לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום רביעי י"ד תמוז תשע"ח

מסכת זבחים דף ע"ה

דף ע"ה ע"א 

נתערבו קדשים בקדשים מין במינו – אם היה קרבן נשים, יקרבו לשם מי שהוא. אבל קרבן של אנשים לא, שצריך סמיכה, ואין אנו יודעים מי הוא בעליו.

קרבן יחיד שנתערב בקרבן יחיד, או קרבן ציבור שנתערב בקרבן ציבור, או קרבן יחיד וקרבן ציבור שנתערבו זה בזה: אם נתערבו 'שחוטים כעין חיים', כגון כוסות בכוסות – נותן ד' מתנות מכל אחד. ואם נתן מתנה מכל אחד יצא, שכל הניתנים על מזבח החיצון שנתנם מתנה אחת כיפר. ואם נתן שתי מתנות שהן ארבע מכולן, יצא. ואם נתערבו שני הדמים בכוס אחד – נותן ארבע מתנות מכולם, ואם נתן מתנה אחת מכולם יצא. ולרבי רואים את המתנה, אם יש בה כדי לזה וכדי לזה כשרה, ואם לאו פסולה.

צלוחית של מי חטאת המוקדשין שנפל לתוכן מים אחרים כל שהוא – לרבי אליעזר יזה שתי הזאות. ופירש רבי שלדבריו הזאה כל שהוא מטהרת, שאינה צריכה שיעור. והזאה אפשר שתהא מחצה כשר ומחצה פסול.

ולא אמרה רבי אלא לדברי רבי אליעזר, אבל רבי עצמו סובר שדמים שנתערבו רואים אם יש בנתינה כדי לזה וכדי לזה, והוא הדין להזאה. ולתירוץ שני רבי סובר כרבי אליעזר, ולא אמרה אלא לענין הזאה, אבל לא לענין נתינת דם למזבח.

 

דף ע"ה ע"ב 

בכור ומעשר משהוממו, עושין תמורה. ותמורתן כיוצא בהן. – לפיכך אין מאכילים תמורת בכור לנדות לבית שמאי, כשם שאין מאכילים את הבכור. ואין תמורת בכור נפדה לצאת מתורת בכורה לחולין ולחול קדושתו על המעות, כשם שבכור אין נפדה, ואין תמורת בכור נשקל בליטרא כשם שבכור אינו נשקל.

התפיס בכור לבדק הבית, אין שוקלים אותו בליטרא – אע"פ שיהיה ריווח להקדש אם ישקלוהו, שלא הקנה כהן זה לבדק הבית אלא מה שקנו לו, והוא עצמו לא היה יכול לשקול אותו.

זבחים שנתערבו בבכור ובמעשר ירעו עד שיסתאבו, ויאכלו כבכור וכמעשר – כלומר שלא ישקלו אותם בליטרא, אע"פ שיש הפסד להקדש.

חטאת ואשם אין יכולים להתערב – שזה זכר וזה נקיבה. חטאת ועולה, אע"פ שהחטאת נקיבה והעולה זכר, אפשר שיתערבו אצל שעיר נשיא שחטאת שלו זכר. אבל חטאת ואשם של שעיר נשיא אע"פ ששניהם זכרים, ניכרים זה מזה, שזה יש לו שיער וזה צמר.

פסח ואשם, אע"פ שזה בן שנה וזה בן שתים, אפשר שיתערבו – אצל אשם נזיר ומצורע שבני שנה הם. ועוד, שיש בן שנה הנראה כבן שתים, ויש בן שתים שנראה כבן שנה.

אשם שנתערב בשלמים – לרבי שמעון שניהם ישחטו בצפון ויאכלו כחמור שבהן, ולחכמים אין מביאים קדשים לבית הפסול.

נתערבו חתיכות בחתיכות, קדשי קדשים בקדשים קלים, הנאכלין ליום אחד בנאכלין לשני ימים ולילה – יאכלו כחמור שבהן.

