לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

מסכת מכות דף ב׳

מסכת מכות
פרק ראשון – כיצד העדים

דף ב' – ע"א
משנה . עדים זוממים  – נענשים בעונש שרצו לחייב מי שהעידו עליו. 'המקור' – שנאמר, 'ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו'.

עדים זוממים על זנות בת כהן – אינם נענשים במיתה החמורה בשריפה כבת כהן, רק בחנק כמיתת הבועל. 'המקור'  – משום שדורשים 'לאחיו' ולא לאחותו.
עדים זוממים על כהן שהוא בן גרושה או חלוצה – לוקים ארבעים, ואין בהם דין עונש 'כאשר זמם לעשות לאחיו. 'המקור'  – לרבי יהושע בן לוי: שנאמר, 'ועשיתם לו כאשר זמם' – לו ולא לזרעו, ואם נפסול רק אותו – אין בזה 'כאשר זמם'. לבר פדא: קל וחומר, מה מחלל עצמו (שנשא גרושה) אינו מתחלל, כל שכן זה שרק בא לחלל ולא חילל – ופרכוהו שהרי קל וחומר זה שייך בכל הזוממים.
דף ב' – ע"ב
עדים זוממים על אדם שהרג בשוגג וחייב גלות – לוקים ארבעים, ואין בהם דין עונש 'כאשר זמם לעשות לאחיו'. 'המקור' – לריש לקיש: שנאמר, 'הוא ינוס אל אחת הערים – ולא זוממים. לרבי יוחנן: קל וחומר, מה רוצח עצמו אם עושה מעשה במזיד אינו גולה, עדים זוממים שלא עשו מעשה במזיד אינו דין שלא יגלו – ופרכוהו שהיא הנותנת, שהרי העושה במזיד אינו גולה כדי שלא יהא לו כפרה, אבל מי שאינו עושה מעשה גולה כדי שיתכפר לו.
רמז בתורה למלקות בעדים זוממים:שנאמר, 'והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע' – עדים שהרשיעו את הצדיק, ובאו עדים אחרים והצדיקו אותם, ועשו אותם כרשעים – 'והיה אם בן הכות הרשע'. אבל אין להלקות משום איסור 'לא תענה' – שהרי הוא לאו שאין בו מעשה.
ארבעה דברים נאמרו בעדים זוממים: א. אינם נעשים בני גרושה או חלוצה – שנאמר 'ועשיתם לו' ולא לזרעו, ב. אינם גולים לערימקלט – שנאמר 'הוא ינוס' ולא עדים זוממים, ג. אינם משלמים כופר – אם העידו על שור מועד שהרג אדם. ד. אינם נמכרים לעבד עברי – אם העידו על ישראל שגנב וצריך למוכרו לעבד עברי.
טעם שבעדים זוממים אין חיוב כופר: משוםשסובר התנא שכופר הוא כפרה, ואין העדים בני כפרה.לרב חסדא: זה לשיטת רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא, שחולק על תנא קמא בפירוש הפסוק 'ונתן פדיון נפשו' הנאמר בחיוב כופר שלתנא קמא דמי ניזק – ודין כופר הוא משום חיוב ממון, ולרבי ישמעאל דמי מזיק – והכופר הוא משום חיוב כפרה וכדי לכפר על עצמו משלם דמיו. לרב פפא: גם לתנא קמא חיוב כופר הוא משום כפרה, ולכן לרבי ישמעאל צריך ליתן דמיו שנאמר 'ונתן פדיון נפשו', ותנא קמא סובר שאכן כופר הוא משום כפרה, אבל סכום הכופר נישום בניזק, משום גזירה שווה 'השתה' הנאמר בכופר מ'השתה' שנאמר בדמי ולדות ששמים בניזק.
מקור שעדים זוממים אינם נמכרים לעבד עברי: שנאמר, 'ונמכר בגנבתו' – ולא בזממו. ולכן גם באופן שאין לו כסף לשלם הגניבה שהעידו עליו, וגם לעדים זוממים אין כסף לשלם משום 'ועשיתם לו' אין העדים נמכרים משום בגניבתו ולא בזממו, ולא רק באופן שיש לגנב כסף לשלם אבל אין לעדים זוממים לשלם שיש לפטור אותם להימכר שהרי לא זממו למכור, או באופן שאין לו ממון אבל לעדים זוממים יש שהם טוענים שאם היה לו כמו שיש להם אזי לא היה נמכר.
עד שהודה שהוזם – לרבי עקיבא אינו משלם משום מודה בקנס, שהרי חיוב הזמה משום קנס, שמשלמים גם אם לא עשו מעשה והכסף אצל הבעלים.

