לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

יום ראשון כ״ט אלול תשפ"ב

מסכת כתובות דף פ״א

 

דף פ"א – ע"א

שומרת יבם שמתה שיש לה שני יורשים – יורשי הבעל שיורשים כתובתה חייבים בקבורתה שהיא תחת הכתובה, ויורשי אביה יורשים נכסי מלוג שלה.

אין היבם יכול לפטור עצמו מקבורת שומרת יבם בטענה שלא ירש כתובתה,  אלא שלא נתנה כתובה לגבות בחיי הבעל, ואני במקום הבעל עומד – שרק בית שמאי דרשו לשון כתובה 'לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב לכי', ואין כתובה נגבית מחיים, ולשיטתם שטר העומד לגבות כגבוי דמי והנכסים בחזקתה, ולכך היבם יורש הנכסים ממנה, ושפיר חייב בקבורתה, ואף שזמן גביית הכתובה הוא 'כשתנשאי לאחר' גם יבם נחשב 'אחר'.

אשה שקינא לה בעלה, ונסתרה, ולא הספיק להשקותה עד שמת – לבית שמאי נוטלת כתובה ולא שותה, הגם שיש ספק זנות ומוציאה מידי ודאי יורשים, שסברו בית שמאי שטר העומד לגבות כגבוי והיא מוחזקת בנכסים יותר מהם, לבית הלל מתוך שאינה שותה שכתוב 'והביא האיש את אשתו אל הכהן' אינה נוטלת כתובה.

כל נכסי היבם שירש מאחיו המת משועבדים לכתובת היבמה ואינו יכול למוכרם, אלא אם יגרשה ויגבה לה כתובתה ויחזירה על מנת כתובה הראשונה שאז מוכר מה שירצה, ואם הוא כהן שאינו יכול להחזירה – יעשה סעודה ויפייסה שתתן לו רשות למכור את העודף. ולמ"ד ניתנה כתובה לגבות מחיים מעיקר הדין מותר לייחד לה כתובתה ולמכור השאר, אלא משום איבה לא יעשה כן שסברה עיניו נותן בגירושין.

דף פ"א – ע"ב

כל נכסי אדם משועבדים לכתובת אשתו, ומן הדין מותר לייחד לה מטלטלים לכתובתה כיון שבין כך כל נכסיו אחראים לכתובתה, אלא משום עצה טובה לא יעשה כן שמא יאבדו ונמצאת בלי כתובה וצריך לכתוב כתובה אחרת.

יבם שהתנה עם אחיו הקטן לחלוק עמו בנכסי המת כאילו חלץ לה – לרב יוסף כיון שאמרו חכמים שלא ימכור יבם מנכסי המת, אם מכר לא חלה המכירה, לאביי בדיעבד מכירתו מכירה.

היה נושה באחיו ומת הנושה, והניח שומרת יבם – תניא בברייתא: לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי, אלא מוציאים מהיבם ויקח בהם קרקע והוא אוכל פירות. לרב יוסף – שהיבם שמכר גם בדיעבד אין מכירתו מכירה, והוא הדין שחייב לשלם משום שעבוד הכתובה. לאביי – אין סומכים על משנה זו שלא נשנית בבית המדרש שיש בה שתי חומרות: א. כרבי מאיר שגם מטלטלים משתעבדים לכתובתה, ב. שאין יכול לומר לה לא לוויתי ממך ולאו בעל דברים דידי את, משום שמשועבד לה בשיעבודא דרבי נתן, שהנושה בחבירו וחבירו בחבירו מוציאים מזה ונותנים לזה – ולא מצאנו מי שיחמיר כך בכתובה שהיא מדרבנן.

***************

יום שני א׳ תשרי תשפ"ג

מסכת כתובות דף פ״ב

דף פ"ב – ע"א

האומר לחבירו: 'לך ומשוך פרה זו ולא תהיה קנויה לך במשיכה זו אלא לאחר שלושים יום מעכשיו' – קנה, אפילו אם עומדת באגם בסוף שלושים יום, אך אם לא אמר 'מעכשיו' לא קנה.

