לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

יום חמישי י״ד כסלו תשפ"ג

מסכת נדרים דף מ״ד

דף מ"ד – ע"א

שנינו בברייתא: המפקיר את שדהו – כל שלשה ימים יכול לחזור בו, ולאחר מכן אין יכול לחזור בו, ומשמע אף קודם שזכה בו אחר. ובסיפא שנינו: הפקיר לזמן מסוים – חוזר בו כל זמן שלא זכה בו הוא או אחר

להוי אמינא – הרישא כדעת חכמים, שהפקר יוצא מיד מרשותו, אלא שתיקנו חכמים שבשלשה ימים הראשונים יכול לחזור בו אפילו אחד שכבר זכה בו אחר-משום הרמאים שהיו מפקירים שדותיהם כדי להפטר ממעשרות, והיתה דעתם בשעה שהפקירו לחזור ולזכות בהם מיד, ונמצא שלא היה הפקירם אלא הערמה בלבד, אך לאחר שלשה ימים אינו יכול לחזור בו – ששוב אין חשש רמאות, שהרמאים אינם מאחרים לחזור ולזכות יותר מג' ימים. ומה ששנינו בסיפא שאם הפקיר לזמן מסויים, כל שזכו בה אין חוזר בו אף תוך ג' ימים – שבזה אין חשש רמאות, שאילו היתה דעתו לחזור בו היה מפקירו בלא הגבלת זמן. אמנם מה שמשמע בסיפא שכל שלא זכו בה חוזר גם אחר ג' ימים – כרבי יוסי, הסובר שהפקר אינו יוצא מרשות בעלים עד שיבא לרשות הזוכה [וכשיטת רבי יוחנן בדעת ר' יוסי לעיל ( דף מ"ג.). ואעפ"כ אם זכה בו הוא עצמו זכייה מן ההפקר, הרי הוא כשאר זוכים מן ההפקר, ופטור מן המעשרות], ואכן לדעתו גם באופן שברישא (שהפקיר בלא הגבלת זמן) חוזר בו לעולם כל זמן שלא זכו בה.

לעולא – כל הברייתא כדעת חכמים, ומה שמבואר בסיפא שבהפקר לזמן חוזר בו כל זמן שלא זכו בה – משום שכשמפקיר לזמן, כיון שלא רצה להפקיר הפקר עולם ועדיין אגוד בו לא רצה שיצא מרשותו עד שיזכו בו (ובהפקר כזה סוברים כפי שסובר רבי יוסי בכל הפקר).

לריש לקיש – כל הברייתא כשיטת רבי יוסי, והטעם שברישא לאחר ג' ימים אינו יכול לחזור בו – שאם יוכל לחזור יטעו ויאמרו שכיון שברשות המפקיר הוא עד שזכה בו זה, זכה ממנו במתנה ולא זכה מהפקר, וחייב במעשר, ויבא לעשר מחיוב על הפטור ומן הפטור על החיוב, לכן תקנו שאין יכול לחזור בו שלא תשתכח תורת הפקר [ובסיפא שהפקיר לזמן – כיון שאינו שכיח לא גזרו, ולכן יכול לחזור בו לעולם כל שלא זכו בה], ורק בג' ימים הראשונים שיש חשש רמאות הניחו הדין שיכול לחזור בו. אך כיון שמעיקר דין דאורייתא מועילה חזרת המפקיר גם אחר ג' ימים וחייב במעשר, והזוכה יסבור שהוא הפקר מעיקר הדין ויעשר מפטור על החיוב ולהיפך – מלמדים אותו שלא יעשר ממנו על מקום אחר ולא ממקום אחר עליו. [והלכה כעולא, כיון שלעיל (דף מ"ג:) המסקנא כרבא החולק על רבי יוחנן, שהפקר יוצא מיד מרשותו אף לרבי יוסי].