***************

דף ג' – ע"א
עדים זוממים בממון – מתחלק הסכום ביניהם. עדים זוממים במלקות – לוקים כולם כל המלקות.
עד אחד שהוזם – אינו משלם ממוןעד שיזומו שניהם.
עד אחד שחוזר ואמר 'עדות שקר העדתי– אינו נאמן, משום כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד.
עד אחד שמודה שהוזמה העדות בבית דין ונתחייב ממון  – משלם על הודאה זו, כיון שהוא חיוב ממון ולא קנס, ומחדש רב שמשלם חלקו הגם שאינו יכול לחייב את חבירו שאינו מודה.
משנה . עדים זוממים על איש שגירש אשתו ולא נתן כתובתה  – הואיל שבסופו לתת כתובתה, הם משלמים רק לפי אומד הדעת שירצה אדם לתת עבור כתובתה, שאם נתאלמנה או נתגרשה מקבל הכתובה, ואם תמות קודם יירש בעלה ויפסיד. לרב חסדא: משלמים רק לפי ערך השווי שהבעל מקבל במוכר זכותו (ולא גם זכות האשה כי שמא אינה מתרצה למכורה זכותה לבעל). לרב נתן בר אושעיא ורב פפא:אומדים כמה תקבל האשה אם תמכור, ומשלמים המותר משווי הכתובה, ולא שווי נכסי מלוג שיכולים לומר לא ידענו עליהם.

דף ג' – ע"ב
משנה . עדים זוממים להלוואת אלף זוז, והוזמו רק על זמן הפירעון – אומדים כמה רוצה אדם לשלם להלוואה זו משלושים יום עד עשר שנים.
אמר רב יהודה אמר שמואל:

א.   המלוה לחבירו לעשר שנים–  שביעית משמטת, הגם שלא שייך בו עדיין 'לא יגוש', מכל מקום הרי סופו לבוא לכך. יש אומרים: שכיון שכעת לא שייך 'לא יגוש' אינו נשמט {כן הלכה},ואין להוכיחמהמשנה שאינו נשמט, שאם נשמט הרי זממו להפסיד כל החוב,שיש להעמיד שהלוה על משכון או שמסר השטרות לבית דין {לרש"י – פרוזבול, לתוספות – דין לעצמו} שאינם משמיטים.

ב.    מלווה לחבירו ואומר על מנת שלא תשמיטני שביעית – שביעית משמטת, משום שאין שמיטה מסורה בידו להתנות שלא ישמיט. אבל אם התנה על מנת שלא תשמיטני בשביעית – לשמואל התנאי שעשה עם לווה שלא ישמיט קיים, הגם שמתנה על מה שכתוב בתורה.

מוכר לחבירו ואומר על מנת שאין לך עלי אונאה – לרב: יש לו אונאה, לשמואל: אין לו אונאה, הגם שמתנה על מה שכתוב בתורה. אבל אם אמר על מנת שאין בו אונאה – הרי התנאי הוא שאין במכר זה אונאה והרי במציאות יש אונאה.
מלוה לחבירו סתם–  אינו רשאי לתבוע פחות משלושים יום. ולא רק במלוה בשטר שסברא לומר שלא טרח לפחות משלושים יום, אלא גם במלוה על פה. 'המקור' – שנאמר 'קרבה שנת השבע' וכפל הפסוק 'שנת השמיטה' – ללמד שיש עוד שמיטה – והוא שסתם הלוואה שלושים יום, שהרי שלושים יום בשנה חשוב שנה.

 ***************

 

דף ד' – ע"א

אמר רב יהודה אמר רב:

א.    הפותח בית הצוואר בשבת – חייב חטאת, שהרי פותח חיבור, ולא דומה לפותח מגופת חבית שאינה חיבור.

