לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום רביעי ח' מרחשון תש"פ

מסכת נדה דף י"ד

דף י"ד ע"א

רוכבי גמלים – אסורים לאכול בתרומה משום טומאת קרי.

רוכבי גמלים – כולם רשעים, הספנים – כולם צדיקים, החמרים – מהן רשעים מהן צדיקים. י"א שהצדיקים היינו היושבים על אוכף של עץ שאינו מחמם, והרשעים הם היושבים בלא אוכף. וי"א שהרשעים הם היושבים רגל מכאן ורגל מכאן, והצדיקים יושבים עם שני רגלים מצד אחד.

ר' יהושע בן לוי קילל את השוכב לישן פרקדן, ואם מוטה מעט על צידו מותר, אך לא יקרא קריאת שמע בשוכבו כך, אמנם ר' יוחנן שהיה בעל בשר הותר לו לקרות כך.

דרך בנות ישראל משמשות בשני עדים – אחד לו ואחד לה לבדיקה שלאחר תשמיש, והצנועות מתקנות עד שלישי לתקן את הבית (-בדיקה לפני תשמיש).

נמצא דם על שלו – שניהם טמאים וחייבין קרבן. ואין לתלות בדם מאכולת – א. אותו מקום בדוק אצל מאכולת. ב. דחוק הוא אצל מאכולת. ונפקא מינה – בנמצאת מאכולת רצופה על העד במרחק מן הדם, ללשון א' אין תולים, ללשון ב' תולים שמא שמש רצף המאכולת וממנה הדם.

נמצא על עד שלה: אותיום – טמאין וחייבין בקרבן. לאחר זמן – טמאין מספק ופטורין מן הקרבן. נמצא אח"כ – מטמאה טהרות מעת לעת, ובועלה תוך מעל"ע – לת"ק טהור, לר' עקיבא טמא.

איזהו אחר זמן – כדי שתרד מן המטה ותדיח פניה (יתבאר להלן ע"ב על איזה חלק במשנה עולה).

מודים חכמים לרבי עקיבא ברואה כתם – שמטמאה את בועלה.

בדקה בעד הבדוק לה וטחתו בירכה ולמחר מצאה עליה דם – לרב ושמואל טמאה בודאי, וכן מורים בבית המדרש. ושאל רב שימי בר חייא את רב: הרי אמרת לנו שרק ספק טמאה. (ולא השיבו רב משום שחזר בו. ריטב"א).

דף י"ד ע"ב

בדקה בעד שאינו בדוק לה והניחתו בקופסא ולמחר מצאה עליו דם – כל ימיו של ר' חייא טימא, ולעת זקנתו טיהר. ואיבעיא האם הכוונה שכל ימיו טימא משום נדה ולעת זקנתו טיהר משום נדה וטימא משום כתם (-ספק), או שמא כל ימיו טימא משום כתם ולעת זקנתו טיהר לגמרי. ופשטו מהברייתא ששנינו שרבי אומר טמאה משום נדה, ור' חייא אמר טמאה משום כתם, וטען לרבי: אי אתה מודה שצריכה כגריס ועוד, וא"כ דינו ככתם, ורבי סבר שאמנם צריך כגריס ועוד להוציא מדם מאכולת, ושוב הוי ודאי מגופה וטמאה בודאי. ובהכרח ברייתא זו בזקנותו, שבילדותו לא היה חולק עם רבי רבו – ונפשט כצד הראשון.

שנינו בברייתא לענין דין הנ"ל – רבי מטמא ור' יוסי מטהר. ורבי כר' מאיר ור' יוסי לשיטתו – ששנינו: אשה העושה צרכיה וראתה דם – לר' מאיר: אם עומדת טמאה (שמחמת הדוחק נדחקו מי רגלים למקור ונתערבו עם דם נדות), אם יושבת טהורה, לר' יוסי לעולם טהורה, שיש לתלות במכה. ור' מאיר טימא בודאי (ולא כפי שי"א שטימא רק מספק), וכשיטתו הלך רבי.