***************

יום שישי ט״ו כסלו תשפ"ג

מסכת נדרים דף מ״ה

דף מ"ה – ע"א

המפקיר את כרמו ולמחרת עמד ובצרו – חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפאה, אף שהפקר פטור ממתנות עניים, היינו שזכו בו אחרים, אבל כשהחזיק בו המפקיר עצמו חייב – שנאמר 'עזוב תעזוב'. ולענין חיוב מעשר: לחכמים – מדאורייתא פטור, שלא נאמר בו 'עזוב תעזוב', אלא שמתקנת חכמים כל ג' ימים יכול לחזור בו (כדלעיל דף מ"ד), ולכן כל שזכה בו תוך ג' חייב במעשר. לרבי יוסי הסובר שאין הפקר יוצא מרשות המפקיר עד שיבא לרשות המחזיק – ללישנא קמא: אם כשעמד ובצרו בשחר אמר שרוצה לזכות בו בתורת הפקר פטור מן המעשר, ואם לא אמר כן הרי הוא חוזר מהפקרו וחייב במעשר. ללישנא בתרא: אם הפקיר בפני ב' יכול לחזור בו ודינו כנ"ל בלישנא קמא, אך אם הפקיר בפני ג' יצא מיד מרשותו ואינו יכול לחזור בו, ולכן אם חזר וזכה פטור מן המעשר.  [ולהלכה רבי יוסי אינו חולק על החכמים, וגם הוא סובר שכל הפקר יצא מיד מרשותו].

המפקיר בפני שלשה הרי הוא הפקר,  בפני שניים: לרבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק – אינו הפקר, שלא הפקירו על דעת כל העולם. לרבי יהושע בן לוי – דבר תורה אפילו בפני אחד הרי הוא הפקר, אלא מתקנת חכמים שיפקיר בפני שלשה – שיהא אחד זוכה ושנים מעידים [וכן הלכה].

הדרן עלך פרק אין בין המודר

פרק חמישי – השותפין

משנה . שותפים בחצר שנדרו הנאה זה מזה – לחכמים אסורים להיכנס לחצר, שאין ברירה, וויתור אסור במודר הנאה. [ואף שאין שותפו יכול לאסרו מלהיכנס כיון שמשועבד לו – קונמות מפקיעים מידי שעבוד. ולכן גם משכיר יכול לאסור הנכס שהשכיר על השוכר בקונם אפילו אם השוכר כבר שילם השכירות]. ולרבי אליעזר בן יעקב מותרים, שיש ברירה, וזה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו.

[הלכה כרבי אליעזר בן יעקב שמותרים להיכנס, ואף שבמסכת ביצה פסקו כרבי הושעיא הסובר שבדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה:

לר"ת – הלכה כראב"י אך לא מטעמו, אלא משום שוויתור מותר במודר הנאה, ולפי זה אם יאסרו במפורש גם דריסת הרגל – אסורים.

לרבינו יצחק – ויתור אסור, ואכן מוכח מכאן שאף בדאורייתא יש ברירה, ולא פסקו כרבי הושעיא אלא במה שאמר שבדרבנן יש ברירה.

לרמב"ם – כיון שמדובר בחצר שאין בה דין חלוקה כל אחד משתמש בשלו בלא דין ברירה, שאם תאסור עליו נמצא זה מוציא אותו מחצירו ואין אדם אוסר נכסי חבירו על בעליהם.

לר"ן – אין ברירה זו כשאר ברירה שבש"ס, שעיקר העניין מבורר מתחילה שעל דעת כן קנו החצר שתהא שייכת לכל אחת מהם בשעה שמשתמש בו, ורק מיעוטו – מתי הוא שלו – מתברר אחר כך, ובזה יש ברירה אף בדאורייתא].

***************

שבת קודש ט״ז כסלו תשפ"ג

מסכת נדרים דף מ״ו

דף מ"ו – ע"א

שותפים בחצר שנדרו הנאה זה מזה בין לחכמים ובין לרבי אליעזר בן יעקב אסורים להעמיד ריחים ותנור ולגדל תרנגולים – שוויתור אסור במודר הנאה.

שותפים בחצר שהיה אחד מודר הנאה מחבירו – לחכמים לא יכנס המודר לחצר, ולרבי אליעזר בן יעקב מותר. ולדברי שניהם – כופים המודר למכור חלקו, שחוששים שיקנא בחבירו שמותר להיכנס ויכנס גם הוא, ואף לראב"י שמותר להיכנס שייך קנאה, שהרי אסור להעמיד תנור, ויתבייש מלעכב את חבירו מלהעמיד תנור.