*************

יום חמישי ט"ו תמוז תשע"ח

מסכת זבחים דף ע"ו

דף ע"ו ע"א 

אין לוקחים תרומה בדמי שביעית – מפני שממעטים באכילת התרומה, שצריך לאכול אותה עד זמן הביעור.

לשיטת רבא גם רבי שמעון סובר כן, ולא אמר שמביאים קדשים לבית הפסול אלא בדיעבד – כגון אשם שנתערב בשלמים שמקריבים אותם ושניהם יאכלו כחמור שבהם, אבל לכתחילה אין מביאים קדשים לבית הפסול. ואביי הוכיח שרבי שמעון מתיר להביא קדשים לבית הפסול גם לכתחילה, ולשיטתו לוקחים תרומה בדמי שביעית.

לרבי שמעון הכהנים רשאים לשנות באכילת קדשים, לאכלן צלויים שלוקין ומבושלין, ולתת לתוכן תבלין אפילו של תרומה. ואע"פ שממעט בזמן אכילת תרומה, אין מכאן ראיה שמביאים קדשים לכתחילה לבית הפסול, שתרומת תבלין דרבנן.

לתנא קמא אין לוקחים תרומה בכסף מעשר שני – שממעט באכילת תרומה שלא תאכל אלא בירושלים. ורבי שמעון מתיר.

לתנא קמא אין מבשלין ירק של שביעית בשמן של תרומה – שלא יביאו קדשים לבית הפסול. ורבי שמעון מתיר.

ראיות שלרבי שמעון מביאים קדשים לבית הפסול לכתחילה (כאביי), ואפילו בתרומה מן התורה: א) ממה שמתיר לכתחילה ליקח תרומה בכסף מעשר שני. ב) רב יוסף הוכיח ממה שהתיר רבי שמעון לבשל ירק של שביעית בשמן תרומה שהיא מן התורה. ומשמע שלרבי שמעון מערבים לכתחילה. כי אם כבר נתערבו, מותר גם לחכמים, שלא אמרו חכמים באשם ושלמים שנתערבו שלא יביאום לבית הפסול, רק משום שיש להם תקנה ברעיה, אבל חתיכה שנתערבה בחתיכות שאין לה תקנה, גם לחכמים תאכל כחמור שבהם. וגם כאן אין לו תקנה. ובסחיטה אי אפשר, שאם יסחוט הרבה יפסיד את של שביעית, ואם יסחוט מעט עדיין השמן מעורב בו.

דף ע"ו ע"ב 

ספק מצורע מביא ביום שמיני לטהרתו אשמו ולוגו עמו – ואומר אם של מצורע, הרי זה אשמו וזה לוגו, ואם לאו אשם זה של שלמי נדבה. ואותו אשם טעון שחיטה בצפון, ומתן בהונות, וסמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק, ונאכל ליום ולילה. וגם לרבא שאין מביאים לכתחילה קדשים לבית הפסול, כדי לתקן גברא מותר.

ועל הלוג שמן הוא אומר – אם איני מצורע יהא נדבה. וקומץ ממנו, ומוסיף עליו מעט להשלים מה שחסר, כדין חסר הלוג עד שלא יצק שימלאנו, ומקטיר את הקומץ, ולאחר מכן נותן מתן שבע, ואומר, אם מצורע הוא הרי זו הזאה, ואין זה שיריים, שהרי הקטרת הקומץ אינה כלום. ואם אינו מצורע, הרי הוא מזה לשם מים, ואין עובר משום כל שממנו לאשים הוא בבל תקטירו אלא כשמעלהו לריח ניחוח, ולא כשמעלהו לשם עצים. ופודה את השמן שהוסיף על המטבע ומוציאו לחולין כשהוא בתוך העזרה, לפי שלא קמץ עליו. ואין עובר משום מכניס חולין בעזרה, שהכניסו כשהיה קודש, ועתה נעשה חולין ממילא. ואע"פ שלרבי שמעון אין מתנדבין שמן, לתקן גברא מותר.

ואינו יכול לומר אשם זה יהא אשם תלוי גם לסובר שמתנדבין אשם תלוי – שאשם מצורע בא כבש בן שנה, ואשם תלוי בא איל בן שתי שנים.

*************