לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שלישי י"ד מרחשון תש"פ

מסכת נדה דף כ'

דף כ' ע"א

מעשה ותלה רבי מאיר כתם בקילור שנתעסקה בו האשה – ורבי תלה בשרף שקמה, ולא במראה אדום, לפי שאין אלו אדומים כל כך, אלא בשאר דמים.

אמימר הורה על דם שהקיז לו האומן בקרן בראשונה – שזהו האדום ששנינו שהוא טמא, ועל מה שהקיז לו בשניה הורה שנשתנה ואינו אדום. ומי שאינו מבחין בין זה לזה, אסור לו לראות את הדם.

דם השחור כחרת טמא. ולא כשחרורית חרת הניתך במים, אלא שחרורית חרת הניתך בדיו. ולא בקלישות הדיו, כשהכלי מלא ויורד שחרורית החרת למטה, ומלמעלה הוא ברור ואינו שחור כל כך, אלא כשחרורית החרת למטה. וכדיו יבש ולא כדיו לח. רבי אמי היה מבקע חתיכות דיו יבש, ובודק בו דם שחור.

דם שחור כשעוה שחורה, וכדיו, וכענבה שחורה – טמאה. וזוהי ששנינו עמוק מכן, טמאה. כזית, כזפת, וכעורב – טהור, וזוהי ששנינו דיהה מכן טהור.

עולא המשיל את הדם השחור שהוא טמא, שהוא שחור כמלבוש שחור שלובשים במקום שנקרא 'סיואה'. רבי יוחנן דימה אותם לכלים האוליירין (י"מ בלנים וי"מ שם מקום) הבאים ממדינת הים. והיינו כסדינין שלהם שהן שחורים, אבל גלימות שלהם אדומים.

רבי ינאי ציוה לבניו שלא יקברוהו לא בכלים שחורים ולא בלבנים – שחורים שמא יזכה לגן עדן, ויהיה כאבל בין החתנים. לבנים שמא לא יזכה, ויהיה כחתן בין האבלים, אלא יקברוהו בגלימות האוליירין הבאים ממדינת הים שהן אדומים.

לרב יהודה בשם שמואל אין בודקין חמשה מיני דמים אלא על גבי מטלית לבנה – ואפילו דם שחור. ולרב יצחק בר אבודימי בודקין דם שחור על גבי אדום.

לשיטת עולא בכל חמשה מיני דמים – אם הוא עמוק מהשיעור ששנינו (לעיל יט.) טמא, דיהה מכן טהור, וכדין ששנינו בשחור. ולשיטת רבי אמי בר אבא ללשון ראשון – כולן בין עמוק מכן ובין דיהה מכן טמא, חוץ משחור, והשיעור ששנינו בכולן הוא רק למעט כשנדחה ממראיתו יותר מדאי. וללשון שני – כולן, בין עמוק מכן ובין דיהה מכן טהור, ודוקא כשיעורן ממש טמא, חוץ משחור שעמוק מכאן טמא. לבר קפרא – בכולן, עמוק מכן טמא, דיהה מכן טהור (כשחור), חוץ מכיין מזוג, שבין עמוק מכן ובין דיהה מכן טהור.

האדום כקרן כרכום טמא – ודווקא לח ולא יבש. ושלש שורות של עלין יש בה, זו למעלה מזו, העלה האמצעית שבשורה האמצעית משובח לבדוק בה את הדם יותר מכולן, וכל השורה האמצעית כשרה לבדוק, אבל שורה תחתונה ושורה עליונה אין בודקין בהן. ודווקא כשהן מחוברין בגושיהן כשירין לבדוק בהן, ולא לאחר תלישתן.

