לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שישי י' חשון תשע"ט

מסכת מנחות דף ע'

דף ע' ע"א 

שיבולת שעישרה וחזר וזרעה – הסתפק רבה אם הולכים אחר העיקר ואין צריך לעשר התוספת, או שמא צריך (היינו הספק הנ"ל לעיל סט: אם לקולא הולכים אחר עיקר), ואם תמצא לומר שצריך עדיין יש להסתפק אם צריך לחזור ולעשר העיקר, ואינו דומה לשאר גידולים שזרעו כלה. ואין לפשוט ממה שנינו ליטרא בצל שתיקנו וזרעו מתעשר לפי כולו – שהבצל כך דרך זריעתו.

זרע בעציץ שאינו נקוב וחזר ונקבו, והוסיף – לאביי זריעה אחת היא, ופשוט שהכל חייב מדאורייתא.

שבולת שמרחה בכרי ושתלה וקרא עליה שם תרומה במחובר – הסתפק ר' אבהו האם חל עליה דין תרומה, או שמא כיון ששתלה פקע ממנה שם טבל ואין חל עליה שם תרומה.

שנינו: לא מצינו תרומה במחובר לקרקע – ואין לפשוט ספק ר' אבהו, שיש לפרש דהיינו לענין חיוב זר במיתה וחומש על אכילתה, שאם תלשה – הרי היא תלושה, ואם גחן ואכלה מהקרקע – פטור משום שבטלה דעתו אצל כל אדם.

ביצי נבלת העוף הטהור מקצתן בחוץ ומקצתן בפנים – הכניס פיו למעי העוף ואכל מה שבפנים מטמאין בגדים בבית הבליעה (אבל מה שבחוץ – אין מטמאין). ואין אומרים שבטלה דעתו אצל כל אדם, שכיון שתלוש ולא מחובר לקרקע – יש אנשים שאוכלים כך.

אמר רב טביומי בר קיסנא אמר שמואל: הזורע כלאים בעציץ שאינו נקוב אסור (מדרבנן). ותמה אביי: מה חידש (בעצם האיסור, שהרי לא אמר שלוקה מכת מרדות מדרבנן שפיר), והרי שנינו לגבי תרומה שנחשבת זריעה מדרבנן, ואם תרם משאינו נקוב על הנקוב תרומה (מדרבנן) ויחזור ויתרום (דמדאורייתא הרי זה מן הפטור על החיוב).

החיטין והשעורין והכוסמין והשיבולת שועל והשיפון – חייבים בחלה, ומצטרפין זה עם זה. ואסורים בחדש בקצירה לפני הפסח ובאכילה לפני העומר (עפ"י הגהת ש"מ), והעומר מתירם רק אם השרישו קודם הקרבתו.

אין מצטרפין לחלה אלא מין במינו – כוסמין מין חיטים, שיבולת שועל ושיפון מין שעורין.

כוסמין – גולבא. שיפון – דישרא. שיבולת שועל – שבולי תעלא.

 

דף ע' ע"ב  

 

המקור שרק ה' מיני דגן חייבים בחלה אך אורז ודוחן פטורים – למדים 'לחם' ('והיה באכלכם מלחם הארץ'), מ'לחם עוני' האמור במצה. ובמצה דרשו מ'לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני' – דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, יצאו אורז ודוחן שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון.

שנינו: התבואה והקמחים והבציקות מצטרפין זה עם זה

לרב כהנא: לענין חדש, שאם אכל כזית מכולם לוקה.

לרב יוסף: לענין חמץ בפסח, שאם אכל כזית מכולם לוקה.

לרב פפא: לענין מעשר שני, שאם אכל כזית מכולם חוץ לחומה לוקה.

לרבא: לענין טומאת אוכלין, ולימדנו שתבואה וקמחין דומיא דבצקות שהם בעין, ולכן חטה שקליפתה רכה וראויה לאכילה – בין קלופה בין שאינה קלופה מצטרפת, אך שעורה קלופה מצטרפת, שאינה קלופה אין מצטרפת – שהקליפה מפסיקה בין האוכלים. אך דווקא בשעורים יבשים, אך בלחים מצטרפת הקליפה, כפי שדרש תנא דבי רבי ישמעאל 'על כל זרע זרוע אשר יזרע' – כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה, חטה בקליפתה ושעורה בקליפתה ועדשים בקליפתן.

המקור שה' מיני דגן אסורים באכילת חדש קודם העומר – דורשים 'לחם' מ'לחם' האמור במצה. והמקור שהם האסורים בקצירת חדש קודם העומר – למדים 'ראשית' מ'ראשית' האמורה בחלה.

