לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
יום שני י״ג אדר תשפ"ג
מסכת נזיר דף מ״ב
דף מ"ב – ע"א
נזיר שגילח תגלחת מצוה ושייר שתי שערות – לא עשה ולא כלום, מיתור הכתוב בנזיר טמא 'ביום השביעי יגלחנו' אחר שכבר נאמר 'וגילח', ולומדים נזיר טהור מנזיר טמא, כשם שלומדים נזיר טמא מנזיר טהור שמגלח בתער.
בכל דיני התורה רובו ככולו – שהרי דווקא בתגלחת נזיר צריך כולו.
בעי אביי: נזיר שגילח תגלחת מצוה ושייר שתי שערות, ואחר שצמחו שאר השערות גילח שתי השערות לבד, האם יצא מצות גילוח.
נזיר שגילח תגלחת מצוה ושייר שתי שערות, ואח"כ גילח אחת ונשרה השניה – יצא מצות גילוח, שהרי כשבא לגלח יש שתי שערות ויש בו שיעור גילוח. נשרה אחת וגילח אחת – לא יצא ידי מצוותו, שהרי בתגלחת ראשונה שייר שתי שערות, ובתגלחת שניה לא היה שיעור גילוח, שנשאר רק אחת.
משנה . נזיר חופף ומפספס, אף שמשיר שיער, וכרבי שמעון שדבר שאין מתכוין מותר. אבל אינו סורק, שמתכוון להסיר השיער שאינו מחובר יפה.
משנה . רבי ישמעאל אומר שנזיר לא יחוף באדמה, והסתפקו אם כוונתו באדמה מסוימת המשירה את השיער אבל בשאר אדמה מותר, או שגזר כל מיני אדמה מפני אותה אדמה המשרת השיער.
משנה . נזיר שהיה שותה יין כל היום, או מגלח או מטמא למתים בהתראה אחת – חייב אחת, התרו בו בכל פעם – חייב על כל אחת ואחת.
דף מ"ב – ע"ב
נזיר הנכנס לאהל המת והתרו בו משום 'לא יטמא' ומשום 'על נפש מת לא יבא' – לוקה שתיים. התרו בו 'אל תטמא' ונטמא במת, וחזרו והתרו בו ושב ונטמא – לרבה בדעת רב הונא אינו חייב שתיים אלא אם יש תוספת טומאה, כדלהלן, שנאמר 'ולא יחלל', ולא במי שהוא מחולל ועומד. ולרב יוסף לדעת רב הונא חייב שתיים אפילו בלי תוספת טומאה.
טומאה בחיבורים: הנוגע באדם שנוגע כעת במת –הרי הוא מדאורייתא כנוגע במת עצמו, וטמא שבעה ימים. אדם שלישי הנוגע בזה הנוגע באדם שנוגע כעת במת – מדאורייתא טמא רק עד הערב, ומדרבנן טמא שבעה ימים לענין לטמא תרומה וקדשים, אבל נזיר אינו סותר ימי נזירותו ואינו מביא קרבן טומאה, וכן אין הנוגע נמנע מעשיית קרבן פסח.
מה ששנינו במשנה שנזיר שכבר נטמא, וחזר ונטמא בהתראה שניה לוקה שתים: לרב יוסף בדעת רב הונא – בכל אופן, ואף שנוגע במת שני בעודו נוגע במת הראשון, שאף כשהוא טמאהוא מוזהר שלא לחזור ולהיטמאות. לרבה בדעת רב הונא – מדובר באופן שמוסיף טומאה על טומאתו, והיינו שכבר פירש מהטומאה הראשונה, ואז כשחוזר ונוגע במת יש תוספת בטומאתו – שאם נגע בו אדם קודם שנגע במת השני, טמא רק טומאת ערב, ואם יגע בו בעודו נוגע במת השני, יטמא שבע ימים, כנ"ל.
***************
יום שלישי י״ד אדר תשפ"ג
מסכת נזיר דף מ״ג
דף מ"ג – ע"א
לעיל (דף מ"ב:) נתבאר שלרבה בדעת רב הונא לא שייך שיתחייב שתיים משום 'אל תטמא' כל זמן שלא פירש מטומאה הראשונה, אבל אם נכנס לאהל המת עובר משום 'אל תטמא' וגם משום 'לא יבא', וקשה: אם נכנס לאהל המת בעודו נוגע במת – מדוע לוקה על 'לא יבא', והרי הוא מחולל, ואם כבר פירש – הרי גם על איסור טומאה חוזר ומתחייב, ונאמרו כמה תירוצים:
לרבי יוחנן: שני האיסורים באים כאחת, שלא נטמא במת קודם שנכנס לאהל המת, ועל שנכנס לוקה שתיים – 'לא יטמא' ו'לא יבא'. והקשו: הרי קודם שנכנס כולו, כבר נכנסו ידיו אל הבית, וכבר נטמא קודם שבא אל הבית – שכל אהל המת כאילו מלא טומאה.
