לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

יום שלישי י״א שבט תשפ"ג

מסכת נזיר דף ט״ו

דף ט"ו – ע"א

משנה . 'הריני נזיר לכשיהא לי בן ונזיר מאה יום' – נולד לו בן עד שבעים יום לנזירותו, חלה עליו נזירות בנו, וימנה שלושים יום, ועולים לו גם לנזירותו כיון שמובלעים השלושים בתוך המאה, ויגלח ויביא ב' קרבנות. נולד לאחר שבעים יום – יפסיק מנין נזירותו, וימנה שלושים יום לנזירות בנו, ושוב ימנה הימים החסרים להשלים נזירותו, ויגלח על שניהם לאחר שישלים כל המנין. [ובדעת הירושלמי יש להסתפק, האם בכל אופן ימי נזירות בנו עולים גם לנזירותו, אף שאינם מובלעים לגמרי].

נולד הבן ביום השבעים – לרב אותו היום עולה גם לנזירות בנו, שמקצת היום ככולו, ונמצא שיום השלושים ואחד לנזירות בנו שהוא יום תגלחתו והבאת קרבנותיו הוא ביום המאה לנזירותו, וכיון שעולה לו תגלחתו ביום זה לנזירות בנו עולה לו גם לנזירותו, ואינו צריך להמתין למחרת, כפי שהיה לולי נולד בנו. [כיון שמדאורייתא בכל אופן היה יכול לגלח ביום ק', שמקצת היום ככולו, ורק מדרבנן גזרו שימתין למחרת אטו מי שנזר ק' יום שלמים, ולכן באופן זה שמגלח לנזירות בנו העמידו על דין תורה שעולה תגלחתו גם לנזירות שלו].

דברי רב הם לא כתנא שבמשנתנו, אלא כתנא אחר – שבמשנתנו שנינו שאם נולד לאחר שבעים אין ימי נזירות בנו עולה לו לנזירותו, והיינו אף אם נולד הבן ביום ע"א, ואילו לרב גם אם נולד ביום ע"א מקצת היום עולה לנזירות בנו, ומסתיים שלשים ימי נזירות בנו ביום המאה – יחד עם נזירות עצמו, ומגלח על שניהם ביום ק"א. אלא בהכרח שיום הלידה אינו עולה לנזירות בנו, כיון שנמשך יום זה אחר ימי נזירות שלו [ורק במקבל על עצמו סתם נזירות, וגם נזירות כשנולד בנו, אם נולד ביום שהתחיל נזירותו עולה לו יום זה גם לנזירות בנו, ומובלעים שלשים ימי הנזירות שלו ושל בנו יחדיו – כיון הוא יום תחילת הנזירות. וכן אם סיים נזירותו יכול למנות שאר היום לנזירות הבאה, אבל כאן שהוא עדיין באמצע נזירותו נמשך יום זה אחרי הימים הקודמים], ואינו מתחיל למנות לנזירות בנו אלא למחרת, ולכן אם נולד ביום ע"א מונה מיום ע"ב ומסתיימת נזירות בנו ביום ק"א, ולכן אין עולים לו ימי נזירות בנו לנזירותו

דף ט"ו – ע"ב

קבר מתו לפני הרגל ג' ימים – מבטל דין שבעה [ולהלכה אפילו שעה אחת]. לבטל דין שלושים – לת"ק דווקא אם קבר מתו שמונה ימים קודם החג, שכבר נהג יום אחד שלושים, ואז מותר לספר לכבוד הרגל, ואם לא סיפר בערב הרגל אסור לספר אחר הרגל. לאבא שאול – די בשבעה ימים לבטל שלושים, שמקצת היום ככולו. ואף אם לא סיפר ערב הרגל מותר לספר אחר הרגל.

אין ליישב דברי רב (בעמוד א') לפי שיטת אבא שאול – שמא רק באבילות שהוא מדרבנן מיקל אבא שאול שמקצת היום ככולו, ועולה לו יום השביעי מקצתו לדין שבעה ומקצתו לדין שלושים, אבל לא בנזירות שהוא מדאורייתא.

