
לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום ראשון כ"ח תשרי תש"פ
מסכת נדה דף ד'
דף ד' ע"א
נגע באחד בלילה, ואינו יודע אם חי אם מת, ולמחר השכים ומצאו מת – ר"מ מטהר, וחכמים מטמאין (טומאה וודאית), שכל הטמאות כשעת מציאתן. ודוקא שמצאו שחרית מת באותו מקום שנגע בו בלילה, אבל אם מצאו במקום אחר טהור. ולרבי יוחנן שמחזיקין טומאה ממקום למקום לתלות, הוא ספק טמא ולא טמא וודאי.
מחט שידוע לנו שנטמאה, ונמצאת מלאה חלודה או שבורה ע"ג טהרות – טהורה מלטמא טהרות שנמצאת עליהן, שאין אומרים שלמה נפלה עליהם וטמאתם ואח"כ נשברה, אלא תולין ששבורה או חלודה כאשר היתה עתה נפלה עליהם, שכל הטמאות כשעת מציאתן מחזיקין אותם אפילו לקולא ולטהר לגמרי. וכן אם מצא שרץ שרוף על גבי הזיתים, או מטלית של זב בלויה, הזיתים טהורים, שאנו תולים שנפלה עליהם לאחר שבלתה וטהרה מטומאתה.
ככר על גבי הדף, ובגד טמא מונח תחת הדף בקרקע (כגון עליונו של זב שטומאתו קלה משל מדרס), ובא ומצא את הככר ע"ג הקרקע מן הבגד והלאה, אף על פי שאם נפלה א"א אלא א"כ נגעה, כגון שהיה מקום מדרון – טהורה, שאני אומר אדם טהור נכנס לשם ונטלה, עד שיאמר ברי לי שלא נכנס אדם שם. ואע"פ שהוא ספק טומאה ברשות היחיד, כיון שהוא דבר שאין בו דעת לישאל, ספיקו טהור בין ברה"ר בין ברשות היחיד. וי"א שכל זה בטומאה דרבנן שספיקו טהור גם ברשות היחיד.
דף ד' ע"ב
לדברי חכמים אם בדקה האשה עצמה באחד בשבת ומצאת טהורה, וישבה שני ושלישי ולא בדקה, ולרביעי בדקה ומצאה טמאה – אין אומרים תטמא מפקידה לפקידה, אלא מעת לעת. ואם בדקה עצמה בשעה ראשונה ומצאת טהורה, וישבה לה שניה ושלישית ולא בדקה, ולרביעית בדקה ומצאה טמאה, אין אומרים תטמא מעת לעת אלא מפקידה לפקידה.
וטעם דבריהם: לפי שחכמים תקנו לבנות ישראל שיהו בודקות עצמן שחרית וערבית, שחרית להכשיר טהרות של לילה, וערבית להכשיר טהרות של יום, וזו הואיל ולא בדקה הפסידה עונה יתירה. ואע"פ שלפעמים מפסדת שלש עונות, כגון אם לא בדקה ימים רבים ובדקה בצהרים, שמטמאין אותה מעת לעת, השוו חכמים מדותיהן שלא תחלוק במעת לעת. וי"א שלא יהא חוטא נשכר, שאילו זו שלא בדקה עצמה ימים רבים ובדקה היום שחרית היתה נקנסת מעת לעת שלם, ומפני שאיחרה עד הצהרים והוסיפה לחטוא לא תפסיד אלא לילה וחצי יום.
ואם נאנסה שחרית ולא בדקה – ללשון ראשון מטמא מעת לעת שלא תחלוק, וללשון שני אין כאן חוטא נשכר ואינה מטמאה אלא לילה וחצי יום.
לרבי אליעזר ארבע נשים דיין שעתן, מפני שדמיהן מסולקים ואין דם מצוי בהן. ואלו הן: בתולה, מעוברת, מניקה, וזקנה.
