לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום רביעי ג' שבט תשע"ט

מסכת חולין דף מ"ג

דף מ"ג ע"א 

אמר עולא: ח' מיני טרפות נאמרו לו למשה בסיני – נקובה ופסוקה, נטולה (כבד, ובכלל זה – נפלה מן הגג וגלודה ובוקא דאטמא דשף מדוכתיה) וחסורה (ובכלל זה – שניטל עורה ונחתכו רגליה), קרועה (בשר החופה הכרס) ודרוסה, נפולה ושבורה (ובכלל זה – נדלדלו סימנים ועקירת צלע וחביסת גולגולת) – ובא למעט לקתה הכוליא שהטריף רכיש בר פפא.

אמר חייא בר רבא: ח' טרפות יש בנקובה (וושט, קרום המוח, לב, ריאה, קיבה, דקין, כרס הפנימי, המסס ובית הכוסות), אך מה ששנינו נקובת המרה שיטת יחידאה היא – ר' יוסי ברבי יהודה. אמנם לר' יוחנן – הלכה כר' יוסי בר' יהודה.

חבריו של ר' יוסי בר' יהודה הוכיחו שלא כדבריו מהאמור באיוב: 'ישפוך לארץ מררתי' ועדיין איוב קיים. והשיבם: אין מזכירין מעשה נסים, שהרי נאמר גם 'יפלח כליותי ולא יחמול', אלא היה נס שאמר ה': 'רק את נפשו שמור'.

לר' יצחק ברבי יוסף אמר ר' יוחנן – הלכה כדברי האומר שדווקא אם נשתייר כזית מהכבד כשרה, אך לרבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה, ובמשנתנו שנינו שדווקא אם לא נשתייר הימנה כלום היא טריפה.

מרה שניקבה וכבד סותמתה – כשרה.

ניקב הקורקבן וכיס שלו קיים, או להיפך – כשר.

שני עורות יש לוושט, חיצון אדום ופנימי לבן – ואם נתחלפו טריפה. ניקב זה בלא זה – כשר.

ניקבו שניהם (בקורקבן הוא והכיס, ובושט שני העורות), זה שלא כנגד זה – לרב פפא: בוושט כשר בקורקבן פסול. לרב אשי: בוושט כיון שאוכלת וצועקת בו לפעמים מזדמנים הנקבים זה מול זה – וטריפה, אבל קורקבן שמונח על מקומו – כשרה.

קרום שעלה מחמת מכה בוושט – אינו קרום.

 

 

דף מ"ג ע"ב 

בספק דרוסה אין מועילה בדיקה לוושט מבחוץ – אלא בפנים.

אמר עולא: ישב לו קוץ בוושט מבפנים – אין חוששין שמא היה נקב גם בחיצון והבריא (ולא רק בנמצא בחלל הושט כפי שרצה תלמיד אחד לומר – שבזה לא הוצרך עולא להשמיע). ולשיטתו גם אין חוששים לספק דרוסה (כגון שנכנס ארי בין השוורים). ואין להקשות משתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן שחייב באשם תלוי – שם הוחזק איסור. וכן אין להקשות מהשוחט בסכין ונמצאת פגומה שחוששים שמא נפגמה בעור ואסורה – שם נולדה ריעותא בסכין. ואין ללמוד מטומאה שספק ברשות היחיד טמא וברה"ר טהור – שלמדים מסוטה לטומאה לחוד.

תורבץ הוושט – לרב נטרף בנקב במשהו, לשמואל רק ברובו. וטעמם – לרב יהודה: רב סבר שמקום שחיטה הוא, ושמואל סבר שאינו מקום שחיטה. לרמי בר יחזקאל: גם לרב אינו מקום שחיטה, ואעפ"כ נטרף בנקב משהו.

היכן תורבץ הוושט – לשמואל: כל שחותכו ומרחיב, חותכו ועומד במקומו זהו וושט עצמו. לרב ביבי בר אביי: כל שחותכו ועומד במקומו זה תורבץ הוושט, חותכו וכויץ – זהו וושט עצמו. לר' זירא: בית הבליעה, והוא פחות מאורך שעורה ויותר מאורך חיטה.

מעשה בשור של בני רב עוקבא שהתחיל השוחט לשחוט בתורבץ הוושט וגמר בוושט, והטריפו רבא, בתחילה אמרו דהיינו מפני שמחמירים גם כרב – שנטרף בנקב משהו, וגם כשמואל – שאינו מקום שחיטה. ור' אבא חלק עליו שהרי בין לרב ובין לשמואל כשר, ועל רבא לשלם דמי השור שהאכילו לכלבים.

