
לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
יום ראשון י"ז אב תשפ"ב
מסכת כתובות דף ל"ט
דף ל"ט – ע"א
בא עליה ומתה –
לאביי פטור, שנאמר 'ונתן לאבי הנערה' – ולא לאבי מתה,
לרבא חייב, למר בר רב אשי רבא הסתפק ועלה בתיקו.
לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה – הקנס לעצמה,
ואם מתה בעודה נערה ובגרה בקבר – רבא מסתפק אם יש בגר בקבר ופטור מן הקנס, לאביי – כל שמתה פטור מקנס.
לרבי מאיר שלש נשים מותרות לשמש במוך, קטנה מבת י"א ויום א' עד י"ב ויום א' – שמא תתעבר ותמות, מעוברת – שמא תתעבר ותעשה עוברה הראשון סנדל, מניקה – שהחלב נעכר וימות הולד, לחכמים משמשות כדרכם ומן השמים ירחמו, שנאמר שומר פתאים ה'.
להוי אמינא ספיקו של רבא אם יש בגר בקבר היינו כשהיה לה בן, והספק אם קנסה לבנה ולא לאביה. ולמסקנא כיון שקטנה אינה יכולה להתעבר אי אפשר שיהיה לה בן אחר שנאנסה בנערותה קודם שמתה בנערותה, שאין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים, אלא הספק הוא אם יש בגר בקבר ופקעה זכות האב, ופטור מלשלם, או אין בגר.
בא עליה והתארסה – קנסה לאביה, שאין אירוסין מוציאים מרשות אב, אבל בא עליה ונשאת קנסה לעצמה, שכשם שבא עליה ובגרה קנסה לעצמה שבגרות מוציאה מרשות אב, שלא מצינו שזיכתה לו התורה זכויות בבתו בוגרת, כך נשואין מוציאים מרשות אב (כדמצינו לענין הפרת נדרים).
משנה . המפתה נותן שלשה דברים – קנס בושת ופגם, מוסיף עליו האונס שנותן את הצער, ואין הכוונה לצער שחבטה על גבי הקרקע, שהרי לפעמים חבטה על שיראים, אלא צער של פיסוק רגליים, אבל מפותה אין לה צער, לא משום שדומה לאומר כקרע כסותי והפטר, שהרי של אביה הוא ואינה יכולה למחול, אלא משום שצערה קטן ביותר ואינו ניתן לתשלומים, לרבי שמעון אונס אינו משלם את הצער, שסופה להצטער תחת בעלה.
האונס משלם לאביה מיד אפילו אם כונסה, המפתה נותן בושת ופגם מיד, וקנס משלם רק אם אינו כונסה.
'ולו תהיה לאשה תחת אשר ענה לא יוכל שלחה כל ימיו' – אונס שותה בכלי אשר בחר בו אפילו היא חגרת, סומא, מוכה שחין. נמצא בה דבר ערוה, או שאינה ראויה לבא בישראל – אינו רשאי לקיימה, שנאמר 'ולא תהיה לאשה' – אשה הראויה לו.
דף ל"ט – ע"ב
בין אונס בין מפתה בין היא בין אביה יכולים לעכב, במפותה – שנאמר 'אם מאן ימאן אביה' – ימאן מכל מקום, שגם היא יכולה לעכב. באונס – היא יכולה לעכב שנאמר 'ולו תהיה' והיינו מדעתה, ואביה מעכב – לאביי, שלא יהא חוטא נשכר, לרבא, כיון שמשלם קנס אין חוטא נשכר, אלא הטעם – מה מפותה שלא עבר אלא על דעת אביה שניהם יכולים לעכב, קל וחומר לאונס שעבר על דעת שניהם, לאביי אי אפשר ללמוד מקל וחומר ששאני מפותה שהמפתה יכול לעכב שנאמר 'מהר ימהרנה לו' והיינו מדעתו, לכן גם אביה יכול לעכב, מה שאין כן אונס שהאונס אינו יכול לעכב גם אביה אינו יכול לעכב לולי סברת שלא יהא חוטא נשכר.
