לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שלישי י"ט תמוז תשפ"א

מסכת יומא דף ע"ט

דף ע"ט – ע"א

שיעור כרת על אכילה ביום הכיפורים ששנינו 'ככותבת הגסה כמוה וכגרעינתה' – רב פפא הסתפק האם הפירוש הוא 'ככותבת עם גרעינתה', או פירושו שהשיעור הוא 'ככותבת' לבדה בלא הגרעין, או 'כגרעינתה' לבדה. לרב אשי – כיון ששנינו 'ככותבת הגסה' – פירושה ככל גסותה, והיינו עם גרעינתה.

עצם של מת בשיעור כשעורה מטמאה טומאת מת, והסתפק רב אשי אם היינו שעורה עם קליפתה או בלי קליפתה, וכן הסתפק אם שעורה לחה או יבשה. לרב פפא – פשוט ששעורה היינו יבשה עם קליפתה, שלחה אינה נקראת 'שעורה' אלא 'שיבולת', ובלא קליפתה נקראת 'אושלא'.

שיעור אכילה ביום הכיפורים הוא ככותבת ולא כזית – כשיעור כל אכילות שבתורה – כיון שלא נאמר בזה לשון 'אכילה' אלא לשון עינוי, ומקובל ביד החכמים שרק באכילת ככותבת מתיישבת דעתו, ובפחות מכך עדיין מעונה.

שיעור כותבת הגסה – לרב יהודה יתירה מביצה, לרב זביד חסרה מביצה.

דף ע"ט – ע"ב

שיעור אכילה החייבת בסוכה היינו 'כביצה', ורבן יוחנן בן זכאי החמיר על עצמו שלא לטעום מהתבשיל חוץ לסוכה. ורבן גמליאל החמיר על עצמו באכילת שתי כותבות ושתיית דלי של מים, אבל מעיקר הדין פטור, והטעם: לרב ירמיה (כשיטת ר' יהודה שכותבת עם גרעינתה יתירה מכביצה) – כיון שאכלם בלא גרעיניהם, ושתי כותבות בלא הגרעין פחותות מכביצה, לרבא (אף כרב זביד שכותבת פחותה מכביצה) – אכילת פירות פטורה מסוכה, ואף אכילת קבע.

שיעור איסור בל יראה ובל ימצא: לבית שמאי – שאור כזית, וחמץ ככותבת. ולמדו זאת מכך שהתפרש איסור בל יראה גם בשאור אף שאפשר ללמדו בקל וחומר מחמץ – שהרי שאור חימוצו קשה שמחמיץ אחרים, ובהכרח בא ללמד שאין שיעורם שוה – שאור איסורו בכזית, כשיעור איסור אכילתו, וחמץ שאין חימוצו קשה קל ושיעורו ככותבת.

בית שמאי שדרשו להקל בשיעור 'חמץ' לעומת 'שאור', נקטו שיעור 'ככותבת' ולא 'כביצה' – לרב זביד, שככותבת עם גרעינה פחותה משיעור כביצה, ומהיכי תיתי להקל עד כביצה, ולרב ירמיה ורב פפא שכותבת עם גרעינתה יתרה מכביצה, כוונת בית שמאי לכותבת בלא גרעינה, שהיא פחותה מביצה, או שהיא שווה לה, ויכלו לנקוט ביצה אלא נקטו אחת מהן.

שיעור אכילה לברך אחריה ברכת המזון – לר' מאיר כזית, שנאמר 'ואכלת', ושיעור אכילה הוא בכזית, 'ושבעת' – זו שתיה. לרבי יהודה השיעור כביצה, שדורש 'ואכלת ושבעת' – אכילה שיש בה שביעה. ולרב זביד הסובר שכותבת היא פחותה מביצה, אף שאכילה ככותבת מיישבת דעתו של אדם, מכל מקום אינה משביעה.

***************

יום רביעי כ' תמוז תשפ"א

מסכת יומא דף פ'

דף פ' – ע"א

כל השיעורים האמורים באוכלים הם 'כזית' חוץ מטומאת אוכלים, כיון ששינה הכתוב במשמעם וכתב 'מכל האוכל אשר יאכל', שינו חכמים שיעורו שאינו בכזית, כמו שמצינו ביום הכיפורים ששינה הכתוב במשמעם וכתב 'לא תעונה' במקום 'לא תאכל' ושינו חכמים בשיעורה שהוא בכותבת.