רבי שיבח לפני ר' ישמעאל את רבי יוסי ברבי חמא בר ביסא שאדם גדול הוא, וביקשו שכשיבא לידו יביאנו אליו, כאשר בא אמר לו ר' ישמעאל שישאלו דבר. שאלו שאלה הנ"ל. אמר לו: כדברי אבא (ר' יוסי) אומר לך או כדברי רבי? השיבו: כדברי רבי. אמר ר' ישמעאל: זהו שאומרין עליו דאדם גדול הוא, היאך מניחין דברי הרב ושומעין דברי התלמיד? ור' חמא בר ביסא סבר שכיון שרבי ריש מתיבתא הוא ומצויים לפניו חכמים מחודדים שמועותיו.

איזהו שיעור וסת (-אותיום) לטמאותם בודאי אם נמצא על שלה – משל לשמש ועד שעומדין בצד המשקוף, ביציאת שמש נכנס עד, הרי ששייך זאת רק בקינוח ולא בבדיקה.

נמצא על שלה לאחר זמן טמאים ספק – ושנינו בברייתא שחייבים אשם תלוי, ותנא משנתנו שלא הזכיר זאת הוא משום שסבר שאשם תלוי הוא דוקא בחתיכה משתי חתיכות.

שנינו במשנה: 'איזהו אחר זמן, כדי שתרד מן המטה ותדיח פניה' – ובפשטות הולך על זמן ב' שבו טמאים מספק, והקשו סתירה מברייתא שנתנה שיעור קטן יותר – כדי שתושיט ידה תחת הכר או תחת הכסת ותטול עד ותבדוק בו. ותירצו – לרב חסדא: כוונת המשנה ל'אחר אחר זמן' (זמן ג'). ויש להוסיף במשנה כך: איזהו אחר זמן כדי שתושיט ידה לתחת הכר או לתחת הכסת ותטול עד ותבדוק בו, וכדי שתרד מן המטה ותדיח את פניה מחלוקת ר' עקיבא וחכמים. לרב אשי: שני השיעורים נאמרו לענין 'אחר זמן' (זמן ב'), עד בידה – כדי שתרד מן המטה ותדיח את פניה, אין עד בידה – כדי שתושיט ידה לתחת הכר או לתחת הכסת ותטול עד ותבדוק בו.

שנינו בברייתא: ר' אלעזר ברבי צדוק שאל החכמים באושא איזהו אחר זמן, וכאשר לא השיבוהו אמר להם: שמא כר' עקיבא אתם אומרים שמטמאה את בועלה אף לאחר אחר זמן, ואין הבדל בין השיעורים. אמרו לו: אנו סוברים כחכמים אך לא שמענו השיעור. אמר להם: כך פרשו חכמים ביבנה: זמן ב' (שטמאין מספק) – כל שלא שהתה כדי שתרד מן המטה ותדיח את פניה. והקשו על כך על רב אשי – שהרי לא חילק התנא בין יש עד בידה או אין.

************

יום חמישי ט' מרחשון תש"פ

מסכת נדה דף ט"ו

דף ט"ו ע"א

במשנה שנינו שנחלקו חכמים ור' עקיבא אם נטמא הבועל בנמצא על שלה לאחר אחר זמן – ובברייתא שנינו שהמחלוקת היא לענין טומאת בועל נדה (ז' ימים), אך גם לחכמים הוא טמא טומאת מגע. ושיטה שלישית: ר' יהודה בנו של רבן יוחנן בן זכאי אומר בעלה נכנס להיכל ומקטיר קטורת, שסובר כשמאי שכל הנשים דיין שעתן ולכן גם טומאת מגע אינו טמא, ומדובר בלא גמר ביאתו ולכן אינו בעל קרי.

שנינו במשנה: ומודים חכמים לר' עקיבא ברואה כתם שמטמאה את בועלה – לרב ולריש לקיש: היינו למפרע (תוך מעל"ע), וכר' מאיר שמחמיר בכתמים. לשמואל ור' יוחנן: רק מכאן ולהבא וכחכמים, שלא נאמר שכשם שמעת לעת שטמאה מדרבנן אין מטמאים בועלה כך גם בכתמים שהם מדרבנן, והיינו משום שבמעל"ע אין שור שחוט לפניך משא"כ בכתם.

כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן, וכן הבאים מן הדרך נשותיהן בחזקת טהרה – והוצרך התנא להוסיף זאת, שלא נאמר שדווקא בנמצא בעיר היא בודקת עצמה.

