
לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום רביעי י"ג כסלו תשע"ט
מסכת מנחות דף ק"ג
דף ק"ג ע"א
האומר הרי עלי מנחה מן השעורים – יביא מחטים. 'הרי עלי מנחה קמח' – יביא סולת. 'הרי עלי מנחה בלא שמן ובלא לבונה' – יביא שמן ולבונה. 'הרי עלי חצי עשרון' – יביא עשרון שלם. 'הרי עלי עשרון ומחצה' – יביא שנים. ר' שמעון חולק על כל אלו ופוטרו לגמרי, כיון שלא התנדב כדרך המתנדבים.
דברי ת"ק שהנודר מנחה שלא כהלכתה יביא כהלכתה – לחזקיה: כבית שמאי, אבל לבית הלל פטור מכלום, שנדר ופתחו עמו. וכפי שנחלקו באומר 'הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה' – לבית שמאי נזיר, ולבית הלל אינו נזיר. לר' יוחנן: אפשר להעמיד המשנה כבית הלל, ובאומר 'אילו הייתי יודע שאין נודרין כך לא הייתי נודר כך אלא כך'.
חזקיה חזר בו והעמיד המשנה כפי שהעמידה ר' יוחנן – משום שהוקשה לו מדוע נקט התנא 'מן השעורים' והרי היה לו לנקוט חידוש יותר בנודר 'מן העדשים', ובהכרח שהמשנה כבית הלל, ולכן רק בשעורים עלול לטעות, כיון שמנחת סוטה באה מהם משא"כ בעדשים אינו טועה. ור' יוחנן דחה שלדבריו דחזקיה שהמשנה כבית שמאי אין צריך לחזור בו מחמת דיוק זה, שכוונת התנא שלא רק בעדשים שודאי אינו טועה ובודאי בא לחזור בו ואינו יכול לחזור דתפוס לשון ראשון, אלא אפילו בנדר משעורים שיש לתלות שטעה, אעפ"כ אומרים תפוס לשון ראשון וחייב להביא מחיטים.
דף ק"ג ע"ב
מה ששנינו שהנודר 'מן השעורים' יביא מן החיטים, 'קמח' יביא סולת, 'בלא שמן ולבונה' יביא שמן ולבונה, 'חצי עשרון' יביא עשרון שלם – היינו כשהקדים ואמר 'מנחה', שאז תפוס לשון ראשון ואינו יכול לחזור בו במה שאמר 'מן השעורים' וכדו' (כפירושו של חזקיה לעיל ע"א), אבל אם לא אמר 'מנחה' [אלא 'מנחת', ולפירוש ב' לא הזכיר כלל מנחה אלא 'הרי עלי מן השעורים'] – אינו מביא כלום. ולפי זה מה ששנינו 'עשרון ומחצה – יביא שנים', יש לפרש שאמר 'הרי עלי מנחה חצי עשרון, ועשרון', שמיד שאמר 'מנחה' התחייב בעשרון, וכשאמר 'חצי עשרון' אינו כלום, וכשחזר ואמר 'עשרון' התחייב בעשרון נוסף. שאילו אמר 'מנחה עשרון ומחצה', הרי לא אמר 'מנחה' על חצי עשרון וממילא אינו כלום, ומביא רק עשרון אחד.
טעמו של ר' שמעון שבכל הנ"ל פטור מפני שלא התנדב כדרך המתנדבין – כשיטת ר' יוסי שאף בגמר דבריו אדם מתפיס.
עד שישים עשרונות מביא אדם בכלי אחד, ואם נדר ס"א עשרונות – מביא ששים בכלי אחד ואחד בכלי אחד. והטעם: לר' יהודה בר אילעאי ראש המדברים בכל מקום – שכן הציבור מביא ביום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת ששים ואחד, דיו ליחיד שיפחת מן הציבור אחד. לר' שמעון – אין לפרש כר' יהודה, שהרי אינם נבללים זה עם זה – שאלו לפרים ואלו לכבשים, אלו בלילתן עבה ואלו בלילתן רכה, אלו בלילתן שחרית ואלו בלילתן בין הערבים, אלא הטעם הוא שנאמר 'וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה' – הבא מנחה שיכולה להיבלל, ורק עד ששים יכולים ליבלל בלוג אחד של שמן. ואף שאין הבלילה מעכבת – כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו.
