לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

יום חמישי ב׳ אדר תשפ"ג

מסכת נזיר דף ל״א

פרק חמישי – בית שמאי

דף ל"א – ע"א

משנה: הקדש טעות – לבית שמאי הקדש, ולבית הלל אינו הקדש. כגון אמר 'שור שחור שיצא מביתי ראשון הרי הוא הקדש', ויצא לבן, 'דינר זהב שיעלה בידי ראשון הרי הוא הקדש', ועלה של כסף, 'חבית של יין שתעלה בידי ראשונה הרי היא הקדש', ועלתה של שמן.

מקור של בית שמאי: לומדים תחילת הקדש מסוף הקדש – תמורה, שחלה אף בטעות כנדרש מ'הוא ותמורתו יהיה קודש' (כגון עולה ושלמים לפניו ורצה לומר על בהמת חולין שלפניו 'הרי זו תמורת עולה', ואמר 'הרי זו תמורת שלמים' הרי היא תמורת שלמים). לבית הלל – דווקא תמורה חלה בטעות, כיון שבאה מכח הקדש שאינו בטעות, אבל הקדש בתחילתו אינו חל בטעות.

לרב פפא אין מוכח מדברי בית שמאי במשנתנו שהקדש בטעות הקדש, והשור הלבן שיצא ראשון קדוש, שגם בתמורה אע"פ שחלה בטעות אינה חלה אלא כפי דיבורו ולא יותר. אלא אפשר לפרש דברי בית שמאי, שסוברים שכשאמר 'שור שחור שיצא מביתי ראשון' יש לפרש כוונתו שהשור השחור הראשון שיצא מביתי מבין השוורים השחורים הרי הוא הקדש (ומדובר שיש לו כמה שחורים), ולכן אף שיצא לבן ראשון, אכן אין הלבן קדוש אבל השחור שיצא קודם לשאר השחורים קדוש. וקראו התנא 'הקדש בטעות', כיון שיש טעות בלשונו שמשמע שמקדיש השור הראשון שיצא מביתו אפילו אם הוא לבן. ובית הלל סוברים שאינו הקדש, מפני שאילו כוונתו לראשון שבשחורים היה לו לומר 'שיצא בראשון', ולא 'שיצא מביתי ראשון'.

אין לדייק מהמשנה להלן שהוכיחו בית הלל לבית שמאי שהקדש בטעות אין חל, שטעמם של בית שמאי הוא שהקדש בטעות חל ­– שאפשר לומר שבית הלל טעו שזהו טעמם של בית שמאי ולכן הקשו להם. [ואף בית שמאי השיבום לפי טעותם].

דף ל"א – ע"ב

מהמשנה להלן מוכח שלבית שמאי הקדש בטעות הקדש, ששנינו: ששה שהיו מהלכים בדרך, ובא אחד כנגדם, אמר אחד: 'הריני נזיר שזה פלוני', השני אמר: 'הריני נזיר שאין זה פלוני', השלישי אמר: 'הריני נזיר שאחד משניכם נזיר, הרביעי אמר: 'הריני נזיר שאין אחד מכם נזיר', החמישי אמר לשנים הראשונים: 'הריני נזיר ששניכם נזירים', לפי שכל אחד קיבל נזירות לפי מה שהוא דומה בעיניו. השישי אמר לחמשת הקודמים: 'הריני נזיר שכולכם נזירים' – לבית שמאי כולם נזירים, שנזירות בטעות היא נזירות, שכל אחד גמר בדעתו להיות נזיר על פי מה שטעה. [וכיון שכן, א"כ גם במשנתנו יש לפרש כן, שלבית שמאי השור הלבן שיצא ראשון קדוש. ורב פפא אמר רק, שלולי המשנה להלן, היה אפשר לפרש המשנה כאן שאינו משום הקדש בטעות, אלא מפרשים כוונתו שהשור השחור שיצא ראשון לשאר שחורים קדוש].