האשה בחזקת טהרה דווקא אם בא בתוך ימי עונתה, ולרב הונא דווקא כשלא הגיע שעת וסתה – שסבר וסתות דאורייתא. לרבה בר בר חנה אפילו הגיע שעת וסתה מותרת, שסבר וסתות דרבנן.

רב אשי שנה כך המחלוקת: לרב הונא – אין לה וסת לימים לחוד אלא לימים ולקפיצות הרי היא בחזקת טהרה, כיון שתלוי במעשה, אבל יש לה וסת לימים לחוד אסורה, שוסתות דאורייתא. לרבה ברב"ח אפילו יש לה וסת לימים לחוד מותרת, שוסתות דרבנן.

דף ט"ו ע"ב

לר' יוחנן אשה שיש לה וסת בעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה – ואפילו היא ילדה שבושה לטבול קודם שיפייסנה, כיון שרק ספק ראתה, די בספק שמא טבלה. אבל בודאי ראתה אין ספק מוציא מידי ודאי.

חבר שמת והניח מגורה מלאה פירות אפילו הן בני יומן הרי הן בחזקת מתוקנין, ואף שאין ספק מוציא מידי ודאי טבל – א. אין זה ספק הפריש אלא ודאי, שחזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. ב. ספק וספק הוא, שהרי יכול להערים על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר.

מעשה בשפחתו של מסיק אחד ברימון שהטילה נפל לבור, והציץ כהן לבור לידע אם זכר אם נקבה, וטהרוהו מפני שחולדה וברדלס מצויים שם, ואף שאין ספק אכילת חולדה וברדלס מוציא מידי ודאי טומאה – א. יש לומר שהיה ספק אם בכלל היה נפל המטמא, והציץ הכהן לידע אם נפל הפילה אם רוח הפילה, ואם נפל הפילה לידע אם זכר אם נקבה. ב. כיון שחולדה וברדלס מצויים שם ודאי גררוהו.

 

איזהו שיעור וסת (-אותיום) לטמאותם בודאי אם נמצא על שלה – משל לשמש ועד שעומדין בצד המשקוף, ביציאת שמש נכנס עד, הרי ששייך זאת רק בקינוח ולא בבדיקה.

נמצא על שלה לאחר זמן טמאים ספק – ושנינו בברייתא שחייבים אשם תלוי, ותנא משנתנו שלא הזכיר זאת הוא משום שסבר שאשם תלוי הוא דוקא בחתיכה משתי חתיכות.

שנינו במשנה: 'איזהו אחר זמן, כדי שתרד מן המטה ותדיח פניה' – ובפשטות הולך על זמן ב' שבו טמאים מספק, והקשו סתירה מברייתא שנתנה שיעור קטן יותר – כדי שתושיט ידה תחת הכר או תחת הכסת ותטול עד ותבדוק בו. ותירצו – לרב חסדא: כוונת המשנה ל'אחר אחר זמן' (זמן ג'). ויש להוסיף במשנה כך: איזהו אחר זמן כדי שתושיט ידה לתחת הכר או לתחת הכסת ותטול עד ותבדוק בו, וכדי שתרד מן המטה ותדיח את פניה מחלוקת ר' עקיבא וחכמים. לרב אשי: שני השיעורים נאמרו לענין 'אחר זמן' (זמן ב'), עד בידה – כדי שתרד מן המטה ותדיח את פניה, אין עד בידה – כדי שתושיט ידה לתחת הכר או לתחת הכסת ותטול עד ותבדוק בו.

שנינו בברייתא: ר' אלעזר ברבי צדוק שאל החכמים באושא איזהו אחר זמן, וכאשר לא השיבוהו אמר להם: שמא כר' עקיבא אתם אומרים שמטמאה את בועלה אף לאחר אחר זמן, ואין הבדל בין השיעורים. אמרו לו: אנו סוברים כחכמים אך לא שמענו השיעור. אמר להם: כך פרשו חכמים ביבנה: זמן ב' (שטמאין מספק) – כל שלא שהתה כדי שתרד מן המטה ותדיח את פניה. והקשו על כך על רב אשי – שהרי לא חילק התנא בין יש עד בידה או אין.