חכמים תמהו על טעמו של ר' שמעון, וכי בדיוק שישים סאים נבללים ולא יותר, והשיבם: כל מדות חכמים כן הוא, וכפי שמצינו: א. בארבעים סאה טובל, חסר קורטוב אינו טובל. ב. כביצה מטמא טומאת אוכלין, חסר שומשום אינו מטמא. ג. בגד ג' על ג' טפחים מטמא מדרס, חסר נימא אחת אינו מטמא.
אמר רבי יהושע בן לוי: מעשה בפרדה אחת של בית רבי שמתה, ושיערו חכמים את הדם שיצא ממנה האם יש בו רביעית, שהוא השיעור המטמא כמו נבילה הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית. והקשה עליו ר' יצחק בר ביסנא מברייתא: העיד רבי יהושע ורבי יהושע בן בתירא על דם נבילות שהוא טהור, ומעשה והיו נוחרין ערודיאות לאריות באיסטריא של מלך והיו עולי רגלים שוקעין עד רכובותיהן בדם ולא אמרו להם דבר. ותירצו: מחלוקת תנאים בזה, והוא אחד מששה דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל, שבית שמאי מטהרים דם נבילות ובית הלל מטמאין ברביעית כנ"ל.
רבי יהושע בן לוי לא השיב על הקושיא הנ"ל אלא שתק, והסביר שהוא כפי שדרשו 'והיו חייך תלואים לך מנגד' – זה שאין לו שדה ולוקח תבואה משנה לשנה, 'ופחדת לילה ויומם' – זה הלוקח תבואה מערב שבת לערב שבת, 'ואל תאמן בחייך' זה הסומך על הפלטר וקונה בכל יום לאותו יום. וריב"ל היה מאלו הסומכים על הפלטר ולכן לא היה בו כח להשיב.
*************
יום חמישי י"ד כסלו תשע"ט
מסכת מנחות דף ק"ד
דף ק"ד ע"א
המנדב יין לנסך על המזבח – אינו יכול לנדב לוג וב' לוג וה' לוג, כיון שאין נסכים בשיעור זה, אלא מנדב ג' לוג – כנסכי כבש, ד' – כנסכי איל, ו' – כנסכי שור, וכן מנדב מששה ולמעלה (ז' – כנסכי כבש ואיל, ח' – שני נסכי איל, וכן הלאה).
איבעיא אם יש קבע לנסכים – וצריך להביא כל מה שנדר בכלי אחד, ולכן הנודר ה' לוג אינו יכול להקריב עד שינדב עוד לוג ויהיו ו', או שמא אין קבע לנסכים – ויקריב ד' הראויים, והחמישי יהא לנדבת ציבור (-ימכר ויביאו בדמיו עולות לקיץ המזבח, או שיצטרף לעוד ב' לנסכי תמיד).
ששה שופרות היו במקדש לנדבה – כנגד מותר חטאת, ומותר אשמות, ומותר אשם נזיר, ומותר אשם מצורע, ומותר קינין, ומותר מנחת חוטא. ואין להוכיח מכאן שיש קבע לנסכים, שאם אין קבע היה צריך להתקין שופר נוסף כנגד מותר נסכים – משום ששכיחים, ויצטרפו אלו ואלו לג' או ד' ויקרבו.
נאמר בפרשת נסכים 'אזרח' – מלמד שמתנדבים יין לבדו, ג' לוג כפחות שבנסכים, 'יהיה' – שאם רצה יכול להוסיף. 'ככה' – שאינו יכול לפחות מג' לוג. ולא הוצרך הכתוב לומר שיכול להוסיף ולהביא ארבעה וששה – שהרי גם הם כשיעור נסכי איל ופר, ובהכרח שהכונה לנודב חמשה, ויש לפשוט שאין קבע לנסכים. ומה ששנינו אין מתנדבין שנים וחמשה – אין דינם שוה, ששנים אין ראויים כלל, אך בחמשה מקריב ד' מהם.