'קודם לעומר' ששנינו לגבי איסור אכילה – פשוט דהיינו קודם הבאת העומר, שאילו הכוונה קודם קצירת העומר (כמ"ד שהאיר מזרח מתיר) – היה צריך התנא לערב שני הדינים ולשנות 'אסורין בחדש ולקצור לפני הפסח'.

מה ששנינו 'אם השרישו קודם לעומר, העומר מתירן' – לר' יונה היינו קודם הבאת העומר, לר' יוסי בר זבדא היינו קודם קצירת העומר.

*************

שבת קודש י"א חשון תשע"ט

מסכת מנחות דף ע"א

דף ע"א ע"א 

העומר מתיר בהשרשה – שאם השריש קודם לעומר העומר מתירו, אע"פ שלא גדל כלום, שנאמר 'אשר תזרע' משעת זריעה. אבל אם לא השריש אינו ניתר, שנאמר 'בשדה'.

קוצרין בית השלחין שבעמקים לפני העומר אבל לא גודשין – שכתוב אחד אומר 'וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר', ומשמע שמותר לקצור לפני העומר, וכתוב אחד אומר 'ראשית קצירכם אל הכהן', הא כיצד? ממקום שאתה מביא אי אתה קוצר, ממקום שאי אתה מביא אתה קוצר. אנשי יריחו קוצרין ברצון חכמים וגודשין שלא ברצון חכמים, ולא מיחו בידם.

קוצר לשחת ומאכיל לבהמה – לרבי יהודה כשמתחיל עד שלא הביא שליש, (ודוקא כשקוצר לבהמה, אבל לא יקצור לאדם, ש'אימתי' של רבי יהודה בא לפרש דברי ת"ק ולא לחלוק עליו. ע"ב). ולר"ש אף משהביא שליש. וקוצרים מפני נטיעות שלא יפסדו, מפני בית האבל ומפני ביטול בית המדרש שיהא להם מקום פנוי לישב. ולא יעשה אותן כריכות (אלומים קשורים), אבל מניחין צבתים (בלא קישור).

מצות העומר לבא מן הקמה – לא מצא יביא מן העמרים. מצותו לבא מן הלח, לא מצא יביא יבש. מצותו לקצור בלילה, נקצר ביום כשר. ודוחה את השבת.

ששה דברים עשו אנשי יריחו – לרבי מאיר, שלשה ברצון חכמים: מרכיבין דקלים כל היום, וכורכין את שמע, וקוצרין לפני העומר. ושלשה שלא ברצון חכמים: גודשין לפני העומר, ומתירין גמזיות של הקדש של חרוב ושל שקמה, ופורצין פרצות בגנותיהן ובפרדסותיהן להאכיל נשר לעניים בשני בצורת בשבתות ובימים טובים. ולרבי יהודה אלו ואלו שלא ברצון חכמים, על שלשה לא מיחו בידם: מרכיבין דקלים כל היום, וכורכין את שמע, וגודשין לפני העומר. ועל שלשה מיחו בידם: מתירין גמזיות של הקדש של חרוב ושל שקמה, ופורצין פרצות בגנותיהן ובפרדסותיהן כדי להאכיל נשר לעניים בשני בצורת בשבתות ובימים טובים, ונותנים פאה לירק.

דף ע"א ע"ב 

ואלו מפסיקין לפאה: הנחל, והשלולית, ודרך היחיד, ודרך הרבים, ושביל הרבים, ושביל היחיד הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים, והבור, והניר, וזרע אחר.

הקוצר לשחת – לחכמים אין מפסיק אלא א"כ חרש מקום הקרחה ונעשה שדה ניר, ולרבי מאיר מפסיק. ודוקא שלא הביא שליש, אבל אם הביא שליש מודה רבי מאיר שאם חרש מפסיק, ואם לא אינו מפסיק. וכן אמרו בברייתא שאם אכלה חגב קרסמוה נמלים שברתהו הרוח הכל מודים שאם חרש מפסיק ואם לא חרש אינו מפסיק, והיינו כשהביא שליש.

למסקנת הגמרא רבי מאיר בשיטת רבי עקיבא רבו אמרה – שסובר שגם הקוצר שחת לאדם לא חשוב קצירה. ואע"פ שרבי עקיבא סובר שגם לאחר שהביא שליש לא חשוב קצירה (לרבי יוחנן שמחייב רבי עקיבא גם כשמנמר לאוצר), רבי מאיר סובר כמותו כשלא הביא שליש, וחולק עליו כשהביא שליש.

המנמר שדה, שקוצר שורה ומניח שורה, ושייר בו קלחים לחים – לרבי עקיבא נותן פאה לכל אחד ואחד, ולחכמים מאחד על הכל. לרב יהודה אמר שמואל לא חייב רבי עקיבא אלא במנמר לקליות, אבל במנמר לאוצר (שבישל כל צרכו), לא. ולרבי יוחנן מחייב רבי עקיבא אף במנמר לאוצר.

*************