ב.    שנינו במקוואות   -שלשה לוג מים חסר קורטוב שנפל לתוכם קורטוב יין, והם כמראה יין, ונפלו למקווה – לא פסלו. וכן שלשה לוג מים חסר קורטוב, שנפל לתוכם קורטוב חלב, והם כמראה מים,ונפלו למקווה – לא פסלוהו. רבי יוחנן בן נורי אומר: הכל הולך לאחר המראה.
אמר רב: שלשה לוג של מים שנפל בהם קורטוב יין והם כמראה יין –  אינם פוסלים המקווה, שאין זה מים רק יין מזוג. אבל מי צבע פוסלים כיון שזה נקרא מים, ונחלקו בדברי רב, א. לרבא:רב סובר כרבי יוחנן בן נורי שמראה קובעה, אבל תנא קמא סובר שדווקא אם היה חסר קורטוב והשלים היין לשיעור שלושה לוג אינם פוסלים, ב. לרב יוסף:רב אינו גורס ברישא 'חסר קורטוב', ודבריו ככולי עלמא. שהרי רבי יוחנן בן נורי חולק רק על הסיפאשהגם שהחלב משלים שלשה לוג, כיון שיש בהם מראה מים הם פוסלים, ג. רב פפא:הסתפק אם כרבא שגורס רב ברישא 'חסר קורטוב', או כרב יוסף.

ג.     חבית מליאה מים שנפל לים הגדול  – הטובל שם לא עלתה לו טבילה, שמא יש כאן שלשה לוג מים שאובים במקום אחד, כיון שמי הים עומדים. אם נפלה לנהר – כיון שהמים זורמים אין חוששים. וכן בנפלה חבית יין לים – הטובל שם לא עלתה לו טבילה, ואם נפל שם אחר כך כיכר תרומה – נטמאת, ולא מעמידים אותה בחזקת טהרה.

משנה . העידו שחייב לחבירו מאתים זוז והוזמו – לרבי מאיר: לוקים ומשלמים, כיון שאין המלקות ותשלומים מאותו שם – שהרי המלקות מאיסור 'לא תענה', וחיוב תשלומים משום 'כאשר זמם'. לחכמים: כל המשלם אינו לוקה.
העידו שחייב מלקות והוזמו – לרבי מאיר: לוקים שמונים, משום לאו 'לא תענה,' ומשום 'כאשר זמם', לחכמים: לוקים רק ארבעים.
דף ד' – ע"ב
מקור לחכמים שאינם לוקים ומשלמים: שנאמר, 'כדי רשעתו' – רק משום רשעה אחת אתה מחייבו.ולאו 'לא תענה ברעך עד שקר' נצרך לאזהרה לעדים זוממים.
מקור לרבי מאיר שלוקים ומשלמים: כשם שמוציא שם רע לוקה ומשלם קנס, גם עדים זוממים
שדין חיוב תשלום הוא מתורת קנס כרבי עקיבא לוקים. ואזהרה לעדים זוממים דורש מפסוק 'והנשארים ישמעו ויראו ולא יוסיפו עוד', והכרזה נלמד מפסוק 'ישמעו ויראו'. ולחכמים כל הפסוק בא להכרזה.
המותיר בשר קדשים – אינו לוקה, 'הטעם'– לרבי יהודה: משום שהוא לאו הניתק לעשה [שנאמר והנותר… באש תשרפו], אבל בלי זאת היה לוקה הגם שאין בו מעשה. לרבי עקיבא: משום שאין לוקים לאו שאין בו מעשה.
מקור לרבי יהודה שלוקים על לאו שאין בו מעשה –לעולא: שהרי מוציא שם רע לוקה. – והקשו עליו מה למוציא שם רע שכן לוקה ומשלם. לריש לקיש: מצד השוה מעדים זוממים ומוציא שם רע,שלוקים שניהם הגם שאין בהם מעשה, שאם תפרוך מה לעדים זוממים שכן אינם צריכים התראה – מוציא שם רע יוכיח, ואם תפרוך מה למוציא שם רע שלוקה ומשלם – עדים זוממים יוכיחו. ואין לפרוך מה לצד השוה שבהם שהם קנס – שסובר רבי יהודה שהזמה היא חיוב ממון. וסובר שאין לפרוך מצד צד חמור שיש לכל אחד.

********************

 

 

