לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום חמישי י"ז אייר תשפ"א
מסכת יומא דף י"ח
דף י"ח ע"א
סדר חלוקת לחם הפנים: לחכמים – כהן גדול נוטל פחות מחצי, ולכן לסוברים שכל י"ב החלות בכלל החלוקה, ומשמר היוצא נוטל שש ומשמר הנכנס שש – כהן גדול נוטל ה' חלות, ולפי רב יהודה ששתי חלות אינן בכלל החלוקה אלא ניתנות למשמר הנכנס בשכר הגפת דלתות, ורק י' מתחלקות בין שתי המשמרות – כהן גדול נוטל ד'. לרבי – כהן גדול נוטל מחצה, ולכן לפי רבי יהודה שכל משמר נוטל ה', כהן גדול נוטל ה', אך כשיש משמרות המתעכבות בגלל החג שהן נוטלות ב' חלות, ומשמר היוצא והנכנס מתחלקים בח' חלות, כהן גדול נוטל ד' חלות.
מסרו לכהן גדול זקנים מזקני בית דין, וקורין לפניו בסדר היום שבפרשת אחרי מות בכל שבעת ימי הפרישה, ואומרים לו: 'אישי כהן גדול קרא אתה בפיך שמא שכחת', ובזמן בית שני שהיו ממנים כהנים גדולים שאינם מהוגנים – שנתנו ממון הרבה שימנו אותם – היו מוסיפים לומר 'או שמא לא למדת'.
ערב יום הכיפורים שחרית מעמידים כהן גדול בשער המזרח, ומעבירים לפניו פרים אילים וכבשים, שיהא מתבונן בהם לתת לבו להלכות סדר היום, ולתנא דברייתא מעבירים לפניו גם שעירים, ולתנא דמתניתין כיון שהשעיר בא לכפר עוונות כלל ישראל תהא לו חלישות הדעת כשיראנו, משא"כ בפר שבא לכפר עליו ועל אחיו הכהנים שמכיר בהם, ומודיע להם לשוב בתשובה.
כל שבעת הימים לא היו מונעים ממנו מאכל ומשתה, ובערב יום הכיפורים שחרית – לרבי יהודה בן נקוסא היו מאכילים אותו סלתות וביצים כדי לשלשלו שלא יצטרך לנקביו למחרת, ולחכמים לא היו מאכילים אותו זאת משום שגורמים חימום. ולרבי מאיר אף אין מאכילים אותו אתרוג ויין ישן, וי"א אף לא בשר שמן, וי"א אף לא יין לבן.
זב שאכל הרבה מכל מין תולים שמחמת רוב מאכל ראה, ואינו זב לטומאת שבעה וקרבן.
אין מאכילים זב בימי בדיקתו – חלב, גבינה, ביצה, יין, מי גריסין של פול, בשר שמן, מורייס, שום, שחליים, חלגלוגות, גרגיר, שדברים אלו מביאים לידי טומאה.
דף י"ח ע"ב
'ויצא אחד אל השדה ללקט אורות' – היינו גרגיר, שמאיר את העיניים ע"י שאוכלו, ואם אין יכול לאכלו – מעבירו על גבי עיניו, ודווקא בזה הגדל על המיצר שאין סביבותיו זרע אחר שיכחיש כוחו.
אכסנאי לא יאכל ביצים, ולא יישן בלילה בטליתו של בעל הבית שהוא מתכסה בו ביום.
חכמים שהתעכבו בעיר אחרת היו מכריזים אם יש אשה שתנשא להם בזמן שמתעכבים שם, והיו מודיעים כן קודם על ידי שליח – כדי שתוכל לספור ז' נקיים קודם ביאתו לשם, וי"א שלא היו נושאים אותן אלא מיחדים אותן כדי שיהא פת בסלו.
לא ישא אדם במדינה זו וילך וישא אשה במדינה אחרת, שמא יזדווגו זה אצל זה ונמצא אח נושא אחותו, אבל רבנן ששמם ידוע – מותרים ששמם נקרא על בניהם.