פרטי דינים בדם שנראה כמימי אדמה שהוא טמא: א. מהיכן מביאה? לרבי מאיר מביא אדמה שמנה מבקעת בית כרם, ומציף עליה מים, ולרבי עקיבא מביא מבקעת יודפת. לרבי יוסי מבקעת סכני. ולרבי שמעון אף מבקעת גנוסר וכיוצא בהן. ב. ואין שיעור למים, משום שאין שיעור לעפר – אלא יביא עפר כמו שירצה אם רב אם מעט, ויציף על מים כעובי קליפת השום למעלה מן העפר. ג. ואין בודקין אותן צלולין אלא עכורין. צללו, חוזר ועוכרן. וכשהוא עוכרן אין עוכרן ביד אלא בכלי. ד. ונסתפקו בגמרא אם לא יעכרנו בתוך ידו, אבל כשמטיל בכלי יכול לעכרו בידו, או שלא יעכרם ע"י ידו כלל, שכשהמים בספל לא יעכרם באצבעו אלא בבזך או בכלי אחר. ולא נפשט. ד. וכשהוא בודקן אין בודקן אלא בכוס של זכוכית, ולא יטיל עפר במים בידו ויבדוק. ה. ובודק את האדמה במקומה, שאינה דומה לדם אלא במקומה, אבל כשהביאה במקום אחר נשתנה מראיתה. ו. לא יבדוק באדמה בלא מים – ורבי ישמעאל בר"י קילל את העושה כן באסכרה. ואין ללמוד מרבי חנינא שעשה כן, לפי שהיה חכם.

דף כ' ע"ב

מעשה האמוראים בענין בדיקת דם:

א. חכמתו של רבי חנינא גרמה לרבי יוחנן שלא לראות דם, שכל מה שהיה פוסק רבי יוחנן היה רבי חנינא פוסק להיפך.

ב. ענוותנותו של רבי חנינא גרמה לרבי אלעזר לראות דם, כי עשה ק"ו, ומה רבי חנינא שהוא ענותן מוריד עצמו לספק ורואה, כ"ש הוא.

ג. רבי זירא לא ראה דם, שלמד מרבה שלא ידע להבחין בדם אע"פ שידע להבחין בטבעים, כ"ש הוא שלא ידע להבחין גם בטבעים.

ד. רבי אלעזר לא ראה דם כשנקלע למקומו של רבי יהודה, וממנו למד עולא שלא לראות דם כשנקלע לפומבדיתא.

ה. רב יהודה היה נוהג לראות דם, והפסיק לאחר ששמע שאינן מביאות טיפת דם ראשונה שהיא מזוהמת. אבל עדיין היה רואה כשכלין ימי טוהר ובודק אם היה מחמשת מיני דמים הטמאים או לא, שבזה לא שייך לומר שטיפה ראשונה מזוהמת, שמעיינה כבר פתוח כל ארבעים יום לזכר ושמונים לנקיבה. ואפילו פסקה יום או יומים, הואיל ומוחזקת בדמים אין טיפה ראשונה מזוהמת ומביאתו.

חכם שטימא – אין חברו רשאי לטהר, אסר, אין חבירו רשאי להתיר. רב יצחק בריה דרב יהודה טיהר לאחר שטימא רבה בר בר חנה, שמתחילה טימא אותה משום כבודו של רבה בר בר חנה, ולאחר ששמע ממנה שבכל יום היה מטהר לה כזה, ורק היום טימא לה לפי שהיה חש בעיניו, סמך על הבחנתו שהיא טהורה.

נאמנת אשה לומר כזה ראיתי ואבדתיו.

נסתפקו בגמרא אם נאמנת לומר כזה טיהר איש פלוני חכם, או שאינה נאמנת כיון שלא נאבד לה.

לא יאמר חכם אילו היה לח היה ודאי טמא, אלא אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. רבי ראה דם בלילה וטימא, ושוב ראהו ביום שהלבין, וטיהרו, המתין שעה אחת וראה שהלבין יותר, חזר וטימאהו, אמר זה טמא הוא אלא שמראה אדמומיתו עוברת, לפיכך חזר לדבריו הראשונים.

רבי בדק לאור הנר, רבי ישמעאל ברבי יוסף בדק ביום המעונן בין העמודים במקום לימודו, אע"פ שלא היה שם אור כל כך. לרב אמי בר שמואל אין בודקין את כולן אלא בין חמה לצל, ולרב נחמן בשם רבה בר אבוה נותן ידו כנגד חמה על הדם ומיצל.