אונס שכנסה ותבעה ממנו גט או מת – לשיטת ת"ק אין לה כתובה, שהטעם שתיקנו חכמים כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, וזו בין כך אינו יכול להוציאה, שמוזהר 'לא יוכל לשלחה'. לרבי יוסי בן רבי יהודה יש לה כתובה מנה, שאם לא כן תהא קלה בעיניו להוציאה ע"י שיצער עד שתבקש להתגרש ממנו.
***************
יום שני י"ח אב תשפ"ב
מסכת כתובות דף מ'
דף מ' – ע"א
אונס נושאה על כרחו – שנאמר 'ולו תהיה לאשה… לא יוכל שלחה', ומפותה רק מדעתו – שנאמר 'מהר ימהרנה לו לאשה', לו – מדעתו.
האנוסה שאינה ראויה לבוא בישראל, כגון ממזרת – אינו רשאי לקיימה, ואין אומרים שידחה עשה 'ולו תהיה לאשה' לא תעשה של ממזרות – שאין עשה דוחה לא תעשה אלא כגון מילה בצרעת, שאי אפשר לקיים שניהם, אבל כאן שאם אומרת שאינה רוצה אין חיוב עשה כלל, מלמדים אותה לומר איני רוצה כדי שלא נצטרך לדחות הלאו.
משנה . יתומה שאין לה אב – האונס חייב, והמפתה פטור, כיון שקנסה לעצמה ומחלה, והוא הדין לנערה שאביה חי והתארסה ונתגרשה, לשיטת רבי עקיבא דמתניתין (דף ל"ח.) שיש לה קנס וקנסה לעצמה.
רבי אלעזר בן שמוע סובר כרבו רבי עקיבא – שנערה שנתארסה ונתגרשה קנסה לעצמה, והלכה כמותו, ורב קראו 'טובינא דחכימי' – מאושר שבחכמים.
משנה . תשלומי בושת הם לפי חשיבות המבייש והמתבייש, שאדם בינוני המבייש בושתו קשה מאדם חשוב ומאדם מזולזל, והמתבייש – לפי חשיבותו כך בושתו.
שומת פגם – רואים אותה כאילו היא שפחה נמכרת בשוק, כמה אדם רוצה ליתן בין שפחה בתולה לשפחה בעולה, להשיאה לעבד שיש לו קורת רוח ממנו.
קנס שוה בכל אדם, וכן כל שיש לו קצבה מן התורה שוה בכל אדם.
דף מ' – ע"ב
חמישים שקל כסף היינו רק לקנס, ואין תשלומי בושת ופגם בכלל,
לאביי – שנאמר 'חמשים כסף… תחת אשר עינה', מכלל שיש עוד תשלום.
לרבא – שנאמר 'ונתן האיש השוכב עמה חמשים כסף', הנאת שכיבה חמישים כסף, מכלל שיש גם בושת ופגם.
תשלומי בושת ופגם הם לאביה – מסברא, שהרי בידו לבייש ליטול ממון ולפוגמה ע"י שימסור לקידושי ביאה למנוול ומוכה שחין. אך אין ללמוד זאת מהאמור בהפרת נדרים 'בנעוריה בית אביה' – כל שבח נעורים לאביה, שאין לומדים ממון מאיסור, וכן אין ללמוד ממון מקנס.
משנה . יש לאב זכות מכר בבתו קטנה – מבת יום אחד עד שתביא שתי שערות.
חיוב קנס בקטנה – לרבי מאיר אין לה קנס, ורק ממתי שתביא שתי שערות עד שתבגר יש לה קנס, שנאמר 'ולו תהיה לאשה' – הכתוב מדבר במי שיש בידה להקנות עצמה לאישות. לחכמים קטנה בת שלשה שנים ויום אחד עד שתבגר יש לה קנס, שנאמר 'נַעֲרָ' חסר ה' שמשמע אף קטנה. או ממה שכתוב בפרשת מוציא שם רע 'נערה' מלא, שבהכרח מדובר שם בגדולה, שהרי נאמר שם שאם אמת היה הדבר שזינתה תחתיו נסקלת, וקטנה אינה בת עונשים, ולומדים משם שדווקא במקום שמדובר דווקא בגדולה נאמר 'נערה', אך במקום שאפילו קטנה בכלל נאמר 'נַעֲרָ'.
