לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
יום ראשון י"ד שבט תשפ"ב
מסכת מועד קטן דף ד'
דף ד' – ע"א
לדעת רבי יוחנן ורב אשי רבן גמליאל ובית דינו עקרו לגמרי דין תוספת שביעית, לרבי יוחנן משום שדרשו גזירה שוה 'שבת' משבת בראשית, מה שבת בראשית לפניו ולאחריו מותר אף בשביעית כן הוא. ולרב אשי לא ביטלו אלא לאחר חורבן הבית, משום שסברו כרבי ישמעאל שהמקור הוא מהלכה למשה מסיני, ולא נאמר אלא בזמן שבית המקדש קיים בדומה לשאר דברים הנכללים בהלכה למשה מסיני זו – הקפת המזבח בערבה וניסוך המים.
הטעם שאסור להשקות בית השלחין בחול המועד ממי קילון – משום שטירחא יתירא היא לדלות. ומה שאסרו להשקות ממי גשמים המכונסים – לרבי יוחנן גזירה שלא יבוא להשקות ממי קילון, לרב אשי מי גשמים שהתכנסו הם עצמם נעשים מי קילון שכשמתמעטים צריך לדלותם ויש טירחא יתירא.
נהרות המושכים מים מן האגמים – לר' זירא אמר רבה בר ירמיה אמר שמואל מותר להשקות מהם בחולו של מועד, שאין המים מפסיקים מן האגמים ואין דומים למי קילון, ולרבי יוחנן שאסור להשקות ממי גשמים שנתכנסו גזירה אטו מי קילון גם בזה אסור.
בריכות שנתמלאו מים מערב יום טוב אסור להשקות מהם בחול המועד שמא יפסקו המים ויטרח להביא ממקום אחר, ואם אמת המים עוברת בין הבריכות מותר, שאם יפסקו המים מהבריכות ישקה מאמת המים, לרב פפא רק אם יכול להשקות רוב השדה בפעם אחת מאותה אמת המים, לרב אשי אפילו אם אינו יכול להשקות רובה בפעם אחת, שלא יטריח מחמת כן להביא מאמת המים אחרת אלא ישקה במשך כמה ימים מאמה זו.
שתי שדות בית השלחין זו למעלה מזו, ומעיין נובע בצד העליונה, וכשמשקים אותה נוטפים מים לבריכה הנמוכה ממנה, מותר להשקות השדה התחתונה מהבריכה. ופירש רבי ירמיה שהוא רק כל זמן שמטפטפים מים לבריכה משדה העליונה, והוסיף אביי שרק כל זמן שלא פסק המעיין שבצד שדה העליונה.
שתי ערוגות זו למעלה מזו – לא ידלה מן התחתונה וישקה את העליונה שיש טירחא יתירא, והוסיף רבי אלעזר בר שמעון שאפילו ערוגה אחת חציה נמוך וחציה גבוה לא ידלה ממקום נמוך וישקה למקום גבוה.
מדלים לירקות כדי לאוכלם, ואם בשביל לייפותם אסור – רבה תוספאה סבר כשהירקות צומחים בצפיפות נוטל מביניהם לאוכלם בחול המועד אך לא לייפות הנשארות, אבל לדלות מים להשקות הירקות כדי לאוכלם במועד אסור, ורבינא הביא לו ברייתא שפירשה שמותר לדלות מים להשקות כדי לאכול, והודה לו.
דף ד' – ע"ב
אין עושים במועד עוגיות לגפנים – היינו גומות סביב הגפנים שממלאים מים, וכן בעיקרי הזיתים, משום שיש טירחא יתירא, אבל אם היו כבר ונסתמו מותר לחזור ולחפור.
אין עושים את האמה – חריצים להוליך בהם המים בשדות, משום טירחא.
לעשות אמה בשביעית – לחכמים מותר, לרבי אלעזר בן עזריה אסור, ונחלקו רבי זירא ור' אבא בר ממל בטעם האיסור אם הוא משום שנראה כעודר לצורך שביעית, או משום שבכך שמניח העפר שבאמה סביבותיה הרי הוא מכשיר קרקע רכה זו לזריעה. ואם בשעה שחופר בא מיד מים אין חשש שנראה כעודר, אך מכל מקום לפי כולם יש לחוש משום שמכשיר הקרקע לזריעה. אלא נפקא מיניה ביניהם באופן שזורק העפר רחוק מן האמה ומתפזר שאז אינו מכשיר קרקע לזריעה, ונחלקו האם יש לאסור משום שנראה כעודר (כשאין המים בא מיד), או שאינו דומה לעודר, שהעודר אינו מפנה את העפר אלא מרככו במקומו.