אם תמצא לומר יש קבע לנסכים, ונדר י"א לוג – איבעיא האם מתכוין לשני מינים שונים, והיינו כשיעור שני אילים וכבש, או כוונתו דווקא למין אחד, ולא יקריב עד שישלים לי"ב – כמנין ב' פרים, ונשאר בתיקו.
דף ק"ד ע"ב
לר' עקיבא: אפשר לנדב יין בפני עצמו, אבל לא שמן. לר' טרפון: גם שמן – שכשם שיין הבא בחובה לנסכים בא נדבה כך גם שמן. השיבו ר' עקיבא: לא אם אמרת ביין שכן קרב עם חובתו בפני עצמו, תאמר בשמן שאינו קרב עם חובתו בפני עצמו אלא יחד עם הסולת.
מדברי שני התנאים למדים שיכול אדם לנדב מנחת נסכים בכל יום – שלא נאמר שדווקא חמשה מיני מנחות שפרט הכתוב בנדבה יכול לנדב, אלא ה' המינים היינו בנדר מנחה סתם, אבל אם פירש להביא מנחת נסכים – מביאה בנדבה.
עולה ושלמים ועוף באים בשותפות, ואפילו פרידה אחת – שנאמר 'אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה".
מנחה אינה באה בשותפות – ואין לומר שהמקור הוא מאמור 'תקריב' לשון יחיד, שהרי נאמר 'למנחותיכם', ולכן גם עולה אף שנאמר בה 'יקריב' באה בשותפות כיון שנאמר 'לעולותיכם', אלא משום שנאמר במנחה 'נפש'.
מפני מה נשתנית מנחה שנאמר בה 'נפש' – אמר הקב"ה: מי דרכו להביא מנחה – עני, מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפני.
מה נשתנית מנחה שנאמר בה חמשה מיני טיגון – משל למלך בשר ודם שעשה לו אוהבו סעודה ויודע בו שהוא עני, אמר לו עשה לי חמשה מיני טיגון כדי שאהנה ממך.
הדרן עלך המנחות והנסכים
פרק שלשה עשר – הרי עלי עשרון
האומר 'הרי עלי עשרון' – יביא מנחה עשרון אחד. 'הרי עלי עשרונות' – יביא מנחה ב' עשרונות. פירש כמה עשרונות יביא ושכח – יביא ששים עשרון (ראה עוד בקטע אחרון בדף). וזה עיקר החידוש, שבב' הדינים הראשונים אין שום חידוש.
אמר 'הרי עלי מנחה' – לחכמים: יביא איזו מין מנחה שירצה. לר' יהודה: יביא מנחת הסולת שהיא מיוחדת שבמנחות. – שאין לה שם לווי, ונתנו סימן בברייתא שהיא מנחה שפתח בה הכתוב תחילה. [שאין לומר שאין זה סימן אלא טעם – שא"כ גם הנודר עולה יביא בן בקר שפתח בו הכתוב, וכן הנודר מן הצאן יביא כבש, והנודר מן העוף יביא תורים. ובאמת שנינו: 'הרי עלי עולה' – יביא כבש, לר' אלעזר בן עזריה –תור או בן יונה].
אמר 'הרי עלי מנחה' או 'הרי עלי מין המנחה' – יביא מנחה אחת. 'הרי עלי מנחות' או 'הרי עלי מין מנחות' – יביא שתי מנחות ממין אחד.
פירש מין המנחה שנדר ושכח – יביא חמשת המינים.
פירש כמות העשרונים שיביא ושכח – לחכמים: יביא מנחה של שישים עשרון. לרבי: יביא שישים מנחות מאחד ועד שישים. ומה ששנינו ברישא שיביא מנחה של ששים עשרון – לחזקיה: כחכמים. שאילו לרבי יביא שישים מנחות מאחד עד שישים. לר' יוחנן: גם כרבי, ומדובר באומר פירשתי כמות העשרונות אבל לא קבעתים בכלי, ויביא שישים כלים שבכל אחד עשרון אחד.
*************