לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שישי כ"ד מרחשון תש"פ

מסכת נדה דף ל'

דף ל' ע"א

המפלת ליום ארבעים לטבילתה אינה חוששת לולד – שלא נגמר יצירתו עד שיכלו כל ארבעים יום.

המפלת ליום מ"א – תשב לזכר ולנקבה, וכן לנדה שמא לא היה ולד. ולרבי ישמעאל ביום מ"א – תשב לזכר ולנדה, כלומר ז' ימי טומאה משום לידה אפילו בלא דם, אבל לא לנקיבה. וביום פ"א – תשב לזכר ולנקבה ולנדה, שלשיטתו הזכר נגמר למ"א והנקבה לפ"א. ולחכמים אחד בריית הזכר ואחד בריית הנקבה הן ביום מ"א.

ולמה הוזכר זכר? הרי לימי טומאה, כבר יושבת שבועיים מחמת נקיבה, וימי טוהר בין כך אין לה שהרי יושבת לנדה (שמא לא היה ולד). אלא שאם תראה יום ל"ד, ותחזור ותראה יום מ"א – תהא מקולקלת עד מ"ח, שכשראתה ליום ל"ד ללידתה אנו מטמאיין אותה שמא לא היה ולד, וכשחוזרת וראתה ביום מ"א שהוא ח' לראייתה, ותרצה להיות שומרת יום כנגד יום, אנו אומרים שמא זכר היה, וראייה של יום ל"ד דם טוהר הוא, ועתה היא תחילת נדה ואינה טובלת עד מ"ח. וכן לענין נקבה, שאם תראה יום ע"ד, ותחזור ותראה יום פ"א – תהא מקולקלת עד פ"ח.

דף ל' ע"ב

רבי ישמעאל למד שיצירת נקיבה ביום פ"א מטומאה – שטימא וטיהר בזכר, וטימא וטיהר בנקבה, מה כשטימא וטיהר בזכר יצירתו כיוצא בו, שהרי מ' יום טיהר וטימא, ז' לטומאה ול"ג יום לימי טוהר, ויצירתו בארבעים יום. אף כשטימא וטיהר בנקבה יצירתה כיוצא בה. ולחכמים אין למדין יצירה מטומאה. ועוד למד רבי ישמעאל מן התורה, שנאמר 'תלד' הוסיף לה הכתוב לידה אחרת בנקבה.

חכמים הוכיחו משפחותיה של מלכת אלכסנדרוס שבדקן ומצאן זכר ונקיבה למ"א. ולרבי ישמעאל היא ראיה מן השוטים, שמא זו שמצאו בה נקיבה נתעברה ארבעים יום קודם לכן, ואע"פ שהשקוה סם, לא כל גוף מקבל את הסם.

ור' ישמעאל הוכיח משפחותיה של קלפטרא מלכת יוונית שבדקן ומצאן זכר לארבעים ואחד, ונקבה לפ"א. ולחכמים היא ראיה מן השוטים, שמא נתעברה ביום ארבעים, ואע"פ שמסרוה לשומר אין אפוטרופוס לעריות, ושמא שומר עצמו בא עליה.

ואע"פ שמסתבר טעמו של רבי ישמעאל, שהכתוב מסייע לו, הלכה כחכמים שהם הרבים.

למה הולד דומה במעי אמו? לפנקס שמקופל ומונח, ידיו על שתי צדעיו, שתי אציליו על ב' ארכובותיו, וב' עקביו על ב' עגבותיו, וראשו מונח לו בין ברכיו, ופיו סתום וטבורו פתוח, ואוכל ממה שאמו אוכלת, ושותה ממה שאמו שותה, ואינו מוציא רעי שמא יהרוג את אמו. וכיון שיצא לאויר העולם, נפתח הסתום ונסתם הפתוח, שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפילו שעה אחת. ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, שנאמר 'בהלו נרו עלי ראשי לאורו אלך חשך'. ואל תתמה, שהרי אדם ישן כאן ורואה חלום באספמיא. ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים, שנאמר 'מי יתנני כירחי קדם כימי אלוק ישמרני', איזהו ימים שיש בהם ירחים ואין בהם שנים? הוי אומר אלו ירחי לידה. ומלמדין אותו כל התורה כולה, שנאמר 'ויורני ויאמר לי יתמך דברי לבך שמור מצותי וחיה', ואומר בסוד אלוק עלי אהלי. וכיון שבא לאויר העולם, בא מלאך וסטרו על פיו, ומשכחו כל התורה כולה, שנאמר 'לפתח חטאת רובץ'.

ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו, שנאמר 'כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון', 'כי לי תכרע כל ברך' זה יום המיתה, 'תשבע כל לשון' זה יום הלידה. ומה היא השבועה שמשביעין אותו? תהי צדיק ואל תהי רשע, ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע. והוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים, ונשמה שנתן בך טהורה היא, אם אתה משמרה בטהרה מוטב, ואם לאו הריני נוטלה ממך. משל לכהן שמסר תרומה לעם הארץ, ואמר לו אם אתה משמרה בטהרה מוטב, ואם לאו הריני שורפה לפניך.

*******************

שבת קודש כ"ה מרחשון תש"פ

מסכת נדה דף ל"א

דף ל"א ע"א

למה ולד דומה במעי אמו – לאגוז מונח בספל של מים, אדם נותן אצבעו עליו שוקע לכאן ולכאן.

שלשה חדשים הראשונים ולד דר במדור התחתון, אמצעיים דר במדור האמצעי, אחרונים דר במדור העליון. וכיון שהגיע זמנו לצאת, מתהפך ויוצא, וזהו חבלי אשה. וחבלי נקבה מרובין משל זכר, שזה בא כדרך תשמישו וזה בא כדרך תשמישו, זו הופכת פניה וזה אין הופך פניו.

שלשה חדשים הראשונים – תשמיש קשה לאשה וקשה לולד, אמצעיים קשה לאשה ויפה לולד, אחרונים  יפה לאשה ויפה לולד, שמתוך כך נמצא הולד מלובן ומזורז.

המשמש מטתו ליום תשעים כאילו שופך דמים – ולאביי מאחר שאינו יודע, משמש והולך, ושומר פתאים ה'.

שלשה שותפין באדם – הקב"ה ואביו ואמו, אביו מזריע הלובן שממנו עצמות וגידים וצפרנים ומוח שבראשו ולובן שבעין, אמו מזרעת אודם שממנו עור ובשר ושערות ושחור שבעין, והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים וראיית העין ושמיעת האוזן ודבור פה והלוך רגלים ובינה והשכל, וכיון שהגיע זמנו להפטר מן העולם, הקב"ה נוטל חלקו, וחלק אביו ואמו מניח לפניהם.

לא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם – מדת בשר ודם נותן חפץ בחמת צרורה ופיה למעלה, ספק משתמר ספק אין משתמר, ואילו הקב"ה צר העובר במעי אשה פתוחה, ופיה למטה, ומשתמר. דבר אחר אדם נותן חפציו לכף מאזנים, כל זמן שמכביד יורד למטה, ואילו הקב"ה כל זמן שמכביד הולד עולה למעלה. אדם נותן זרעונים בערוגה, כל אחת ואחת עולה במינו, ואילו הקב"ה צר העובר במעי אשה, וכולם עולין למין אחד. דבר אחר צבע נותן סמנין ליורה, כולן עולין לצבע אחד, ואילו הקב"ה צר העובר במעי אשה כל אחת ואחת עולה למינו.

'אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני' – במה הכתוב מדבר? בשני בני אדם שיצאו לסחורה, ישב לו קוץ לאחד מהן, התחיל מחרף ומגדף, לימים שמע שטבעה ספינתו של חבירו בים, התחיל מודה ומשבח. ועל זה נאמר 'עושה נפלאות לבדו וברוך שם כבודו לעולם', שאפילו בעל הנס אין מכיר בנסו.

לא נוצר אדם מן כל הטפה אלא מן הברור שבה – משל לאדם שזורה בבית הגרנות נוטל את האוכל ומניח את הפסולת.

'מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל' – מלמד שהקב"ה יושב וסופר את רביעיותיהם של ישראל מתי תבא טיפה שהצדיק נוצר הימנה, ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם הרשע, אמר מי שהוא טהור וקדוש ומשרתיו טהורים וקדושים יציץ בדבר זה, מיד נסמית עינו.