***************
יום שלישי י"ט אב תשפ"ב
מסכת כתובות דף מ"א
דף מ"א – ע"א
משנה . האומר אנסתי או פיתיתי את בתו של פלוני – לחכמים משלם בושת ופגם על פי עצמו, אף שבמפתה פוגם אותה שמוציא עליה לעז, מאמינים לו להתחייב בתשלומים, ולרבי שמעון בן יהודה בשם רבי שמעון אינו נאמן לפגמה, ואפילו אם נוח לה או לאביה או לבני משפחה להאמין ולקבל תשלומים – שאי אפשר שאין אחד מבני משפחתה שמקפיד, ובית דין אין עליהם לעשות דבר להחזיק בושתו.
אין אדם משלם קנס על פי עצמו – שנאמר 'אשר ירשיעון אלוקים', פרט למרשיע את עצמו, ולכן האומר אנסתי או פיתיתי בתו של פלוני אף שמשלם בושת ופגם אין משלם קנס. האומר גנבתי – משלם את הקרן ולא תשלומי ארבעה וחמישה. האומר המית שורי עבדו של פלוני – אינו משלם שלושים של עבד. אבל האומר המית שורי את פלוני – משלם כופר על פי עצמו, שסובר התנא שכופר הוא ממון ולא קנס.
תשלומי חצי נזק של שור תם – לרב פפא ממון הם, שסתם שוורים אינם בחזקת שימור, ובדין היה צריך לשלם נזק שלם, אלא התורה חסה עליו משום שעדיין לא הועד שורו ופטרה אותו מחצי נזק, לרב הונא בריה דרב יהושע – קנס הם, שסתם שוורים בחזקת שימור, והתורה קנסו חצי נזק כדי שישמור שורו.
חילוקים בין תם למועד:
תם משלם חצי נזק מגופו, ומועד נזק שלם מן העליה,
תם שהרג אדם – לחכמים אינו משלם את הכופר, לרבי יוסי הגלילי משלם חצי כופר, ומועד – לכו"ע משלם כופר שלם.
לרב הונא בריה דרב יהושע יש חילוק נוסף – תם אינו משלם על פי עצמו, ומועד משלם על פי עצמו.
הניזק בכלל תשלומי שורו כשנגחו שור חבירו – שהניזק צריך לטפל במכירת נבילתו, ואם נפחת הנבילה משעת נגיחה עד שנמכרה ההפסד הוא של הניזק, והוצרכו ללמד זאת בין בתם – אף שאינו משתלם כולו, ובין במועד – אף שהועד שורו.
דף מ"א – ע"ב
מה ששנינו במשנה כלל שכל המשלם יותר ממה שהזיק אינו משלם על פי עצמו מפני שהוא קנס (ולא שנינו 'כל שאינו משלם כמה שהזיק'), ומשמע שהמשלם פחות ממה שהזיק אינו קנס, אף שלרב הונא בריה דרבי יהושע גם חצי נזק הוא קנס, היינו מפני שלא יכול התנא לשנות כלל בזה, שהרי צרורות הלכה למשה מסיני שמשלם חצי נזק, וממון הוא.
להלכה חצי נזק הוא קנס, ולכן כלב שאכל כבשים וחתול שאכל תרנגולים, שמשונה הוא ותולדת קרן, קנס הוא ואין גובים אותו בבבל, ודווקא אם אכלו גדולים, אבל קטנים דרכם לאכול והרי זה תולדת שן ונגבה בבבל, וגם קנס אם תפס אין מוציאים אותו מידו, ואם לא תפס ואמר קבעו לי זמן שאתבע בדין בארץ ישראל קובעים לו, ואם לא רצה לילך עמו מנדים אותו.
'ולא תשים דמים בביתך' – אסור לגדל בביתו כלב רע, ולהעמיד סולם רעוע בתוך ביתו, ומנדים את המגדל והמעמיד עד שיסלק המזיק.
הדרן עלך אלו נערות
***************