אביי מפרש גם במשנתנו שסוברים בית שמאי שהקדש בטעות הקדש, ומדובר שעומד בצהרים אחר שיצאו השוורים למרעה, ואומר: שור שחור שכבר יצא מביתי ראשון יהא הקדש. ואמרו לו: שור לבן יצא ראשון. ואמר: אילו ידעתי לא הייתי אומר שור שחור. שלבית שמאי אומדים דעתו שנתכוון לאיזה שור שיצא ראשון, אלא שסבר שהשחור יצא קודם לכן [שכך נדמה לו לפי קול פסיעותיו] לכן אמר השחור, אבל אם אמר כן בבוקר קודם שיצאו – אינו הקדש, כשם שבתמורה אין מוסיפים דבר שאין במשמעות לשונו. וכן צריך לפרש כל המשנה – דינר זהב שעלה בידי ראשון, ולא שיעלה, וכן חבית של יין שעלתה בידי ראשון.

שור שחור בין שוורים לבנים – מגרע אותם ונמכרים בפחות, שהלבנים מעולים מן השחורים, והיינו במלכות 'קרמנאי' שהלבנים מעולים בין לחרישה ובין בעורם ובין בבשרם, אבל בשאר המקומות – הלבנים מעולים לחרישה, השחורים מעולים לעורם, והאדומים לבשרם.

המקדיש בעין רעה מקדיש, ולכן המקדיש שור שחור בוודאי גם מסכים להקדיש שור לבן, שמעלת העור של השחור עדיפה על מעלת הלבן לחרישה, ולכן נאמן במשנה לומר שאילו היה יודע שלבן יצא ראשון היה מקדישו במקום השחור, וכן נאמן לומר אילו ידע שמטבע של כסף עלה היה מקדישה במקום הזהב, אבל להיפך לא. ומה ששנינו שאילו ידע שחבית שמן עלתה ראשונה היה מקדישה במקום יין – מדובר בגליל שהיה להם הרבה שמן, והיין יקר משמן.

***************

יום שישי ג׳ אדר תשפ"ג

מסכת נזיר דף ל״ב

דף ל"ב – ע"א

משנה . מי שנדר נזירות בלשון שיש להסתפק אם מועילה, והיה שותה יין, ואח"כ פסק לו החכם שהוא נזיר – לחכמים: מדרבנן אין מניחים לו להביא קרבנותיו, עד שימנה ימים באיסור כנגד ימים שנהג בהם היתר, שכך הדין בנזיר שלא נהג איסורי נזירותו. לרבי יוסי – אינו צריך למנות שוב יותר משלושים יום, ולכן בנזירות של שלושים יום ושתה בכולם – מונה שלושים יום, שתה מקצתם – מונה כנגד ימים ששתה, בנזירות ארוכה משלושים יום ושתה יותר משלושים יום – חוזר למנות רק שלושים יום.

התירו החכם והייתה לו בהמה מופרשת – תצא לחולין, גם לבית שמאי שהקדש בטעות הקדש – שלא הופרשה אלא לצורך הנזירות, וכיון שהנזירות לא חלה גם ההקדש לא חל.

אף שתמורה חלה בטעות מריבוי 'יהיה', מכל מקום אם הקדיש קרבן, ואמר על בהמה אחרת 'זו תמורת זו', ונשאל לחכם על הראשונה, והתיר החכם את הקרבן שאינו קרבן, גם התמורה מותרת, שהתברר שהרי זה כמי שלפניו שתי בהמות חולין, ואמר על אחת מהם שתהא תמורת חברתה.

מעשר בהמה חל בטעות, כגון שקרא לזה שיצא תשיעי 'עשירי', ולעשירי קרא 'תשיעי', ולאחד עשר קרא 'עשירי'. ומדין זה הוכיחו בית שמאי לבית הלל שהקדש בטעות הקדש. והשיבום בית הלל: בהכרח אין הטעם משום הקדש בטעות, שהרי אילו קרא 'עשירי' על השמיני או על השנים עשר אינם קדושים, אלא גזירת הכתוב היא שחלה קדושת עשירי על השנים הסמוכים לעשירי שקראם 'עשירי', ואין ללמוד מזה לשאר הקדש.

הדין שמעשר חל על תשיעי ואחד עשר – לרב נחמן אינו חל אלא כשטעה, ולא בכוונה. (והיו בית הלל יכולים לדחות הוכחת בית שמאי ממעשר שהקדש חל בטעות – שהרי שונה מעשר מהקדש שחל רק בטעות ולא מדעת, מה שאינו כן הקדש חל מדעת, שנאמר 'ואיש כי יקדיש ביתו' – מדעתו). לרב חסדא ורבא ב"ר הונא: המעשר חל בטעות וכל שכן בכוונה.