'וישכב עמה בלילה הוא' – מלמד שהקב"ה סייע באותו מעשה שנאמר 'יששכר חמור גרם', חמור גרם לו ליששכר, שנטה הקב"ה חמורו של יעקב לאהל לאה.

אשה מזרעת תחילה יולדת זכר – איש מזריע תחילה יולדת נקבה, שנאמר 'אשה כי תזריע וילדה זכר'. ורבי צדוק פירשו מ'אלה בני לאה אשר ילדה ליעקב בפדן ארם ואת דינה בתו', תלה הזכרים בנקבות ונקבות בזכרים.

דף ל"א ע"ב

אלו שמשהין עצמן בבטן כדי שיזריעו נשותיהן תחלה, שיהו בניהם זכרים, מעלה עליהן הכתוב כאילו הם מרבים בנים ובני בנים. והרוצה לעשות כל בניו זכרים, יבעול וישנה.

אין אשה מתעברת אלא סמוך לוסתה – וי"א סמוך לטבילה.

כיון שבא זכר בעולם – בא שלום בעולם.

בא זכר בעולם – בא ככרו בידו, 'זכר' 'זה כר'. אבל נקבה אין עמה כלום, 'נקבה' 'נקייה באה', שעד שהיא יודעת להתפלל אין נותנין לה.

לרבי שמעון בן יוחי יולדת מביאה קרבן שבשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה – לפיכך אמרה תורה תביא קרבן. והקשו על זה, כי הלא מזידה היא והדבר תלוי בחרטה ולא בקרבן, ועוד שאם כן צריכה להביא כשבה או שעירה לקרבן שבועה ולא עוף.

ומפני מה אמרה תורה זכר לשבעה ימי טומאה ונקבה לארבעה עשר – זכר שהכל שמחים בו, מתחרטת ומתאוה לתשמיש בעלה לשבעה, כדי שתחזור ותתעבר זכר. נקבה שהכל עצבים בה, מתחרטת לי"ד.

ומפני מה אמרה תורה מילה לשמונה – שלא יהו כולם שמחים, ואביו ואמו עצבים שאסורים בתשמיש.

מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה – מפני שרגיל בה וקץ בה, אמרה תורה תהא טמאה שבעה ימים, כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה.

מפני מה איש מחזר על אשה ואין אשה מחזרת על איש – משל לאדם שאבד לו אבידה, מי מחזר על מי, בעל אבידה מחזיר על אבידתו. ומפני מה איש פניו למטה ואשה פניה למעלה כלפי האיש, זה ממקום שנברא, שמסתכל באדמה שנוצר ממנה, וזו ממקום שנבראת, שמסתכלת בו שנוצרה הימנו. ומפני מה האיש מקבל פיוס ולא אשה, זה ממקום שנברא מאדמה, וזו ממקום שנבראת מבשר ועצמות שהן קשין. מפני מה אשה קולה ערב ואין איש קולו ערב, זה ממקום שנברא, וזו ממקום שנבראת, שעצם כשמכין בו קולו נשמע, אבל קרקע כשמכין בו אין קולו נשמע.

הדרן עלך המפלת

פרק רביעי – בנות כותים

סתם בנות כותים – שאין ידוע אם ראו דם או לא – לרבי מאיר הן נדות מעריסתן, לפי שיש מיעוט המצוי של תינוקות שרואות דם, וחוששין למיעוטא דשכיח (להלן לב.).

הכותים [שהן נשואים (להלן לג.)] מטמאים משכב תחתון כעליון – מפני שהן בועלי נדות, שכל דם שרואות בין אדום בין ירוק יושבות עליו ימי נדות, וזו תקלה להם, שאם רואה דם ירוק היום מתחלת למנות ששה והוא, ואם תראה באותם ימי נדות דם אדום אינה מונה אלא מיום ראייה ראשונה, ואותו דם ירוק טהור היה, ומראייה שניה היא צריכה למנות.

הלובש או מתכסה בבגדים ששכב עליהן הכותי, ונכנס למקדש – פטור מקרבן. וכן אם נגעו אותן בגדים של משכב בתרומה, אין שורפין אותה, אלא תולין, מפני שטומאתן ספק, שאין יודעים אם היא נדה או לא.