להכניס כל זבלו לאוצר בשדה בשביעית – לתנא קמא מותר ולא אומרים שנראה כמזבל שדהו, לרבי מאיר אסור עד שיעמיק או יגביה שלשה טפחים שאז מוכיח שאינו מכווין לזבל שדהו, ואם היה לו מעט זבל בשדה קודם שביעית מותר להוסיף ואינו צריך להעמיק, ורבי אלעזר בן עזריה אוסר גם בזה עד שיעמיק או יגביה שלשה טפחים. ולא אסרו העמקה משום שנראה כעודר – שמדובר שהעמיק קודם שביעית, או שאף בשביעית מותר משום שזבלו מוכיח עליו.
מתקנים במועד את אמות המים המקולקלות – אם היתה עמוקה מעיקרו ששה טפחים ונסתמה עד טפח מחזירה לששה טפחים, אבל אם היתה מעיקרא שלשה טפחים ונסתמה עד חצי טפח אסור לתקנה שלא עברו בו טוב מים לא מקודם וגם ולא עכשיו. הייתה מעיקרא שנים עשרה טפחים ועכשיו טפחיים – אסור לתקנה לשנים עשרה משום טירחא יתירא, וספק בגמרא אם היה מעיקרא שבעה ועכשיו טפחיים אם מותר לכרות חמשה טפחים כמו בהיה מעיקרא ששה, או שאני הכא שאסור משום שצריך לשחות עוד טפח ויש יותר טירחא.
צרכי רבים נעשים בחול המועד, ולכן התיר אביי לעקור ענפי אילנות הגדלים בנהר, רבי ירמיה התיר לפנות מקור המעיין שנסתם, רב אשי התיר לפנות שירטון שבאמצע הנהר.
***************
יום שני ט"ו שבט תשפ"ב
מסכת מועד קטן דף ה'
דף ה' – ע"א
בורות שרבים צריכים להם – חופרים אותם מתחילה במועד, וזה מה ששנינו במשנה 'ועושים כל צרכי רבים'. ואם אין צריכים להם עכשיו – חוטטים את החפורים להעלות צרורות שנפלו בהם ומתקנים סדקים, אבל אין חופרים אותם מתחילה (ובאופן זה מדובר במשנה ששנינו שרק חוטטים).
בור של יחיד – אם אינו צריך לו עכשיו מותר רק לכנוס מים בתוכו, אבל לא חוטטים ולא שפין סדקיו וקל וחומר שאין חופרים מתחילה, ואם צריך לו עתה – מותר לחטוט בור החפור אך לא לחפור מתחילה.
יוצאים בחול המועד לפנות קוצים מהדרכים, ולתקן את הרחובות ואת הדרכים המפולשים, ולמדוד המקוואות, וכל מקוה שאין בו ארבעים סאה מחברים אותו לאמת המים.
בית דין שלא יצאו לתקן הרחובות כל הדמים שנשפכו מחמת כן מעלה עליהם הכתוב כאילו הם שפכו – שכתוב 'והיה עליך דמים'.
מציינים את הקברות – עושים להן סימנים בסיד כדי שלא ילכו שם אוכלי תרומה. והמקור:
לרבי שמעון בן פזי – גמרא גמירי לה ואסמכיה יחזקאל בפסוק 'וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון'.
לרבי אבהו – 'טמא טמא יקרא', שעושים סימנים על הטומאה כדי שיהא מרגיש ופורש.
לאביי – 'ולפני עיור לא תתן מכשול'.
לרב פפא – 'סולו סולו פנו דרך'.
לרב חיננא – 'הרימו מכשול מדרך עמי'.
לרבי יהושע בריה דרב אידי – 'והודעת להם את הדרך ילכו בה'.
למר זוטרא – 'והזרתם את בני ישראל מטומאתם'.
לרב אשי – 'ושמרתם את משמרתי' – עשו משמרת למשמרתי דהיינו לאוכלי תרומה הנקראת 'משמרת'. לרבינא – 'ושם דרך אראנו בישע אלוקים'.
