לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

יום שני י״א כסלו תשפ"ג

מסכת נדרים דף מ״א

דף מ"א – ע"א

'ואתה בן אדם עשה לך כלי גולה' – נר וקערה ושטיח של עור לאכול עליו.

'ועבדת את אויבך… בחוסר כל':

 לרב אמי אמר רב – בלא נר ושולחן.

לרב חסדא – בלא אשה.

לרב ששת – בלא שמש.

לרב נחמן – בלא דעה.

לברייתא – בלא מלח ובלא שמן.

דעת – אין עני אלא בדעת, יש בו דעת יש בו הכל אין בו דעת אין בו כלום, קנה דעה אינו חסר כלום לא קנה דעה מה יועיל כל מה שקנה.

אין החולה עומד מהחולי עד שמוחלים לו כל עוונותיו, ומתחזק טבעו להיות יותר בריא ממה שהיה קודם החולי.

'כל משכבו הפכת בחליו' – ששוכח תלמודו. רב יוסף שכח תלמודו והיה אביי מזכירו.

רבי היה לומד כל הלכה בי"ג פנים, ולימד לרבי חייא שבע מהם, כשחלה רבי ושכח לימודו הזכירו רבי חייא השבע, והיה כובס אחד ששמע את רבי לומד וכך ידע שש אופנים האחרים, ולימדם לרבי חייא, ורבי חייא הזכירם לרבי. כשראה רבי את הכובס היה אומר לו: אתה עשית אותי ואת חייא, וי"א שאמר: אתה עשית את חייא, וחייא עשה אותי.

גדול נס שנעשה לחולה – שהיא אש מהשמים ומי יכול לכבותה – מנס שנעשה לחנניה מישאל ועזריה – שהיתה אש של הדיוט והכל יכולים לכבותה.

כיון שהגיע קיצו של אדם הכל מושלים בו לקיים דבר המשפט, כמו זה שהיה גבוה ורכב על פרידה קטנה ואחזה רוח שטות והפילו מעל הגשר לתוך הנהר, וכמו הצפרדע שהעבירה עקרב את הנהר לנשוך אדם.

ביקור חולים – רק לחולה שאחזתו חמה שהדיבור טוב לו, ולא לחולי מעיין – שמא יצטרך לנקביו, ולא חולי עין ומיחושי הראש – שהדיבור קשה להם.

חום הגוף – לרבא: אם לא היה זאת בשליחות המלאך המוות הרי הוא מגן ורפואה לגופו של אדם פעם בשלושים יום, כהוצין שסביב הדקל. ולרב נחמן בר יצחק – לא הם ולא רפואתם.

ערסן רפואה לחולה, לר' יונתן היינו שעורים קלופים ישנים בתחילת הרקדת הנפה, ולר' יוסף הוא סולת שעורים ישנים בתחילת הרקדת הנפה. וצריך לבשלם הרבה כמו שמבשלים בשר שור.

אין מבקרים חולה בורדם – שלפעמים צריך לנקביו ומצטער. ואין מזכירים שם החולי שאינה לשון נקיה.

המודר הנאה מחבירו מרפא המדיר את גופו בחינם [אף אם יש רופא אחר, שלא מן הכל זוכה אדם להתרפאות. אך הסם יהיה מממונו של החולה. ואם החולה הדיר עצמו מהרופא אפשר שמותר אף ליתן הסם משלו – שלא הדיר עצמו מחיותו], אך אינו מרפא בהמתו [כשיש רופא אחר, אבל אם אין – מותר, כמו שמחזיר אבידתו], אבל אומר לו סם פלוני יפה לה סם פלוני רע לה.

המודר הנאה מחבירו:

משנה . אינו רוחץ עמו באבמטי קטנה – שמעלה עליו המים. אך להזיע עמו מותר. ובגדולה – לרבי יהודה מותר, ולרבי מאיר אסור – שגוזר גדולה מחמת קטנה.

מיסב עמו על המטה אפילו בימות הגשמים – שאין בזה חימום. ולישן עמו במטה – בקטנה בימות הגשמים אסור, שמחממו. בגדולה בימות הגשמים ובקטנה בימות החמה – לרבי יהודה מותר, ולרבי מאיר אסור – שגוזר בכולם מחמת קטנה בימות הגשמים.

משנה . אוכל עמו על השולחן, אך לא מהתמחוי – שמא ימשוך ידו לאכול לכבוד חבירו, אך אוכל עמו מהתמחוי שיש בו הרבה והמותר חוזר לבעל הבית. ואסור לאכול עמו מאבוס שלפני הפועלים.

לא יחרוש עמו בסמוך לו – שמהנה אותו בכך שמרפה את הקרקע שצריך לחרוש. וברחוק ממנו – לרבי מאיר אסור, שגזר משום סמוך, ולחכמים מותר.

***************

יום שלישי י״ב כסלו תשפ"ג

מסכת נדרים דף מ״ב

דף מ"ב – ע"א

משנה . המודר הנאה מחבירו לפני שביעית – אסור להיכנס לשדהו גם כשהגיעה שביעית, שמודר הנאה אסור בדריסת הרגל בחצר חבירו (כדעת ר' אליעזר). וליטול פירות בשביעית ממה שהנוטה לחוץ: להוי אמינא א' – לרב ושמואל אסור, שאדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו, ולרבי יוחנן וריש לקיש מותר, שאין אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו. להוי אמינא ב' – אם אסר עליו 'נכסים אלו' לכו"ע אוסר אף לכשיצאו מרשותו, ונחלקו אם אמר 'נכסי'. למסקנא – לא נחלקו כלל, אלא אם אמר 'נכסי אלו' לכו"ע אוסר אף לכשיצא מרשותו, ואם אמר 'נכסי' לכו"ע אינו אוסר לכשיצא מרשותו, ומותר בנוטות.