מסרוהו זקני בית דין לזקני כהונה והעלוהו לבית אבטינס ללמדו חפינת הקטורת, והשביעוהו שלא ינהג כצדוקים, ואמרו לו, אישי כהן גדול אנו שלוחי ב"ד ואתה שלוחנו ושליח ב"ד, משביעים אנו עליך שלא תשנה וכו', הוא פורש ובוכה והם פורשין ובוכין. אם היה חכם היה דורש כל ליל יוה"כ, ואם לאו – ת"ח דורשים לפניו, ואם רגיל לקרות קורא, ואם לאו – קוראים לפניו באיוב ובעזרא ובדברי הימים, זכריה בן קבוטל אומר, פעמים הרבה קריתי לפניו בדניאל.
***************
יום שישי י"ח אייר תשפ"א
מסכת יומא דף י"ט
דף י"ט ע"א
שתי לשכות היו לכהן גדול בעזרה – אחת לשכת פרהדרין לישן שם, ואחת לשכת בית אבטינס ללמוד חפינה, אחת בצפון ואחת בדרום, ואין ידוע איזו בצפון ואיזו בדרום. ורב פפא רצה לפשוט שלשכת פרהדרין היתה בדרום, שאם לא כן היה צריך לטרוח הרבה בהליכה בין הלשכות, ופרכוהו שאדרבה, מכך שעשו לו שני לשכות וכל אחת בצד אחר מוכח שרצו בדווקא להטריחו, כדי שאם צדוקי הוא יפרוש, או שלא תזוח דעתו.
כהנים שלוחי דרחמנא הם, ולא שלוחינו, שהרי אנו אינם יכולים לעשות העבודה ואם כן גם שלוחינו אינו יכול לעשותו במקומנו, ומה שאומרים לכהן גדול בשעה שמשביעים אותו 'שלוחינו אתה' היינו לעניין קבלת השבועה, שמשביעים אותך לפי דעתנו ודעת ב"ד ולא לפי מחשבתך.
דף י"ט ע"ב
הוא פורש ובוכה כשמשביעים אותו על שחשדוהו לצדוקי, והם פורשים ובוכים – שמא כשר הוא, והחושד בכשרים לוקה בגופו.
הצדוקים היו נותנין הקטורת על האש מבחוץ, וכך מכניסים אותה, ומעשה בצדוקי ששמח בעשותו כן, ולא היו ימים מועטים עד שמת והוטל באשפה והיו תולעים יוצאים מחוטמו, וי"א שבא מלאך וחבטו על פניו ביציאתו מן הקודש, ונשמע קול בעזרה, ונכנסו אחיו הכהנים ומצאו צורת כף רגל עגל של המלאך בין כתפיו.
רב היה באמצע אמירת פרק שני בקריאת שמע, ושמע איך רב חנן בר רבא מלמד את בנו חייא את מאמרו של רב זכריה בן קפוטל שבמשנה, ורימז לו רב ששם אביו הוא 'קבוטל'. ומותר לרמז רק בפרק שני, אבל העומד באמצע פרק ראשון שצריך בו כוונה – אסור לרמוז בעיניו, ולקרוץ בשפתותיו, ולהורות באצבעותיו, והעושה כן – עליו הכתוב אומר 'ולא אותי קראת יעקב'.
'ודברת בם' – יש להשמיע בק"ש מה שמוציא בפיו, אבל בתפילה לא, 'בם' – בם יש רשות לדבר ולא שיחת ילדים וקלות ראש, 'בם' – עשה אותם קבע ולא עראי.
השח שיחת חולין, לרבא עובר בעשה – 'ודברת בם', לרב אחא בר יעקב עובר בלאו – 'כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר'.
ביקש כהן גדול להתנמנם – פרחי כהונה מכים לפניו ע"י חיבור האצבע הסמוכה לאגודל בחזקה ושמיטתה על כף היד – ונשמע הקול, ורב הונא עשה כן ונשמע הקול בכל בית המדרש.
ואומרים לו 'אישי כהן גדול עמוד והפג אחת על הרצפה – שינעץ אגודליו בארץ ושוחה ונושק הרצפה ואז עומד.
ומעסיקים אותו עד שיגיע זמן השחיטה, ולא היו משוררים בנבל וכינור אלא בפה – 'אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו' – הזהר בעבודתך שתהא לשם שמים שתהא לרצון.
חשובי ירושלים לא היו ישנים כל הלילה, כדי שישמע הכהן גדול קול הברה ולא תהא שינה חוטפתו.
***************
שבת קודש י"ט אייר תשפ"א
מסכת יומא דף כ'
דף כ' ע"א
בשאר מקומות שבגבולים היו גם ערים כל ליל יוה"כ זכר למקדש, ובנהרדעא באו לידי חטא.