'ושם דרך אראנו בישע א-לוקים' – כל השם [בשין ימנית] אורחותיו ומחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה זוכה ורואה בישועתו של הקדוש ברוך הוא.
תלמידו של רבי ינאי היה מקשה לו כל יום, ובשבת שקודם הרגל שכולם באו לשמוע הדרשה לא הקשה – שמא לא יהיה לו מה לתרץ ויתבייש, קרא עליו רבי ינאי – 'ושם דרך אראנו בישע א-לוקים' שמחשב מתי להקשות ומתי לא.
דף ה' – ע"ב
אין מציינים על כזית מצומצם של בשר המת, אף שמטמא באהל, כיון שסופו להצטמק ולא יהיה כזית, ואם יעשו עליו ציון ישרפו תרומה וקדשים לעולם אף אחר שיחסר מכזית ולא יטמא, ומוטב שלא יעשו עליו ציון אף שמחמת כן ישרפו מחמתו תרומה וקדשים כל זמן שהוא חדש ויש בו כזית, מאשר ישרפו מחמתו לעולם.
אין מציינים על עצם כשעורה ולא על שאר טומאות שאינם מטמאות בטומאת אהל.
מציינים על השדרה אף על פי שאינה אלא עצם אחת, ועל הגולגולת ועל רוב בנין של העצמות הגדולות, ועל רוב מנין העצמות – שכל אלו מטמאים באהל.
אין מציינים על הוודאות – הואיל וידוע לכולם שיש שם טומאה.
מציינים על הספקות – כגון אילן המסכך על טומאה תחת נוף אחד, או טומאה שתחת אחת מהאבנים הבולטות מן הגדר ואין ידוע איזו, ובית הפרס שנאבד בה קבר.
אין מעמידים ציון על מקום הטומאה ממש – שאינו מרגיש עד שבא על הציון פתאום ויטמאו הטהרות, אלא מעמידים אותו סמוך לטומאה שירגיש קודם שבא אליו, ואין מרחיקים יותר מכל שהוא – שהרואה סימן פורש מיד ונמצאת ארץ ישראל בטומאה שלא לצורך.
שדה שנחרש בה קבר נקראת 'בית הפרס', ושיעורה – מלא מענה של תלם אחד, והוא מאה אמה, ואינה מטמאה באהל, משום שתולים שהמחרישה סילקה הטומאה, ולכן אין מציינים שדה זו, ומכל מקום אין הולכים בה אוכלי תרומה שמא נשאר עצם כשעורה המטמא במגע. וההולך לשחוט פסח מנפח לפניו שאז אם יש עצם כשעורה היא מתפזרת ברוח, ואז עובר שם. ואם עברו בה הרבה בני אדם ונידש ברגליהם – טהורה.
מצא שדה מצויינת מחמת שנאבד בה קבר, ואין ידוע אם נחרש ושוב אינה מטמא באהל, אם אין בה אילנות – בידוע שלא נחרש ומטמא באהל, יש בה אילנות – בידוע שנחרש לצורך האילנות שבה (ואף שאין מציינים בית הפרס שנחרש – ציינו קודם שנחרש). ואין חוששים שמא הטומאה מבפנים לאילנות או חוצה להם, ולא נחרש מקום זה – א. מדובר באופן שהאילנות מעורבים בכל השדה, ובוודאי נחרש כולה לצורכם. ב. כיון שהציון סמוך לאילנות אין חוששים שהטומאה מבפנים או חוצה להם – שאין מרחיקים ציון ממקום טומאה. לרבי יהודה – אף אם יש בה אילנות אין תולים שנחרש עד שיהא שם זקן או תלמיד שיודע שנחרש, לפי שאין הכל בקיאים בדבר.
'שדה בוכין' דינה כבית הפרס, והיא שדה הסמוכה לעיר שנפטרים שם בני העיר מן המת, והקברנים מקבלים מהם את המתים, ולפעמים מדלדל אבר ונפל שם, וסומכים אלו על אלו שיבדקו ומחמת כן נשאר שם.
***************
יום שלישי ט"ז שבט תשפ"ב
מסכת מועד קטן דף ו'
דף ו' – ע"א
מדברי רבי יהודה שאין להתיר שדה מצויינת אלא על פי חכם או צורבא מרבנן יש ללמוד שכל ענייני העיר מוטל על צורבא מרבנן שבה.