היה אחד מהשוק מודר הנאה מאחד מהשותפים בחצר – לחכמים אסור להיכנס בה, ולרבי אליעזר בן יעקב מותר להיכנס [לצורך השותף השני שמותר בהנאתו, אבל שלא לצורך השותפות – לרשב"א ור"ן אסור, ולרא"ה מותר].

האומר לחבירו: קונם ביתך שאני נכנס ושדך שאני לוקח, מת או מכר או נתן לאחר – מותר. [אך אם נפל הבית ובנאו, אפילו במקום אחר – אסור]. אמר: קונם בית זה שדה זו – אסור. [נפל וחזר ובנאו אפילו באותו מקום ומידה – מותר. אמר: ביתך זה – דינו לחומרא שאסור אף בנתן לאחר, ואף בנפל וחזר ובנאו].

שותפים בחצר שנדרו הנאה זה מזה שאסרום חכמים להיכנס בחצר – איבעיא אם היינו רק באסר כל אחד את עצמו מחבירו שקנסו אותם חכמים, אבל הדירו זה את זה מותרים, שגם לחכמים יש ברירה. ומצדדת הגמרא שמסתבר שנחלקו רק באסרו עצמם, שהרי שנינו שאם רק אחד אסור כופים אותו למכור חלקו בחצר, ובוודאי מדובר שאסר עצמו, שאין לקנסו אם הדירו שותפו. [ולרמב"ם כשהדירו שותפו – כופים המדיר למכור חלקו, והר"ן חולק].

דף מ"ו – ע"ב

מחלוקת התנאים בשותפים בחצר שנדרו זה מזה אם מותרים להיכנס בחצר – נחלקו האמוראים אם מחלקותם בחצר שיש בה כדי חלוקה, שלחכמים אין ברירה, ולראב"י על דעת כן קנו אותה שכל עוד שלא יחלקו יהא כל החצר קנוי לתשמיש כל אחד, אבל אין בה כדי חלוקה דברי הכל מותרים, כיון שלעולם תעמוד בשותפות והוברר מתחילה לכך (ופרכוהו מהמשנה להלן, שאסורים בבית הכנסת אף שאין בו כדי חלוקה). או שנחלקו רק באין בה דין חלוקה, אבל ביש בה כדי חלוקה דברי הכל אסור, שאין לומר שמתחילה קנו אותה כל אחד לתשמישו – שמא אחד יכוף חבירו לחלקה. [לרשב"א אסורים בה גם אחר חלוקה, ולרמב"ם מותרים].

המודר הנאה מחבירו ויש לו מרחץ ובית הבד מושכרים בעיר – אם יש לו בהם תפיסת יד אסור. לרב נחמן – היינו שמשתכר בהן למחצה לשליש ולרביע, אך אם מרוויח רק במכירת ביצים לאלו הבאים לרחוץ במרחץ מותר, שאין זו תפיסת יד. לאביי – גם אם מרוויח רק במכירת ביצים יש לו תפיסת יד במרחץ, ואין מותר אלא אם נותן לו השוכר שכר קצוב לכל שנה. [ואף שגוף המרחץ של המשכיר אינו אסור בו: לתוספות – אין דעתו לאסרו על מה שהשכיר, ואכן אם אסרו בפירוש על המרחץ אסור. לר"ת – דווקא קונם כללי הדומה להקדש מפקיע שעבוד, אבל בקונם פרטי אין המשכיר יכול לאוסרו שהאלימו חכמים השעבוד. והר"ן חולק שאפילו קונם פרטי מפקיע מיד שעבוד. לאחרים – אם השוכר כבר שילם השכירות אין המשכיר יכול לאסור על השוכר, והר"ן סובר שיכול לאסור גם אם שילם כבר. עוד כתבו – דווקא שהשוכר קנאו לגמרי ומורישו לבניו, אלא שצריך ליתן למשכיר סכום ידוע לשנה אז אין המשכיר יכול לאסרו עליו, מה שאין כן סתם שכירות יכול המשכיר לאוסרו. לר"ן – אכן המשכיר יכול לאסרו על השוכר או על כל אדם, שקונם מפקיע מידי שעבוד, אבל אם לא אסר את השוכר אלא אסר המרחץ על אחד מן השוק אינו נאסר – שהרי הוא נהנה מן השוכר ולא מן המשכיר].

***************