דף ה' – ע"א
משנה . הזמת ממון – מתחלק בין העדים, הזמת מלקות – אינה מתחלקת, רק כל אחד מהעדים לוקה ארבעים. 'המקור' – לאביי: גזירה שווה, שלומדים 'רשע' הנאמר בחייבי מלקות, והנאמר 'רשע' בחייבי מיתות בית דין, כשם שאין מיתה למחצה כך גם מלקות. לרבא: צריך שיהא 'כאשר זמם לעשות לאחיו' – ואין מצטרף מלקות של זה למלקות של זה,מה שאין כן – ממון שמצטרף.
משנה . אין העדים נעשים זוממים עד שיזימו עצמם  – והיינו שיעידו המזימים על העדים ויאמרו 'אתם הייתם עמנו אותו היום במקום פלוני', אבל אם מעידים על הנהרג או על ההורג – אינם נעשים זוממים.'המקור' – לרב אדא: שנאמר, 'והנה עד שקר העד שקר ענה' – עד שתשקר גופה של עדות. לדבי רבי ישמעאל: שנאמר, 'לענות בו סרה' – עד שתסרה גוף העדות.
באו אחרים להעיד והם גם הוזמו על ידי אותה כת, וכן הלאה – לחכמים: גם במאה כולם יהרגו.
לרבי יהודה: איסטטית היא זו, ורק כת ראשונה נהרגת.
העידו במזרח בירה הרג פלוני נפש,ובאו שנים ואמרו: והלא במערב בירה עמנו הייתם – אם
כשעומדים במערב בירה אי אפשר לראות הנעשה במזרח בירה – נהרגים, ולא חוששים שמא יש
להם ראייה חזקה יותר מהרגיל.
העידו שביום ראשון הרג פלוני נפש בסורא, ובאו שנים ואמרו: שבאותו יום לפנות ערב עמנו
הייתם בנהרדעא – אם מבוקר עד לפנות ערב אי אפשר ללכת מסורא לנהרדעא – נהרגים, ולא חוששים לגמל פורח.
העידו ביום שלישי שביום ראשון הרג פלוני נפש,ובאו שנים ואמרו: עמנו הייתם ביום ראשון, אבל הרגו ביום שני, וגם אם אמרו שהרגו כבר בשישי – נהרגים, כיון שבשעה שהעידו עליו לא היה דינו להיהרג.אבל אם אמרו שנגמר דינו למיתה ביום שישי, וגם אם אמרו שנגמר דינו ביום שני – אינם נהרגים, כיון שהעידו על בר קטלא.

בתשלומי קנס:אם העידו ביום שלישי שביום ראשון גנב וטבח או מכר, ובאו שנים ואמרו: עמנו הייתם ביום ראשון, אבל גנב טבח או מכר ביום שני – משלמים, וגם אם אמרו ביום שישי גנב וטבח או מכר, כיון שבשעה שהעידו אינו בדין תשלומים. אבל אם אמרו שנגמר דינו לתשלומים בשישי, וגם אם אמרו שנגמר דינו ביום שני – אינם משלמים, כיון שהעידו על בר חיוב תשלום.
דף ה' – ע"ב
שנינו במשנה דברי רבי יהודה שאם חזרו והזימו כיתות הבאות אחר כך הרי זו איסטטית, ורק
ראשונה לבד נהרג -וקשה, שאם היא איסטטית מדוע הורגים ראשונה? ומתרץ רבי אבהו: שקדמו והרגו, וקשה, מאי דהוה הוה?, לרבא: כך הביאור אם אינה רק כת אחת נהרגת, ואם הם יותר אינם נהרגים משום איסטטית, וקשה, שהרי נאמר בלבד?,
מעשה באשה שהביאה עדים והוכחשו בבדיקות, וכן בכת שניה שהביאה, אבל כת השלישית לא הוכחש – לריש לקיש: הוחזקה זו להביא עדי שקר, ואין להאמינם. לרבי אלעזר: נאמנים, שאם
היא הוחזקה, כל ישראל מי הוחזקו? ושוב היה מעשה לפני רבי יוחנן, ופסק ריש לקיש כנ"ל, ורבי יוחנן טען כשיטת רבי אלעזר, החזיר ריש לקיש פנים זועפות לרבי אלעזר, שהבין ששמע כן מרבי יוחנן ולא אמר זאת משמו.

שיטת ריש לקיש היא גם לדעת חכמים לענין חזרו והזימו–  משום שבזוממים אין מי שמחזר להביא ולכן האמינו, אבל כאן האשה מחזרת להביא. דעת רבי יוחנן היא גם לרבי יהודה – משום ששם יש מה לחשוד, וכי עם כולם היו עדים מזימים אלו, אבל כאן שהם כתות נפרדות הרי אלו אינם יודעים עדות להעיד, ואלו יודעים.
משנה . אין העדים זוממים נהרגים עד שיגמר הדין: בזוממי מיתה–  שנאמר 'נפש תחת נפש', ולא כצדוקים הלומדים מכך שרק בנהרג, שהרי נאמר 'ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו' – ואחיו קיים. בזוממי מלקות – לומדיםדין זה בגזירה ששוה 'רשע' הנאמר בחייבי מלקות מ'רשע' הנאמר בחייבי מיתה. בזוממי גלות – אינם לוקים עד שיגמר הדין, שדורשים בגזירה שווה 'רוצח' בשוגג מ'רוצח' במזיד.
אין לומדים קל וחומר שאם נהרג על פיהם כל שכן שנהרגים – כיוןשאין עונשים מהדין, כמו אחותו.