***********

 

יום רביעי ט"ו מרחשון תש"פ

מסכת נדה דף כ"א

דף כ"א ע"א

דם שנראה כיין השרוני מזוג טמא – ויין הכרמלי חי כשרוני מזוג, חדש ולא ישן. וכולן אין בודקין אותן אלא בכוס טבריא פשוט, לפי שהכוס של כל העולם כולו מחזיק לוג עושין אותו ממָנֶה, שני לוגין עושין אותו ממאתים, כוס טבריא פשוט אפילו מחזיק שני לוגין עושין אותו ממָנֶה, וכיון שהוקלש נראה בו יותר אדמימות היין.

הדרן עלך כל היד.

פרק שלישי – המפלת

המפלת חתיכה – לת"ק אם יש עמה דם טמאה משום נדה, ואם לאו טהורה, שאין זו לידה. ולרבי יהודה בין כך ובין כך טמאה (להלן יבואר באיזה אופן נחלקו וטעם המחלוקת).

המפלת כמין קליפה, כמין שערה, כמן עפר, כמין יבחושין אדומים – תטיל למים, אם נמוחו, טמאה משום נדה, שדם הוא, ואם לאו טהורה. המפלת כמין דגים, חגבים, שקצים ורמשים, אם יש עמהם דם, טמאה משום נדה, ואם לאו טהורה.

המפלת מין בהמה חיה ועוף, בין טמאין בין טהורין – לרבי מאיר אם זכר הוא, תשב לזכר שבעה ימי טומאה ול"ג ימי טוהר, ואם נקבה היא, תשב לנקבה י"ד ימי טומאה וס"ו ימי טוהר, ואם אין ידוע, תשב לזכר ולנקבה לחומרא, י"ד ימי טומאה כנקיבה, וימי טוהר כלין בארבעים יום כזכר. ולחכמים, כל שאין בו מצורת אדם אינו ולד.

המפלת חתיכה – לחכמים, אם יש עמה דם טמאה כשאר נדה, ואם אין עמה דם טהורה. ולרבי יהודה בין כך ובין כך טמאה. ונחלקו אמוראים בביאור המחלוקת:

א. לרב יהודה בשם שמואל לא טימא רבי יהודה אלא בחתיכה של ארבע מיני דמים הטמאים (שנשנו לעיל יט.), שמכיון שיש בה מראה דם טמא אנו תולין שכולו דם הוא וטמאה נדה, ולחכמים אין זה דם אלא בשר. אבל שאר מיני דמים, כגון ירוק ולבן שהן טהורים, טהורה. – ונדחו דבריו, שמצאנו ברייתא שנחלקו רבי יהודה וחכמים גם על חתיכה ירוקה ולבנה ולא רק על אדומה ושחורה.

ב. לרבי יוחנן [ללשון ראשון], של ארבע מיני דמים לדברי הכל טמאה, ושל שאר דמים לדברי הכל טהורה, ולא נחלקו אלא כשהפילה ואינה יודעת מה הפילה, שלרבי יהודה הולכין אחר רוב חתיכות, ורוב חתיכות של ארבע מיני דמים הן. ולחכמים אין אומרים שרוב חתיכות הן של ארבע מיני דמים. – ונדחו דבריו, שמצאנו ברייתא שנחלקו רבי יהודה וחכמים גם על חתיכה ירוקה ולבנה [ולא שלדברי הכל טהורה], וגם על חתיכה אדומה ושחורה [ולא שלדברי הכל טמאה].

ג. לרב נחמן בר יצחק [וללשון שני לרבי יוחנן] נחלקו אם אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, שלחכמים אפשר בלא דם, והחתיכה עצמה אינה כדם גם אם היא של ארבע מיני דמים. ולרבי יהודה אי אפשר בלא דם, לפיכך גם אם היתה חתיכה לבנה וירוקה טמאה, שבוודאי היה שם דם חוץ מזה ולא ראינוהו.