שומרת יום כנגד יום ששחטו וזרקו עליה הפסח ביום השני, ואח"כ ראתה – אינה אוכלת קרבן פסח. לרבי יוסי אף שמטמאה משכב ומושב למפרע פטורה מלעשות פסח שני. ושני דרכים בטעמו: א. מדאורייתא מקצת היום ככולו, ונמצא שהפסח נעשה בטהרה, שכבר עשתה שימור, ואינה מטמאה למפרע אלא מדרבנן. וכן סובר רב אושעיא. ועל פי שיטה זו אמר רב דבריו לגבי נזירות שלו ובנו. ב. אין אומרים לגבי שימור מקצת היום ככולו, ומטמאה מדאורייתא למפרע, אלא טומאת התהום מותרת בקרבן פסח, שכשם שאם עבר על טומאת מת שבתהום ולא נודעה טומאתו רק לאחר הקרבת הפסח יצא ידי פסח, גם בזיבה שאין טומאתה נודעת אלא לאחר ההקרבה יצאה ידי פסח.

לדרך הראשונה בדעת רבי יוסי, שמקצת היום ככולו, זבה גמורה שייך רק בשופעת ג' ימים זה אחר זה, או שראתה שלשה ימים כל זמן שקיעת החמה, שאין מקצת היום לשימור.

הדרן עלך פרק הריני נזיר

***************

יום רביעי י״ב שבט תשפ"ג

מסכת נזיר דף ט״ז

פרק שלישי – מי שאמר

דף ט"ז – ע"א

משנה . מי שאמר 'הריני נזיר' מגלח יום שלושים ואחד, ואם גילח ביום שלושים יצא – לרב מתנא: מדאורייתא נזיר שלושים יום, ומעיקר הדין מגלח ביום השלושים שמקצת היום ככולו, אלא מדרבנן מגלח ביום שלושים ואחד. לבר פדא: מדאורייתא נזיר עשרים ותשעה יום, ולכן אם גילח ביום שלושים יצא, ולכתחילה יגלח ביום שלושים ואחד, גזירה משום המקבל נזירות 'שלושים' יום' שאסור לגלח ביום השלושים.

'הריני נזיר שלשים יום' – אם גילח ביום שלושים לא יצא, שקיבל עליו שלושים ימים שלמים. [ואף לרב מתנא שמקצת היום ככולו – כיון שגם נזיר סתם הוא נזיר ל' יום, הרי ייתר בלשונו באומרו שיהא נזיר 'שלושים יום', והרי זה כאומר 'שלושים יום שלמים'].

מי שנזר שתי נזירות, מגלח הראשונה ביום ל"א, והשניה ביום ס"א (כנ"ל בנזירות אחת). ואם גילח הראשונה ביום ל' מגלח השניה ביום ס', ואם גילח השניה ביום נ"ט יצא – לרב מתנא: כיון שגילח ביום השלושים מיד מתחילה נזירות שניה, שמקצת היום ככולו, ויום השלושים עולה לו לכאן ולכאן, ולכן מגלח ביום שישים שהוא יום ל"א לנזירות שניה, ובדיעבד אם גילח ביום נ"ט שהוא יום שלושים יצא, שמקצת היום ככולו. לרב פדא: כיון שמדאורייתא נזיר רק כ"ט יום, כיון שגילח ביום השלושים מיד מתחילה נזירות שניה, ועולה לו יום השלושים לנזירות שניה.

'הריני נזיר' ונטמא ביום שלושים – לחכמים סותר את הכל (לרב מתנא מדאורייתא, לרב פדא מדרבנן) לרבי אליעזר אינו סותר אלא שבעה, שסבר מקצת היום ככולו, ומונה שבעה כדי שיביא קרבנו בטהרה.

'הריני נזיר שלושים יום' ונטמא ביום השלושים – סותר את הכל גם לרבי אליעזר, כיון שאמר בפירוש 'שלושים' יום היינו שלושים ימים בשלימות.

'הריני נזיר מאה יום' ונטמא ביום המאה – לחכמים סותר את הכל, לרבי אליעזר אינו סותר אלא שלושים יום, שדרש 'זאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו' – אם נטמא ביום מלאת תן לו תורת נזיר. נטמא ביום מאה ואחד – לחכמים סותר שלושים יום מדרבנן, כיון שהוא יום הבאת קרבנותיו, גזירה משום האומר 'הריני נזיר' ונטמא ביום השלושים שהוא יום הבאת קרבנותיו מעיקר הדין. לרבי אליעזר אינו סותר אלא שבע, שלא גזר יום מאה ואחד אטו יום השלושים, כיון שגם הנטמא ביום השלושים אינו סותר, כיון שסובר מקצת היום ככולו.

דף ט"ז – ע"ב

משנה . מי שנזר והוא בבית הקברות [או שהיה טמא], אפילו היה שם שלושים יום אינם עולים לו ממנין ימי הנזירות, ואינו מביא קרבן טומאה לאחר שנטהר. יצא ונטהר, וחזר ונכנס לבית הקברות אפילו בו ביום שנטהר, עולה לו יום זה מן המנין, ומביא קרבן טומאה. לרבי אליעזר דווקא אם נכנס ביום השני לטהרתו, שנאמר 'והימים הראשונים יפלו' – עד שיהיו לו ימים ראשונים בטהרה.