מצא אבן אחת מצויינת – טומאה תחתיה, שדווקא בשדה מרחיקים הציון מהטומאה, כדי שיראה הציון קודם שיבא עליה, אבל כשהטומאה תחת אבן הבולטת ונראה מציינים מקום הטומאה ממש.
מצא שתי אבנים מצויינות – תחתיהם טמא, וביניהם – אם יש שם סיד טמא, ואם אין שם סיד טהור, ואם הסיד שפוך על ראשי האבנים ומרודה לכאן ולכאן – טמא אפילו אם אין סיד ביניהם לפי שציין האבנים שמכאן ומכאן לא חשש לציין בינתיים, אך אם נחרש ביניהם טהור שמחמת החרישה נעשה כן.
מיצר אחד מצוין – הוא טמא וכל השדה כולה טהורה, שאין מרחיקים הציון ממקום הטומאה, ובהכרח נתכוון לציין רק מיצר זה, וכן אם רק שנים או שלשה מיצרים מצוין רק אותם מיצרים טמאים וכל השדה טהורה, אבל אם ארבעה מיצרים מצוינים כל השדה טמאה.
שלוחי בית דין יוצאים על הכלאים בפורים, ויוצאים שוב בחול המועד – יש אומרים שבפורים על הבכירות ובחול המועד על המאחרות, ויש אומרים שבפורים יוצאים על התבואה ובפסח על הירקות, ואם ניצן ניכר קודם לזמנים אלו יוצאים אז עליהם.
יוצאים על הכלאים בחול המועד – מפני שהפועלים לוקחים שכר מתרומת הלשכה, ורוצים לחסוך להקדש ובחול המועד נשכרים בזול לפי שאין עוסקים במלאכה.
שיעור כלאים שחייב לבטלו – כל סאה שיש בה רובע הקב (אחד מכ"ד מסאה) ממין אחר.
דף ו' – ע"ב
בראשונה היו שלוחי בית דין בודקים שדה שיש בה כלאים ומשליכים הכלאים לפני בהמתם, והיו בעלי בתים שמחים שתי שמחות – אחת שמנכשים להם שדותיהם, ואחת שמאכילים לבהמתם, התקינו שיהיו עוקרים ומשליכים על הדרכים, ועדיין היו שמחים שמחה גדולה שמנכשים שדותיהם, התקינו שיהיו מפקירים כל השדה כולה.
משנה . מים שתחת אילן אחד מושכים המים לאילן אחר, שהם נפסדים בלי מים ודומים לבית השלחין. לרבי אליעזר בן יעקב לא ישקה כל השדה שהיא בית הבעל, וזרעים שלא שתו לפני המועד לא ישקם במועד, ולרבי מאיר (חכמים) מותר בשניהם.
שדה שהיתה לחה ויבשה מותר להשקות כולה אפילו היא בית הבעל גם לדעת רבי אליעזר בן יעקב, כיון שהיתה לחה עד עכשיו אם לא משקה אותה הוא הפסד יתירא.
גינה מותר לזלף עליה מים במועד אפילו שאין הפסד אלא כדי שיצאו הירקות מהר, כשם שמתירים חכמים להשקות שדה גריד לזרז הוצאת הפירות כך מותר להשקות מעט את הגינה.
מרביצים שדה לבן בשביעית כדי שיצאו ירקות למוצאי שביעית, וכן בערב שביעית כדי שיצאו בשביעית.
משנה . צדים את האישות (בריה שאין לה עיניים) ואת העכברים משדה האילן ומשדה הלבן כדרכו במועד ובשביעית, ואף שמתקן בזה את השדה, לחכמים (ר' יהודה) – משדה הלבן רק שלא כדרכו, שלא מפסיד כל כך.
מתקנים את הפירצה במועד (בשינוי, כדלהלן דף ז'.), ובשביעית בונה כדרכו מתחילה אפילו שנראה כשומר פירותיו.
מחריבים חורי נמלים – על ידי שמביא עפר מחור זה ונותן לתוך חור זה, ומתוך שמריחים העפר ואין מכירים אותו חונקים זה את זה.
נמלים אין מכירים עפר מחור אחר דווקא אם יש הפסק מים ביניהם בלי גשר או דף או חבל ביניהם, וגם רחוק מהם פרסה, שעד פרסה מכירים בכל אופן (רש"י. ועיין רש"י כת"י).
***************
