
לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום רביעי כ"ז אב תשע"ח
דף קי"ז ע"א
זבין וטמאי מתים משתלחים חוץ לשתי מחנות – שנאמר 'ולא יטמאו את מחניהם', תן מחנה לזה ומחנה לזה. מצורעים משתלחין חוץ לשלש מחנות – שנאמר 'בדד ישב', שלא ישב טמא אחר עמו.
מחנה לויה קולטת את הרוצח – שנאמר 'ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה', 'לך' היינו בחייך, 'מקום' זה מקומך, והוא מחנה לויה. ובשילה, אע"פ שהיה שלש מחנות כמו במדבר, לענין קליטת רוצח לא היו אלא שתים, שמחנה לויה לא קלטה.
בן לוי שהרג גולה מפלך לפלך – ואם גלה לפלכו משכונה לשכונה, פלכו קולטו, שנאמר 'כי בעיר מקלטו ישב', עיר שקלטתו כבר.
דף קי"ז ע"ב
תנאים נחלקו מה היה קרב כשהותרו הבמות בבמת יחיד בבמת ציבור:
לרבי מאיר – כל נידר ונידב קרב בבמה קטנה. ושאין נידר ונידב, והוא כל חובות יחיד, אינו קרב גם בבמה גדולה. מנחה ועולה ושלמים של נזירות קריבין בבמת יחיד. שנאמר 'לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום', אמר משה לישראל כשתכנסו לארץ, ישרות (נדבות) תקריבו, וחובות לא, ומנחות ונזירות ישרות הם, שהנזירות ע"י נדר באה עליו. אבל חטאת ואשם של נזירות חובות הן, ואין קרבין בבמה.
לחכמים – לא קרבו בבמת יחיד אלא עולות ושלמים בלבד. וחובות של יחיד לא קרבו גם בבמה גדולה. ומנחות אינם קרבים שאין מנחה בבמה, וכן עולה ושלמים של נזירות, שחובות הן, שלא אסר על עצמו אלא ביין ובתגלחת, ומאליו נתחייב בקרבנות. וכ"ש חטאת ואשם של נזירות שאין קרבין. ובבמה גדולה מקריבין כל מה שציבור מקריבין באהל מועד, אבל לא חובות יחיד, שנאמר 'איש הישר בעיניו יעשה', איש יקריב ישרות ולא חובות, אבל ציבור יקריבו גם חובות. ונחלקו בברייתא חכמים ראשונים עם חכמים שנזכרו באחרונה אם הקריבו נסכים במדבר ויקריבו עולה או שלמים עם נסכיהם בבמה, או לא.
לרבי יהודה – בבמה גדולה הקריבו כל מה שצבור ויחיד הקריבו באהל מועד שבמדבר. ואין בין אהל מועד שבמדבר לאהל מועד שבגלגל אלא לענין אם במות קטנות מותרות. ובבמת יחיד לא היה מקריב אלא עולה ושלמים. שלא נאמר 'הישר אלא על 'בעיניו' כלומר על במה קטנה יקריבו ישרות ולא חובות, אבל בבמה גדולה יקריבו גם חובות. ו'איש' בא להכשיר את הזר, ואע"פ שכבר למדנו מ'וזרק הכהן את הדם על מזבח ה" ולא בבמה, בא למעט שאין צריך קידוש בכורות.
לרבי שמעון – גם צבור לא הקריבו בבמה גדולה אלא פסחים וחובות שקבוע להן זמן. אבל לא פר העלם דבר של ציבור ושעירי ע"ז. שנאמר 'ויעשו בני ישראל את הפסח בגלגל', ללמד שלא הקריבו אלא חובות כעין פסח שקבוע להם זמן.
חזה ושוק ותרומת לחמי תודה נוהגין בבמה גדולה ולא בבמה קטנה. וכן זרוע בשלה מאיל נזיר לר"מ ששלמי נזיר קרבין בבמה. והתנא לא הזכירו, שסובר כחכמים ששלמי נזיר אין קרבין בבמה.
*************
יום חמישי כ"ח אב תשע"ח
דף קי"ח ע"א
ערל שנטמא במת – מקבל הזאה, וטהור מטומאת מת ליגע בקדשים, שהרי בני ישראל עשו את הפסח בגלגל, אע"פ שקיבלו הזאה על טומאת מת כשהיו ערלים.
כתוב אחד אומר 'ותביאהו בית ה' שילה' ומשמע שהיה בית, וכתוב אחד אומר 'ויטש משכן שילה אהל שכן באדם', ומשמע שהיה אהל. וגם כתוב 'וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר'. הא כיצד? לא היתה שם תקרה, אלא אבנים מלמטן, ויריעות מלמעלן. והיא היתה מנוחה.