דף ל"ב – ע"ב

משנה . מי שנדר בנזיר והלך להביא בהמתו ומצא שנגנבה אחר שנזר – הרי זה נזיר, ואין פותחים נדרו בחרטה שאילו היה יודע שתיגנב בהמתו לא היה נודר כיון שאין לו ממון לקנות אחרת, שאין פותחים בנולד שאינו מצוי. וגם רבי אליעזר שסבר בתחילה שפותחים בנולד שאינו מצוי, חזר לומר שאין פותחים (שהרי היה בזמן החורבן, ומשמע במשנה שגם הוא היה בכלל החכמים שחלקו על נחום המדי). אמנם אם התברר לו שנגנבה קודם שנזר הרי זה נדר בטעות, ומתירים לו [אף לבית שמאי הסוברים שהקדש בטעות הקדש]. ונחום המדי טעה בדין זה, כשעלו נזירים מן הגולה להקריב קרבנותיהם ומצאו בית המקדש חרב, והתיר להם בפתח שלא היו נודרים אם היו יודעים שבית המקדש עתיד להיחרב. וחלקו עליו חכמים שאין להתיר אלא לאלו שנדרו אחר החורבן.

אף שאין פותחים בנולד פותחים בתנאי נולד, כגון שאומר שאילו אמר לו אחד בשעה שנדר: 'אל תידור שמא יחרב בית המקדש טרם כלות נזירותך', לא היה נודר.

נאמר בנבואת ירמיה 'היכל ה" שלש פעמים -כנגד שלושה בתי מקדש. אך אין זו טענה כנגד הנודרים קודם החורבן מדוע נדרו, אף שגם ידעו באיזו שנה יחרב, שמפורש בפסוק שיחרב לאחר שבעים שמיטות (490 שנה) לחורבן הראשון – שלא ידעו מתי בשנה זו יחרב, וסברו שיסיימו נזירותם קודם החורבן.

***************

שבת קודש ד׳ אדר תשפ"ג

מסכת נזיר דף ל״ג

דף ל"ג

משנה . ששה שהיו מהלכים בדרך, ובא אחד כנגדם, אמר אחד: 'הריני נזיר שזה פלוני'. השני אמר: 'הריני נזיר שאין זה פלוני'. השלישי אמר: 'הריני נזיר שאחד משניכם נזיר. הרביעי אמר: 'הריני נזיר שאין אחד מכם נזיר'. החמישי אמר לשנים הראשונים: 'הריני נזיר ששניכם נזירים', לפי שכל אחד קיבל נזירות לפי מה שהוא דומה בעיניו. השישי אמר לחמשת הקודמים: 'הריני נזיר שכולכם נזירים'

לבית שמאי: כולם נזירים, שנזירות בטעות היא נזירות, שגמרו בדעתם כל אחד לפי מחשבתו.

לבית הלל: רק מי שנתקיימו דבריו הוא נזיר. ואביי פירש דברי בית הלל שאם חזר מדבריו הראשונים ונתקיימו דבריו האחרונים הרי הוא נזיר, שתוך כדי דיבור כדיבור.

ואם חזר הבא כנגדם לאחוריו ואי אפשר לברר מי הוא:

לרבי יהודה (שאמר שהאומר 'הריני נזיר על מנת שיהא בכרי הזה ק' כור', והלך ומצאו שנגנב או אבד, מותר) – כולם אינם נזירים, שאין אדם מכניס עצמו לספק.

לרבי שמעון – נזירים מספק, שמכניס אדם עצמו לספק, וכדי לצאת מספק יאמר: 'אם היה כדברי הריני נזיר חובה, ואם לאו הריני נזיר נדבה'.

לרבי טרפון: אין אחד מהם נזיר, שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה – שיהא ברור בשעת נדרו שהוא נזיר. [ולכן אילו אמר הרביעי שהוא נזיר אם אין שני הראשונים נזירים – הרי הוא נזיר, שהרי באמת אינם נזירים].

***************