שיעור טומאת אוכלים בכביצה, שנאמר בה 'מכל האוכל אשר יאכל' – לר' אלעזר היינו אוכל הבא מחמת אוכל, וזוהי ביצה היוצאת מתרנגולת הנאכלת, (ואין שיעורה כגדי שהוא גם כן אוכל מחמת אוכל – שמחוסר שחיטה, ולא כבן פקועה – שטעון קריעה, ועדיין אינם אוכלים לענין טומאה, וגם לא כביצת בר יוכני – שתפסת מרובה לא תפסת), ופרכוהו – שמא כביצת ציפור קטנה. לרבי אבהו משמעות הפסוק – אוכל שאוכל בבת אחת, ושיעורו חכמים שאין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת.

האוכל חלב כשיעור כזית בינוני בזמן הזה – צריך לכתוב השיעור שאכל, שמא יבנה בית המקדש בימיו ויאמרו שחייב רק על כזית גדול, ויפטר מקרבן, ואם יכתוב סתם יביא חולין לעזרה, אבל אין חוששים שיחייבו על כזית קטן, שבאופן זה אינו חייב חטאת כלל, שדווקא השב מידיעתו חייב חטאת, אבל האוכל כזית קטן בזמן הזה אינו שב, שהרי לפי הידוע כעת פטור מחטאת.

שיעור של איסורים שעל ידם הוא עונש התקבל הלכה למשה מסיני, לאחרים – שכחום, ובית דין של עתניאל בן קנז חזרו ויסדום.

שיעור שתיה ביום הכיפורים להתחייב עליה: לבית שמאי – רביעית, לבית הלל – כדי שיסלק השתיה לצד אחד מלחייו, ויראה כמלא לוגמיו בריווח, לר' אליעזר – כמלא לוגמיו בדוחק, לרבי יהודה בן בתירא – כדי גמיעה.

דף פ' – ע"ב

שיעור אכילה לחיוב ביום הכיפורים הוא ככותבת לכל אדם ומכל מין – שמקובל ביד חכמים שבפחות משיעור זה אין שום אדם מיישב דעתו, ואפילו בבשר שמן, ובשיעור זה – כל אחד מתיישבת דעתו, ואפילו בלולבי גפנים, ואפילו עוג מלך הבשן מתיישבת דעתו במקצת, אבל שתיה – ישוב הדעת תלוי במלא לוגמיו של כל אחד ואחד.

כל איסורי אכילה שיעור שהייה בזמן אכילתם – תוך כדי אכילת פרס, בין בשאר איסורים ששיעורם כזית, ובין ביום הכיפורים שהשיעור ככותבת, כיון שהחיוב תלוי באכילה המיישבת דעתו, ומקובל ביד החכמים שבכדי אכילת פרס מתיישבת דעתו, אך ביותר מכך אין דעתו מתיישבת.

שיעור אוכלים טמאין לטמאו טומאת הגוף – חצי פרס, תוך כדי אכילת פרס, כמאכלות אסורות ששיעורם בכזית, ודווקא ששיעורה גדול יותר – אינו נטמא אלא בשיעור שהיה של אכילת פרס – משום שטומאת הגוף באוכל מאכלים טמאים אינה אלא מדרבנן ('ולא תטמאו בהם ונטמתם בם' – אסמכתא) והקילו בה.

כל האוכלים מצטרפים לשיעור כותבת, גם אם אכל בשר ומלח שעל גביו – אף שמלח אינו אוכל, כיון שכן דרך בני אדם לאוכלו מצטרף.

ציר שעל גבי הירק מצטרף לשיעור כותבת, ואין אומרים שמשקה הוא ואין משקה מצטרף לאוכל – שכל משקה הבא למתק את האוכל – אוכל הוא.

האוכל אכילה גסה ביום הכיפורים – פטור, שנאמר 'אשר לא תעונה' – פרט למזיק האוכלים ועצמו, שאינו מבטל ממנו העינוי.

זר שאכל תרומה באכילה גסה – משלם רק הקרן ואינו משלם חומש, שנאמר בחיוב החומש 'כי יאכל' – פרט למזיק את התרומה.

***************