שנינו: לעולם הלכתא כדברי בית הלל (-לאחר בת קול, ודלא כר' יהושע), והרוצה לעשות כדברי בית שמאי עושה, כדברי בית הלל עושה (-קודם בת קול, או כר' יהושע הסובר שאין משגיחים בבת קול), מקולי בית שמאי ומקולי בית הלל – רשע, מחומרי בית שמאי ומחומרי בית הלל – עליו הכתוב אומר 'הכסיל בחושך הולך', אלא אי כבית שמאי כקוליהן וכחומריהן אי כבית הלל כקוליהן וכחומריהן. והקשו על רבא שהחמיר כרב ושמואל אף שזו סתירה – ויישב רב טבות שפסק לגמרי כרב, וכרמי בר יחזקאל שגם לרב אינו מקום שחיטה, וכנ"ל.

*************

יום חמישי ד' שבט תשע"ט

מסכת חולין דף מ"ד

דף מ"ד ע"א 

מקום שחיטה בושט – למעלה: עד כדי תפיסת יד (ג' או ד' אצבעות מקצהו העליון). למטה: עד כדי שישעיר. ומה שאמר רב טפח בוושט סמוך לכרס זהו כרס הפנימי (וא"כ אינו מקום שחיטה) – א. יש לומר בדברי רב: טפח בכרס סמוך לוושט זהו כרס הפנימי. ב. רב דיבר רק בשור שהוא גדול.

תורבץ הוושט שניטל מלחי: ניטל רק מקצתו – כשר. נפרק רובו בכמה מקומות (כמו הניטל בכח) – פסול. נקלף רובו בנחת – כשר. ואם ניטל רק הלחי התחתון ונשארו הסימנים מחוברים בבשר – שנינו במשנה שכשר.

דף מ"ד ע"ב 

מה ששנינו שפסוקת הגרגרת טריפה – היינו ברובה. לרב – רוב עוביה, וי"א רוב חללה.

מעשה בפסוקת הגרגרת שבאה לפני רב – ובדקה ברוב עוביה, אמרו לו רב כהנא ורב אסי: לימדתנו רבינו ברוב חללה, שלחה רב לרבה בר בר חנה, בדקה ברוב חללה והכשירה, וקנה מבשרה בשווי י"ג סלעי מדינה. ואף ששנינו 'חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר, אסר אין חבירו רשאי להתיר' – כאן לא אסר רב בפירוש. וגם לא נחשב כהורה בה חכם – שהוא דווקא בדבר התלוי בסברא.

'ואומר (אהה) ה' אלהים הנה נפשי לא מטומאה ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי ועד עתה ולא בא בפי בשר פגול': 'הנה נפשי לא מטומאה' – שלא הרהרתי ביום לבא לידי טומאה בלילה, 'ונבלה וטרפה לא אכלתי' – שלא אכלתי בשר של בהמה מסוכנת שמיהרו לשוחטה קודם שתמות. 'ולא בא בפי בשר פגול' – שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם, לר' נתן: שלא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה.

מי שדן את הדין זיכה וחייב טימא וטיהר אסר והתיר, וכן העדים שהעידו – מן הדין רשאים לקנות ממה שהתירו, אבל אמרו חכמים הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו. אמנם רבה בר בר חנא לא חשש לחשד שדווקא בדבר הנמכר לפי שומא שייך זה, ולא בנמכר לפי משקל.

רבה התיר בהמה שנסתפקו אם היא טרפה, וקנה מבשרה – אמרה לו בת רב חסדא שאביה נמנע מלקנות בשר מבכור שהתיר לשחוט משום מום, והשיבה רבה שדווקא בבכור הנמכר בשומא שייך חשד, משא"כ בנמכר עפ"י משקל, ואף שנתנו לו מהבשר המובחר – הרי בכל יום נתנו לו מבשר זה ואין חשד.

איזהו תלמיד חכם – הרואה טרפה לעצמו. איזהו שונא מתנות יחיה – הרואה טרפה לעצמו.

כל מי שקורא ושונה ורואה טרפה לעצמו ושימש תלמידי חכמים – עליו הכתוב אומר 'יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך'. לרב זביד: זוכה ונוחל העולם הזה והעולם הבא, 'אשריך' – בעולם הזה 'וטוב לך' – לעולם הבא.

ר' אלעזר – לא היה מקבל מתנות שנשלחו לו מבית הנשיא, וגם כשהזמינהו לסעוד לא הלך, באומרו לנשיא: וכי אינך רוצה שאחיה, כאמור 'ושונא מתנות יחיה'? רבי זירא – לא קיבל מתנות, אך כשהזמינוהו לסעוד הלך – שאמר שאין זו מתנה, אלא הנאה להם היא שמתכבדים בו.

*************