יבם שהתחלק עם אחיו בנכסי אחיו המת לפני היבום או אחר יבום – אין מכירתו מכירה, ואף אם נאמר שאם חילק אחר יבום מה שעשה עשוי (כשיטת אביי לעיל דף פ"א:) אם חילק קודם יבום שיהיו קנויים לו לאחר היבום לא קנה אף אם אמר 'מעכשיו', כיון שאינו בידו להקנות מעכשיו.

הניח אחיו פירות מחוברים – אין היבם רשאי למוכרם, מפני שהם אחראים לכתובתה.

'ולקחה לו לאשה ויבמה' – כיון שלקחה נעשית כאשתו לכל דבר, ומגרשה בגט ואין דורשים מ'ויבמה' שעדיין יבומים הראשונים עליה להצריכה חליצה, וכן יכול להחזירה, ואין אומרים שאחר שייבמה שוב אסורה עליו באיסור אשת אח.

דף פ"ב – ע"ב

כתובת יבמה על נכסי בעלה הראשון ולא על היבם, שאשה הקנו לו מן השמים, ואם לא הניח הראשון נכסים תקנו לה כתובה מן השני, כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה.

לא ייחד מעות ליבמתו ויאמר הרי כתובתך מונחת על השולחן, אלא כל הנכסים משועבדים לכתובתה, שאם יאמר כן תהא איבה ביניהם שלא סמכה דעתה שמא יאבדו המעות, וכן לא ייחד מעות לכתובת אשתו, אע"פ שבין כך כל נכסיו משועבדים לכתובתה, שהרי כתב לה שכל נכסי שקניתי ושאני עתיד לקנות משועבדים לכתובתך.

מה ששנינו במשנה שאם גירשה אין לה אלא כתובתה, ומשמע שאם לא גירשה לא ימכור כלום, אע"פ שכבר שנינו ברישא שלא יאמר לה 'הרי כתובתך מונחת על השולחן', אלא כל נכסיו אחראים לכתובתה, שהיינו אומרים שרק עצה טובה היא, קמ"ל דדינא הוא לכתחילה.

המגרש יבמתו והחזירה – על דעת כתובתה הראשונה החזירה, אע"פ שמעולם לא כתב לה כתובה.

בתחילה לא היו משעבדים כל הנכסים לכתובת אשה, ולא היו הנשים רוצות להינשא, התקינו שיהיו מניחים שווי הכתובה בבית אביה, ועדיין כשהוא כועס עליה אומר לה לכי אצל כתובתך, התקינו שיהיו מניחים אותה בבית בעלה, עשירות שכתובתן מרובה היו עושות אותה קלתות של כסף וזהב, עניות היו עושות אותה עביט של מימי רגלים, ועדיין כשהיה כועס עליה היה אומר לה טלי כתובתך וצאי, עד שבא שמעון בן שטח ותיקן שיהא כותב לה כל נכסי אחראין לכתובתך.

הדרן עלך פרק האשה שנפלו

***************

יום שלישי ב׳ תשרי תשפ"ג

מסכת כתובות דף פ״ג

 

פרק תשיעי – הכותב לאשתו

דף פ"ג – ע"א

משנה . הכותב לארוסתו דין ודברים אין לי בנכסיך – הרי זה אוכל פירות בחייה, ואם מתה יורשה, שלא סילק עצמו אלא לענין שאם מכרה ונתנה שיהא קיים, ולרבי חייא הוא הדין אם אמר זאת בלא כתיבה וקנין.

הארוס יכול לסלק עצמו מלזכות בפירותיה, שכיון שעדיין לא זכה בהם יכול להתנות שלא יזכה בהם ע"י הנישואין, שכל שהתקנה היא לטובתו יכול למחול, וכשם שיכולה אשה לומר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה, שחכמים תיקנו לטובתי ואי אפשי בתקנה זו.