נזר בבית הקברות – לרבי יוחנן נזירות חלה עליו ולוקה, ואין צריך לחזור ולקבל עליו נזירות, לריש לקיש אין הנזירות חלה עליו, וכשיטהר צריך לקבל עליו נזירות מחמת נדרו. [ודי בקבלה מועטת, כגון 'הריני כמו שנדרתי'. ועובר בבל תאחר אם אינו מקבל עליו נזירות מיד כשיטהר], וראה להלן (דף י"ז.) מסקנת פירוש מחלוקתם.

***************

יום חמישי י״ג שבט תשפ"ג

מסכת נזיר דף י״ז

דף י"ז – ע"א

ברייתא: אין בין נזיר טהור שנטמא, למי שקיבל עליו נזירות בבית הקברות – אלא שהמקבל נזירות בטומאה יום שביעי שלו עולה לו למניין נזירות, כיון שאינו חייב בקרבנות ביום השמיני [ואף שעדיין טבול יום – טומאה קלה זו אינה מעכבת מלחול נזירותו], מה שאין כן נזיר שנטמא לא חלה עליו נזירות טהרה עד יום השמיני. [עיין להלן דף י"ח. שזה שיטת רבי, אך רבי יוסי ב"ר יהודה חולק].

מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש בנזיר שקיבל עליו נזירות בעודו בבית הקברות הוא אם לוקה על טומאה, אך לכו"ע נזירות חלה עליו מיד, שאם לא כן איך חלה עליו נזירות ביום השביעי הרי לא קיבל עליו נזירות [שהרי התנא בברייתא שהובאה לעיל בא ללמד ההבדלים בן נזיר שנטמא לטמא מתחילתו, והיה צריך לפרט גם שטמא מתחילתו צריך לקבל עליו נזירות כשיטהר], אך לכו"ע לוקה על תגלחת ושתיית יין, ופרכו דברי ריש לקיש מברייתא ששנתה כדברי רבי יוחנן שלוקה גם על טומאה.

איבעיא אם נזיר בבית הקברות צריך שיעור שהייה למלקות, כגון נזיר שנכנס לבית הקברות בשידה תיבה ומגדל, או טהור שנכנס בשידה תיבה ומגדל וקיבל שם נזירות, ובא חבירו והוריד מעליו המעזיבה, אם לומדים מהנטמא בבית המקדש שצריך שיעור שהייה כדי להלקותו. ונשארו בתיקו. אבל נזיר טהור שנכנס לבית הקברות, או שקיבל עליו נזירות בבית הקברות בוודאי אין צריך שהייה, שהרי התרו בו שלא יכנס או שלא יקבל עליו נזירות שם.

דף י"ז – ע"ב

איבעיא במקבל עליו נזירות בבית הקברות אם צריך גילוח ביום שיוצא מטומאה לטהרה, וכדין נזיר טהור שנטמא, או כשם שאינו מביא קרבן – שנתמעט מפסוק – כך גם אינו מגלח (ולהלן דף י"ח. נפשט האיבעיא).

ברייתא: כשם שמצינו בנזיר טהור שנטמא שאין ימי טומאה עולה למניין נזירות, אף מצורע מוחלט אין ימי חלוטו עולים לו, כיון שדומים במה שהם נטהרים מגלחים ומביאים קרבן, ואע"פ שאינם דומים לגמרי – שימי טומאה מבטלים הימים הקודמים מה שאין כן ימי חלוטו אינם מבטלים הימים הקודמים [כפי שדרשו להלן שרק טומאה סותרת ולא גילוח, וכמו כן – ולא צרעת], לומדים מטמא שקיבל עליו נזירות, שאף ששערו עומד להתגלח מחמת נזירות, אף על פי כן אין ימי טומאתו עולים לו למניין, קל וחומר לימי חלוטו שאין שערו עומד להתגלח מחמת נזירות – שהרי מגלח לצרעת ביום טהרתו, שאין ימיו עולים לו מן המנין. [אמנם ימי הסגרו ודאי עולים לו, שהרי אינו זקוק לגלח אחריהם]. ורצו לפשוט מכאן שטמא שקיבל עליו נזירות טעון גילוח אחר טהרתו, ודחו שהכוונה היא שאדרבה, כיון שאינו מגלח לאחר טהרתו, שערו עומד להתגלח בסיום הנזירות.

***************