דף קי"ח ע"ב
קדשים קלים נאכלין בשילה בכל הרואה. ונחלקו אמוראים מנלן: א. שנאמר 'השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה', בכל מקום אשר תראה אי אתה מעלה, אבל אתה אוכל בכל מקום שאתה רואה. ואין לפרש שאתה זובח בכל מקום שתראה, שנאמר 'שם תעלה ושם תעשה'. ב. שנאמר 'ולו תאנת שילה', מקום שכל הרואה אותו מתאנח עליו על אכילת קדשים שלו. ג. 'בן פרת יוסף בן פרת עלי עין', עין שלא רצתה לזון וליהנות מדבר שאינו שלו, תזכה ותאכל כמלא עיניה. ד. 'ורצון שוכני סנה', עין שלא רצתה ליהנות מדבר שאינו שלו, תזכה ותאכל בגבולי שאר שבטים ששנאוהו.
רואה שאמרו, רואה כולו ולא המפסיק בינו לבינו. כגון בי כנישתא דמעון, שמשם היו רואים את שילה ולא היה דבר מפסיק. ולא רואה כולו אלא רואה מקצתו. רב פפא נסתפק אם עומד ורואה, יושב ואינו רואה. ר' ירמיה נסתפק אם עומד על גבי הנחל ורואה, בתוך הנחל ואינו רואה. ולא נפשט.
בשלשה מקומות שרתה שכינה על ישראל, בשילה, ונוב וגבעון, ובית עולמים. לשיטת רבי – בכולן לא שרתה אלא בחלק בנימין. שנאמר 'חופף עליו כל היום', כל חפיפות לא יהו אלא בחלק בנימין. ומה שנאמר 'ויטש משכן שילה' 'וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר', שכינה היתה בחלק בנימין וסנהדרין בחלק יוסף, וכמו בבית עולמים ששכינה בחלקו של בנימין וסנהדרין בחלק יהודה. ואע"פ שלא היו הנחלות קרובים באותו מקום, היתה רצועה יוצאת מחלקו של יוסף לחלקו של בנימין. ולחכמים – משכן שילה בחלקו של יוסף. שדרשו 'חופף עליו' זה מקדש ראשון, 'כל היום' זה מקדש שני, 'ובין כתיפיו שכן' אלו ימות המשיח. ולרבי 'חופף עליו' זה העולם הזה (וגם שילה ונוב וגבעון), 'כל היום' אלו ימות המשיח, 'ובין כתיפיו שכן' זה העולם הבא.
ימי אהל מועד שבמדבר ארבעים שנה חסר אחת – ששנה ראשונה עשה משה את המשכן, ובשניה הוקם.
ימי אהל מועד שבגלגל י"ד שנה – ז' שכבשו וז' שחלקו. שכלב היה בן ארבעים שנה בשלוח אותו משה לרגל את הארץ, נמצא בן ע"ח כשעברו את הירדן, ולאחר כיבוש נאמר שהיה בן פ"ה שנה. ומאחר ששבע כבשו, מסתבר ששבע חלקו. ועוד שנאמר 'בראש השנה בעשור לחדש בארבע עשרה שנה אחר אשר הכתה העיר', שנה שראש השנה בעשור לחדש זו יובל, ולא מנו שמיטין ויובלות אלא לאחר ירושה וישיבה, ולפי החשבון לא היה י"ד שנה שלאחר החורבן יובל, אלא אם נאמר שי"ד שנים כבשו וחלקו.
ימי אהל מועד שבנוב וגבעון חמשים ושבע שנה – שכשמת עלי חרבה שילה ובאו לנוב, ואז נשבה הארון, ונאמר 'ויהי מיום שבת הארון בקרית יערים וירבו הימים ויהיו עשרים שנה וינהו כל בית ישראל אחרי ה", ובעשרים שנה אלו מלך שמואל בעצמו י' שנים, ושנה אחת שמואל ושאול, ושתים שמלך שאול, ושבע שמלך דוד בחברון. וככלות עשרים שנה, התחילה מלכות דוד בירושלים במשך ל"ג שנים, ושלמה בנה את הבית בשנת ארבע למלכותו, נמצאו ימי נוב וגבעון נ"ז שנה. נשתיירו לשילה שלש מאות ושבעים חסר אחת, שהבית נבנה בשנת ארבע מאות ושמונים ליציאת מצרים.
*************