אליהו אמר שמשיח לא בא ביוה"כ מפני שיש חוטאין בו ביום, ועם כל זה הקב"ה אומר שהיצה"ר מחטיאם בעל כרחם, והשטן אינו מקטרג ביוה"כ, ש'שטן' גימטריא שס"ד – שיש לו רשות לקטרג רק שס"ד ימים ולא ביוה"כ.
בכל יום תורמים המזבח תרומת הדשן בקריאת הגבר, או סמוך לו בין לפניו בין לאחריו, ונחלקו הברייתות וכן האמוראים – אם היינו קריאת התרנגול או קריאת הממונה.
ביום הכיפורים – כהן גדול תורם מחצות, כיון שעליו לבדו מוטלת כל העבודה.
ברגלים שיש דשן רב – תורמים מאשמורה הראשונה, וכבר קודם קריאת הגבר הייתה העזרה מלאה מישראל המביאים קרבנותיהם שרצו להיות מזומנים להקריבם מיד אחר התמיד.
אברים שפקעו מעל גבי המזבח קודם חצות הלילה – אם יש בהם עדיין ממש אינם נחשבים כמעוכלים, וצריך להחזירם למערכה, ויש בהן מעילה. פקעו אחר חצות – אין צריך להחזירם, שחצות עושה עיכול באברים שמשלה בהם האור אע"פ שיש בהם ממש. והמקור – לרב למדים זאת ממה שמשמע בפסוקים שכל הלילה כשר בין להקטרה ובין להרמת הדשן, ובהכרח שהלילה חלוק – עד חצות להקטרה ומחצות להרמה, ולרבי יוחנן למדים זאת מהכתוב 'כל הלילה עד הבוקר' – 'עד הבוקר' מיותר לדרוש – 'תן בוקר לבקרו של לילה' והיינו חצות.
תחילת זמן תרומת הדשן – לפי דרשתו של רב הנ"ל היינו רק מחצות, אך הקשו עליו שאם כן כיצד תרמו ברגלים באשמורה הראשונה. לרבי יוחנן – כל הלילה כשר, כפי שמשמע בפסוקים שכל הלילה כשר בין להקטרה ובין להרמה.
דף כ' ע"ב
רבי שילא לא היה לו מתורגמן להשמיע הדרשה, ותרגמו רב, ותירגם רב דברי רבי שילא 'קריאת הגבר' – גברא, והיינו האיש הממונה, ושאלו רבי שילא מדוע לא תירגם שהכוונה לקריאת התרנגול [ולהלן הביאה הגמרא שכן שנינו בברייתא, שהתנא קורא 'גבר' ל'תרנגול'], ואמר לו רב שכן תירגם בדרשת רבי חייא, וכיון שהכיר רב שילא שהוא רב – אמר שאינו לפי הכבוד שיהא מתורגמן שלו, ורב לא רצה להפסיק אחר שכבר התחיל, ועוד משום מעלים בקודש ולא מורידים – שיקום מתורגמן פחות ממנו וגנאי הוא לדרשה.
גביני המכריז היה אומר עמדו כהנים לעבודתכם, ולויים לדוכנכם וישראל למעמדכם, והיה קולו נשמע במרחק שלש פרסאות, וכששמעו אגריפס המלך במרחק זה שיגר לו מתנות.
פעם אחת נשמע ביריחו קולו של כהן גדול באומרו 'אנא השם', והוא יותר משובח מגביני המכריז – שיריחו רחוקה מירושלים עשר פרסאות, וגם היה חלש מהתענית, וגם היה ביום – שאין קולו של אדם נשמע ביום כדרך שנשמע בלילה מחמת רעש גלגל החמה.
ביום יש קול מגלגל החמה שמנסר ברקיע כחרש המנסר בארזים, ונראית פסולת הנסורת בעמוד החמה, ושמה 'לא'.
אלמלא קול גלגל החמה היה נשמע קול המונה של רומי, ואלמלא קול המונה של רומי היה נשמע קול גלגל החמה.
שלשה קולות הולכים מסוף העולם עד סופו – גלגל חמה, המונה של רומי, קול נשמה בשעה שיוצאה מן הגוף, ובקשו חכמים רחמים ובטלוה, וי"א אף קול לידה, וי"א אף קול מלאך הממונה על השקאת הארץ.
***************