לר' דוסא כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה – ולחכמים אע"פ שיש לה ווסת מטמא למפרע. למסקנת הגמרא נחלקו כשראתה בשעת וסתה, אבל שלא בשעת וסתה לדברי הכל אם ראתה מטמאה למפרע מעת לעת.
אשה שיש לה וסת – כתמה בשעת וסתה טמא למפרע מעת לעת, אע"פ שבראייתה בשעת ווסתה דיה שעתה (לר' דוסא), הואיל ומצאנו בראיתה שלא בשעת ווסתה שמטמאה למפרע.
*************
יום שני כ"ט תשרי תש"פ
מסכת נדה דף ה'
דף ה' ע"א
אשה שיש לה וסת – כתמה בשעת וסתה טמא למפרע מעת לעת, אע"פ שבראייתה בשעת ווסתה דיה שעתה (לר' דוסא), הואיל ומצאנו בראיתה שלא בשעת ווסתה שמטמאה למפרע.
כל הנשים כתמן טמא למפרע כראייתם. ונשים שאמרו חכמים דיין שעתן, כגון ארבע נשים בתולה, מעוברת, מניקה, וזקנה – לרבי חנינא בן אנטיגנוס כתמן כראייתן, חוץ מתינוקת שלא הגיע זמנה לראות שאפילו סדינין שלה מלוכלכין בדם אין חוששין לה אפילו מכאן ולהבא, ואם הגיע זמנה לראות ולא ראתה כתמה טמא להבא. ולרבי מאיר כתמן טמא למפרע.
תינוקת שהגיע זמנה לראות – יש לה כתם, ושלא הגיע זמנה לראות אין לה כתם. ואימתי הגיע זמנה לראות? משהגיעו ימי הנעורים.
עד שלפני תשמיש – אינו ממעט כפקידה לא ממעת לעת ולא מפקידה לפקידה, שמתוך שמהומה לביתה לשמש, אינה מכנסת לחורין ולסדקין. ולא אמרו שהמשמשת בעדים הרי זו כפקידה אלא בעד שלאחר תשמיש, בין בעד שלו ובין בעד שלה. ויש חידוש בזה שאין חוששין שמא תראה טיפת דם כחרדל ותחפנה שכבת זרע.
דף ה' ע"ב
אשה שאין לה ווסת שהיא מטמאה למפרע מעת לעת – עושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים, ולכן אם היתה במטה גם המטה טמאה כמשכב נדה עצמה, שמטמא אדם הנוגע בו טומאה חמורה לטמא בגדים שעליו. ורבא דרשו בק"ו מכלי חרס המוקף צמיד פתיל, שניצול באוהל המת אינו ניצול במעת לעת שבנדה, משכבות ומושבות שאין ניצולין באהל המת, אינו דין שאין ניצולין במעת לעת שבנדה.
לזעירי לא אמרו שהמטה טמאה למפרע אלא כשחברותיה נושאות אותה במטה, לפי שהמטה ביד חברותיה ויש בהן דעת לישאל, אבל בלאו הכי ספיקה טהור, שהרי המטה אין בה דעת לישאל. ולאחר שאמר רבי יוחנן שספק טומאה הבאה בידי אדם, טמא אפילו בכלי מונח ע"ג קרקע, שחשוב כמי שיש בו דעת לישאל, המטה טמאה גם אם אין חברותיה נושאות אותה במטה.
היה מתעטף בטליתו, וטהרות בצדו, והוא היה טמא, ספק טימא טהרות בטלית כשהגביהו על כתפו ספק לא נגע. או שהיו טומאות בצדו כגון שרץ והוא טהור, ספק נטמא טליתו ספק לא נטמא – ברשות היחיד ספיקו טמא, וברשות הרבים ספיקו טהור, לפי שבאה בידי אדם נחשב דבר שיש בו דעת לישאל. לרשב"ג אומרים לו שנה פעם אחרת, ושונה, אם יגע עכשיו בידוע שנגע בתחלה. ולחכמים אין שונין בטהרות, שמא עכשיו נגע וקודם לכן לא נגע או חילוף.
ואם אי אפשר אא"כ נגע – טמא.