצד? אחד שהוציא שם רע על גדולה שבכהונה ועל קטנה שבישראל נותן מאה סלע. נמצא האומר בפיו חמור מן העושה מעשה – שהרי אין החיוב משום שגרם לה מיתה, אלא על 'כי הוציא שם רע'. וכן מצינו שלא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע.
אין הקב"ה נפרע מן האדם עד שתתמלא סאתו – שנאמר 'במלאת ספקו יצר לו'.
בוא וראה כמה גדול כח של לשון הרע – מה מרגלים שהוציאו שם רע על עצים ואבנים כך, שנאמר 'וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה' על דבת הארץ שהוציאו, המוציא שם רע על חבירו על אחת כמה וכמה.
דבר גדול דברו מרגלים באותה שעה – שנאמר 'כי חזק הוא ממנו', אל תיקרי כי חזק הוא ממנו אלא ממנו, כביכול בעל הבית אין יכול להוציא כליו משם.
עשר נסיונות ניסו אבותינו להקב"ה: שנים בים – אחת בירידה, שנאמר 'המבלי אין קברים במצרים', ואחת בעליה שנאמר 'וימרו על ים בים סוף ויושיעם למען שמו', שהיו ממרים ואומרים, כשם שאנו עולים מצד זה כך מצרים עולים מצד אחר, אמר הקב"ה לשר של ים פלוט אותם ליבשה, אמר לפניו רבש"ע כלום יש עבד שנותן לו רבו מתנה וחוזר ונוטלה הימנו, אמר לו אני נותן לך אחד ומחצה שבהם, אמר לפניו רבש"ע כלום יש עבד שתובע את רבו. אמר לו נחל קישון יהיה ערב, מיד פלטן ליבשה, שנאמר 'וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים'. שנים במים – במרה שנאמר 'ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות' 'וילן העם על משה', וברפידים שנאמר 'ויחנו ברפידים ואין מים לשתות', 'וירב העם עם משה'. שנים במן – שנאמר 'אל תצאו' 'ויצאו', 'אל תותירו' 'ויותירו'. שנים בשליו – בשליו ראשון 'בשבתכם על סיר הבשר', בשליו שני 'והאספסוף אשר בקרבו'. בעגל, במדבר פארן – מרגלים.
דף ט"ו ע"ב
אמר הקב"ה ללשון: כל אבריו של אדם זקופים ואתה מוטל, כל אבריו מבחוץ ואתה מבפנים, ולא עוד אלא שהקפתי לך שתי חומות של עצם ושל בשר, 'מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה'.
כל המספר לשון הרע: א. כאילו כפר בעיקר. ב. נגעים באים עליו. וכך דרשו 'זאת תהיה תורת המצורע' – זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע. ג. מגדיל עונות עד לשמים. ד. ראוי לסוקלו באבן. ה. אמר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם. וי"א כן על גסי הרוח. ו. אומר הקב"ה לשר של גיהנם אני עליו מלמעלה ואתה עליו מלמטה נדוננו. ז. מגדיל עונות כנגד שלש עבירות, ע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים.
לעתיד לבא מתקבצות כל החיות אצל נחש ואומרות: ארי דורס ואוכל, זאב טורף ואוכל, אתה מה הנאה יש לך, אומר להם וכי מה יתרון לבעל הלשון.
מה תקנתו של מספרי לשון הרע? אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, ואם עם הארץ הוא ישפיל דעתו. וי"א שאם סיפר אין לו תקנה שכבר כרתו דוד ברוח הקדש, אלא מה תקנתו שלא יבא לידי לשון הרע, אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה ואם עם הארץ הוא ישפיל דעתו.
לשון הרכיל, שהיא שלישית בין אדם לחבירו לגלות לו סוד – הורג לשלשה, למספרו למקבלו ולאומרו, שמתוך מריבה שנופלת בין השנים הורגין זה את זה, והורגין גואלי הדם את הרכיל שההרג בא על ידו.
'מות וחיים ביד לשון' – מה יד ממיתה אף לשון ממיתה, אלא שהיד אינה ממיתה אלא בסמוך לה, החץ ממית עד ארבעים וחמשים אמה, אבל על הלשון נאמר 'שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ'. 'מות וחיים ביד לשון' – הרוצה חיים בלשונו, שיעסוק בתורה, והרוצה מות בלשונו.
האומר 'נורא בי פלוני' – לרבא לשון הרע הוא, שמשמע עשיר הוא וכל שעה מצוי אש בביתו לבשל תבשילין. לאביי גילוי מילתא בעלמא הוא, ורק אם אומר היכן מצוי אש אלא בבית פלוני שיש שם בשר ודגים.
כל דבר שהמרגל אומרה בפני מי שאומר עליו – לרבה אין בזה משום לשון הרע, שסובר כרבי יוסי שמימיו לא אמר דבר וחזר לראות מי יעמוד מאחוריו, שאף בפני הבעלים אמרה ואין בזה משום לשון הרע.
*************