שותפים בשדה שאמר אחד לחבירו: 'דין ודברים אין לי על שדה זו', או 'אין לי עסק בה' או 'ידי מסולקת הימנה' לא אמר כלום, שאין זה לשון מתנה. קנו מידו – לרב יוסף אין הקנין כלום, שהרי הקנין היה על מה שאמר בלשון 'דין ודברים' ואינו לשון קנין, ולרב נחמן הקנין היה על השדה ומועיל, ואביי אמר שמסתבר שדברי רב יוסף נאמרו כשמערער אח"כ ואומר שנתכוון לדין ודברים בעלמא, אבל שתק יום או יומיים אינו יכול לערער אח"כ, שתולים שעכשיו חוזר ממתנתו, ואמימר פסק כרב נחמן שאף במערער מיד קנה.

לאחר הנישואין אינו יכול לסלק עצמו באמירת 'דין ודברים אין לי בנכסיך', לאביי – שנשואה ידו כידה וכבר זכה בנכסיה ואינו יכול להסתלק, לרבא – ידו עדיפה מידה, והחילוק בין אביי לרבא – לענין מחלוקת בית שמאי ובית הלל בחלוקת ירושת שומרת יבם שמתה (לעיל דף פ':), לאביי נחלקו בנכסים שנפלו לה כשהיא תחת בעלה, ומת, ונפלה לפני יבם, ומתה קודם שנתייבמה – שידו כידה ויורשיה ויורשי בעלה באים ליורשה, ולבית שמאי חלוקה עדיפה, ולבית הלל חזקת הנכסים עדיפה, ולרבא שידו עדיפה מידה ואין ליורשיה בנכסיה כלום – מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא רק בנפלו לה נכסים בעודה שומרת יבם.

דף פ"ג -ע"ב

הטעם שארוס שאמר 'דין ודברים אין לי בנכסיך' אוכל פירותיה ותולים שלא סילק עצמו אלא לענין שאם מכרה ונתנה קיים: לאביי – שיד בעל השטר על התחתונה, ומורידים השטר לפחות שבמשמעות הדברים שבשטר, והיינו מכירת הקרקע, שהרי אכילת הפירות היא בכל יום ומכירת הקרקע אינו אלא אם תמכור ושמא לא תמכור, ואין תולים שסילק עצמו מירושה – שמכירה לא שכיחה ומיתה שכיחה, ומסתבר שמסתלק מדבר שאינו שכיח ולא מהשכיח. לרב אשי – משום שמדייקים הלשון שאמר 'אין לי בנכסיך' שלא סילק עצמו מפירותיהם, ולא סילק עצמו מהירושה שהרי אמר 'בנכסיך' וסילק עצמו רק כל זמן ששמה עליה ולא לאחר מיתתה שבטל שמה מעליהם.

הכותב לארוסתו דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהם – הרי זה אינו אוכל פירות בחייה (ואם מתה יורשה, שמירושה לא סילק עצמו, כנ"ל), לרבי יהודה לא סילק את עצמו אלא מפירותיהם, אבל לא מפירי פירותיהם, ואם מכר הפירות ולקח בהם קרקע הרי הוא אוכל פירותיה.

לרבי יהודה לעולם אוכל פירי פירות עד שיכתוב לה 'דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן עד עולם', ואיבעיא בגמרא אם כוונת רבי יהודה היא שכדי לסלק עצמו מפירי פירות צריך לומר 'פירי פירות' דווקא או 'עד עולם' דווקא, או שצריך שתי הלשונות דווקא.

כתב לה 'דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירי פירות' – איבעיא אם סילק עצמו גם מפירות עצמם או רק מפירי פירות.

כתב לה 'דין ודברים אין לי בנכסיך ובפרותיהן ובפירי פירותיהן בחייך ובמותך' – לרבי יהודה אם מתה אינו יורשה, ולרבן שמעון בן גמליאל יורשה, שהוא מתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל, שסובר ירושת הבעל מדאורייתא, שנאמר 'ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה' – מיתור 'וירש אותה' דורש שהאיש יורש את אשתו, ש'שארו' זו אשתו.

***************