אין עונשים מהדין – שנאמר,  'איש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו… ונכרתו'הוצרך הכתוב ללמד עונש באחותו מאב ואם בפסוק 'ערות אחותו גילה', כיון שאין ללמוד העונש מקל

**************

דף ו' – ע"א

         משנה . 'על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת' – הוסיף הכתוב לומר 'שלשה'

         א. לתנא קמא:מה שלשה מזימים שנים, גם שנים מזימים שלשה, ומנאמר 'עדים' לומדים שגם מאה הם מזימים.

ב.    לרבי שמעון: מה שנים אינם נהרגים עד שיזומו שניהם, גם שלשה אינם נהרגים עד שיזומו שלושתם,ומה שנאמר 'עדים' לומדים שכן הוא גם במאה.
ג. לרבי עקיבא: השלישי לא בא להקל (שפשוט ששניים מזימים שלושה, ופשוט שצריכים להזים שלשתם שהרי עדות אחת היא) רק להחמיר, שייענש גם הוא עמהם הגם שבלי הוא היה נגמר הדין. ואם ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה, על אחת כמה וכמה ישלם שכר לנטפל לעושי מצוה כעושי מצוה.

מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותם בטלה  –  גם שלשה אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותם בטלה, ומהנאמר 'עדים' לומדים שכן הוא גם במאה עדים.לרבי יוסי:דין זה רק  בדיני נפשות, אבל בדיני ממונות מתקיים העדות בשאר.לרבי: דין זהגם בדיני ממונות. ודווקא אלו שהתרו, אבל אלו שלא התרו אינם מצטרפים, שאם לא כן מה יעשו שני אחים שראו שאחד הורג חבירו.הלכה – שמואל: סובר כרבי יוסי. רב נחמן: – סובר כרבי.
נמצא אחד קרוב או פסול בטילה כל העדות – דווקא כשהעידו כל אחד בתוך כדי דיבור חבירו,
והוא כדי שאילת תלמיד לרב.
'יקום דבר' – במקיימי דבר הכתוב מדבר, ולכן הורג ונהרג וכדו' אין העדות מתבטל משום זה הגם
שהם פסולים לעדות.
בודקים אם באו להעיד ומצטרפים לפסול כל העדות או לא – שואלים אותם: לראות באתם או
להעיד.
דף ו' – ע"ב
משנה . שני עדים רואים אותו מחלון זה, ושנים מחלון זה, ואחד מתרה בו באמצע  – בזמן שמקצתם רואים אלו את אלו – הרי הם עדות אחת, ואם לא – הרי הם שתי עדויות.לרבי יוסי: אינו נהרג רק אם התרו בו שני עדיו – שנאמר 'על פי שנים עדים.' 'המקור לפסול עדות מיוחדת'  – שנאמר 'לא יומת על פי עד אחד', ואין לפרש כפשוטו שכבר נאמר 'על פי שנים עדים.'

גם בראו מאותו חלון, אם ראו בזה אחר זה היא עדות מיוחדת ופסול  – וגם בראו בועל
הערוה, וראה כל אחד מעשה גמור.

אם רואים שניהם המתרה או שהוא רואה אותם – מצטרף העדות.

עדות מיחדת בדיני ממונות – לרב נחמן: כשירה – דווקא 'לא יומת על פי עד אחד' ולא בדיני
ממונות. רב זוטרא: הקשה שאם כן תציל בדיני נפשות.

התראה כשרה –  גם מעצמו ומפי השד.  לרבי יוסי: דווקא מהעדים. לרבי יוסי בר יהודה:  ההתראה היא רק כדי להבחין בין שוגג למזיד, ולכן חבר אינו צריך התראה, ושונא גם נהרג שהוא כמועד ומותרה.
דבר אחר: 'על פי' שלא יהא סנהדרין שומע העדות מפי התורגמן, רק צריכים להכיר שפת עדים. רבא העמיד תורגמן בינו לבין עדים לועזים, והוא כדי להשיב – שלא ידע לדבר בלשונם, אבל הבין מה שהם אומרים.

***************