דף כ"א ע"ב

מעוברת שהיתה עומדת בי"א יום שבין נדה לנדה שהן ימי זיבה, וראתה שני ימים דם מחמת קושי, וביום השלישי הפילה (ואינה יודעת אם ראתה דם באותה לידה או לא), ואינה יודעת אם נפל הפילה אם רוח בעלמא. נחלקו תנאים בדבר:

לת"ק – ספק אם זיבה היא וחייבת בקרבן זיבה, ספק אם לידה היא וחייבת בקרבן לידה, ספק אם אינה לא לידה ולא זיבה ואין עליה קרבן. שאם ילדה בשלישי ולד גמור, יש כאן לידה ולא זיבה, שגם אם ראתה דם עם לידתה להשלים ג' ראיות, קושי סמוך ללידה טהורה היא, ואם לא היה ולד וראתה דם עם לידתה, יש כאן זיבה גמורה, שאין כאן קושי סמוך ללידה, ואם לא היה ולד ולא ראתה דם, אין כאן לא לידה ולא זיבה. לפיכך מביאה קרבן אחד לאכול בקדשים שמא יולדת או זבה היא, ואין חטאת העוף שלה נאכל, שמא אינה לא יולדת ולא זבה, שאפשר לפתיחת הקבר בלא דם, ובשלישי לא ראתה לא דם ולא היה ולד, וקרבן מליקת חולין היא ונבלה.

לרבי יהושע – מביאה קרבן ונאכל, שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, וממה נפשך אם ולד הוא יש כאן לידה, ואם אינו ולד יש כאן זיבה, שבשלישי היה דם בפתיחת הקבר.

המפלת חתיכה – והיה דם עמה, כלומר מחוץ לחתיכה, טמאה. היה דם בתוך החתיכה – נחלקו תנאים בדבר (לשיטת חכמים שאפשר לפתיחת הקבר בלא דם): א. לחכמים – טהורה. ב. לסומכוס משום רבי מאיר וכן לרבי שמעון בן מנסיא, טמאה. אבל אם לא היה דם ממש בתוכה, אפילו אם היה הבשר מאדים, טהורה. ג. לרבי אחא, גם אם היה הבשר מאדים, אפילו לא היה שם דם ממש, טמאה. ד. לר"ש בן יוחי אם יש בה דם אגור, כלומר דם הרבה, טמאה. אבל אם יש שם מקצת דם, טהורה.

המפלת חתיכה לבנה (שהוא מין בשר), וקרעה, ויש בה עצם – טמאה לידה, ותשב ימי טומאה של נקיבה וימי טוהר של זכר.

הרואה דם בשפופרת – שהכניסה קנה חלול באותו מקום ונמצא בתוכו דם – טהורה, שנאמר 'בבשרה' ולא בשפופרת. ואע"פ שהרואה דם בתוך החתיכה טמאה (לרשב"י כמבואר לעיל), דרכה של אשה לראות דם בחתיכה, ואין דרכה לראות דם בשפופרת.

מאחר שיצא הדם מן המקור אל הפרוזדור, אע"פ שלא יצא חוץ לגופה, טמאה נדה, שנאמר ב'בשרה'.

המפלת חתיכה אע"פ שמלאה דם, אם יש עמה דם מחוץ לחתיכה טמאה, ואם לאו, לחכמים ולרבי אליעזר – טהורה (ועיין לעיל מחלוקת תנאים בזה). לרבי אליעזר שנאמר 'בבשרה' ולא בשפיר, ולא בחתיכה, ולחכמים שאין זה דם נדה אלא דם חתיכה.

והנפ"מ ביניהם: לאביי כשהחתיכה מבוקעת, והדם נראה בבקעים, שלרבי אליעזר טמאה כיון שהדם בבשרה, ולחכמים טהורה, שאין זה דם נדה, שאין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה. (אבל הרואה דם בשפופרת לדברי הכל טהורה). ולרבא לדברי הכל האשה טהורה, שאין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה, אלא שלרבי אליעזר טיפת הדם מטמא את האשה טומאת ערב בנגיעה שנגע אותה במקור, ולחכמים כיון שאין זה דם נדה, אינו מטמא את המקור.