המודר מחבירו בשביעית עצמה – בין אם אמר 'מנכסי' בין אם אמר 'מנכסי אלו' אסור להיכנס לשדהו, ומותר בנוטות כיון שהפקר הם.

דף מ"ב – ע"ב

האומר לבנו 'קונם שאתה נהנה לי' – כשמת יירשנו ומותר ליהנות מהם, כיון שכבר אינם של אביו שהתורה זיכתה לו בירושה. ואם אסרו 'בחייו ובמותו' – אע"פ שירשו אסור בהנאה מהם, שאדם אוסר נכסיו גם לאחר כשיצאו מרשותו.

'קונם לתוך ביתך שאני נכנס', 'שדך שאני לוקח' – אם מת או שמכרה לאחר מותר, 'לבית זה שאני נכנס' 'שדה זו שאני לוקח' – מת או מכרו לאחר אסור.

מה ששנינו שהמודר מנכסי חבירו אסור לירד לתוך שדהו בשביעית, היינו אף באופן שמותר לאכול פירותיו, והגם שהתורה הפקירה השדה ללקיטת הפירות –

לעולא: מדובר באילנות העומדים על גבול השדה שיכול ללקט הפירות בלא להיכנס לשדה.

לר' שמעון בן אליקים – אסור מדרבנן להיכנס אף כדי ללקט הפירות שבאמצע השדה, גזירה שמא ישהה בעמידה יותר מהנצרך ללקיטה.

***************

יום רביעי י״ג כסלו תשפ"ג

מסכת נדרים דף מ״ג

דף מ"ג – ע"א

משנה . המודר הנאה מחבירו – לא ישאילו, ולא ילונו, ולא יקנה ממנו בזבינא חריפא שיש הנאה ללוקח, ולא ימכור לו בזבינא דרמי על אפיה שיש הנאה להמוכר. וכשנדרו הנאה זה מזה: אינם לווים ושואלים וקונים זה מזה, וכדעת רבי אליעזר הסובר שוויתור אסור במודר הנאה, ולאביי גם אם לא נדרו הנאה זה מזה אסורים שניהם – גזירה למכור אטו לקנות, להשאיל אטו לשאול, להלוות אטו ללוות. [ולא גזרו אלא כשמודר מאדם אחד, ולא כשמודר מכל ישראל, ודווקא בהנאות אלו גזרו שלא משמע לאנשים שאסורים במודר הנאה, אבל בהנאות גמורות כאכילת פירותיו לא גזרו].

משנה . ביקש לו: 'השאילני פרתך', והשיבו: שזו הפרה היחידה שלו ואינה פנויה להשאיל, ואם יש לו עוד פרה הרי קונם שדי שאני חורש, ונמצא שיש לו עוד פרה: אם רגיל לחרוש בעצמו – הוא אסור ואחרים מותרים לחרוש שדהו עבורו, שלא נתכוון לאסור אלא חרישת עצמו, ואם אין דרכו לחרוש בעצמו אלא ע"י אחרים – נתכוון לאסור עליו גם חרישת אחרים.

המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל – ילך המדיר אצל חנוני הרגיל אצלו, ויאמר לו: פלוני מודר הנאה ממני ואין לו מה יאכל. החנוני נותן לו ובא ונוטל מזה, ומותר כיון שאינו שלוחו, וכן עושה כשיש למודר בית לבנות ושדה לקצור.

היו המדיר והמודר הולכים, ואין למודר מה לאכול -נותן המדיר לאחר לשם מתנה, והלה נותנה למודר. אין שם אחר – לת"ק מניח על הסלע או הגדר ואומר: הרי הם מופקרים לכל מי שיחפוץ, ונוטל המודר, ולרבי יוסי אסור.

טעמו של רבי יוסי שאסור למדיר להפקיר כדי לזון המודר:

לרבי יוחנן – שסבר הפקר כמתנה, ואינו יוצא מרשות בעלים עד שבא לרשות זוכה.

לרבא – כיון שלא הפקיר אלא כדי שיזכה המודר חוששים שיבואו להתיר גם כשיפקיר בפירוש על מנת שיזכה המודר, וכמעשה בית חורון.

דף מ"ג – ע"ב

אף רבי יוסי מתיר למודר לזכות מהפקרו של מדיר אם הפקירו קודם לנדרו,

לרבי יוחנן – הגם שלדעת רבי יוסי אין הפקר יוצא מרשותו עד שיגיע לרשות זוכה, שכל האוסר נכסיו אין דעתו לאסור מה שהפקיר.

לרבא – באופן זה לא שייך הגזירה שמא יפקיר על מנת שיזכה המודר.

מי שיש לו ב' עבדים ונתן מקצת נכסיו לראשון וכל נכסיו לשני – הראשון לא זכה כלום, כיון שלא נתן לו כל נכסיו חוששים ששייר את העבד עצמו וממילא גם בנכסים לא זכה, והשני זוכה בעצמו ובכל הנכסים וכן בעבד הראשון. [ומזה הוכיח רבא שלא כרבי יוחנן הסובר שכל הנודר אין דעתו על מה שהפקיר, שא"כ גם בזה אין דעתו ליתן לשני מה שנתן כבר לראשון].

***************