לרבי אלעזר: שהיו ידיו צמודות לגופו, וכשנכנס עובר בשתיים. והקשו: הרי חוטמו נכנס תחילה וכבר נטמא קודם שנכנס רובו.
לרבא: כשנכנס הטה ראשו כלפי חוץ, וכשנכנס רוב גופו עובר בשתיים. והקשו: הרי אי אפשר שלא יכנסו אצבעות רגליו אל הבית קודם שנכנס רוב גופו, והרי כבר נטמא קודם שנכנס. [ואם נכנס כשהולך אחורנית – אינו עובר על 'לא יבא', שאין זו דרך ביאה].
לרב פפא: נכנס בשידה תיבה ומגדל, ובא חבירו ופרע מעליו המעזיבה, והוא סייעו בכך, שטומאה וביאה באים כאחת.
לרב אשי: בנזיר שישב בבית, ומת שם אדם בעת שישב שם, שטומאה וביאה באים כאחת.
[מסוגייתנו מתבאר שכהן שכבר טמא ומחולל, אסור לטמא את עצמו שוב].
ממה שכתוב בכהן הדיוט 'לא יטמא בעל בעמיו להחלו' דרשו חכמים: אינו מוזהר אלא על מת – שנעשה חלל, ולא על מגוייד. ורבי דרש כן מהאמור בנזיר 'לא יטמא להם במותם'. לרבי יוחנן: אין ביניהם מחלוקת לדין אלא בדרשה. לריש לקיש: לחכמים מוזהר גם על גוסס, שהוא בכלל 'חלל', ואף שאינו מטמא עד שמת, ולרבי שדרש מ'במותם' אינו מוזהר על גוסס. [לפי גירסא זו להלכה אין כהן מוזהר על גוסס, שהלכה כרבי יוחנן כלפי ריש לקיש. אך לגירסת בה"ג שגורס אביי במקום רבי יוחנן ורבא במקום ריש לקיש – מוזהר על הגוסס, שהלכה כרבא כלפי אביי, והלכה כחכמים כלפי רבי – שהם רבים].
מהאמור 'לא יטמא להם במותם' לומדים – אבל מטמא לנגע וזיבתם. וגם רבי הלומד מפסוק זה שאינם מטמאים רק משעת מיתה לומד גם את זאת, מכך שנאמר 'במותם' ולא 'במות'.
מהאמור 'לא יחלל בעל בעמיו להחלו' לומדים – יצא מי שמחולל וטמא שאינו עובר. וגם ת"ק הלומד מפסוק זה שאינם מטמאים רק משעת מיתה לומד גם את זאת, מכך שנאמר 'להחלו' ולא 'להחל'.
דף מ"ג – ע"ב
כהן הדיוט אף שמיטמא לאביו, לדעת רב אם נקטע ראשו אינו מטמא לו, שנאמר 'לאביו יטמא' – בזמן שהוא שלם, וכן דעת ר' יהושע בן אלישע וד' זקנים שעמו. אמנם אם הוא מת מצוה – מיטמא לו. לדעת רבי יהודה: נאמר באחותו של כהן הדיוט 'לה יטמא' – למעט שאינו מטמא לאבריה, בין מן החי בין מן המת. ומכך שכפלה התורה 'אמור אל הכהנים… ואמרת' לומדים שדווקא לאבריה אין מיטמא, אך מיטמא לשדרה או גולגולת לחוד, וכן לרוב בנין, ולרוב מנין. וכשנטמא לאחד מאלו – חוזר אף להיטמאות לאבר אחד ואף לעצם כשעורה. ומאחות לומדים לשאר קרובים.
מת מצוה היינו שאין לו קוברים, ואם היה קורא ואין קרובים עונים לו הרי זה מת מצוה, וכן ההולך בדרך שלא שכיח שם אדם. [מת מצוה שיש שם ישראל – לא יטפל בו כהן. ובאשתו קטנה הנשואה לכהן – מדרבנן מטמא לה אע"פ שיש לה קרובים, לפי שהם מתרשלים לקוברה כיון שבעלה יורשה, החשיבוה רבנן כמת מצוה, שכשיש טעם יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה אפילו בקום ועשה].
***************
מסכת נזיר דף מ״ד – מ״ה
דף מ"ד – ע"א
משנה . שלשה מינים אסורים בנזיר: הטומאה והתגלחת והיוצא מן הגפן. חומר בטומאה ובתגלחת מיין – שסותרים נזירותו, בטומאה נאמר 'והימים הראשונים יפלו', ובתגלחת משום שצריך גידול שער בתגלחת, ואין היוצא מן הגפן סותר, ואין לומדים שיסתור אף שחמור מטומאה שהרי לא הותר מכללו – שנאמר 'והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו' – טומאה סותרת ואין יין סותר.
חומר ביוצא מן הגפן מטומאה ובתגלחת – שלא הותר מכללו, וכגון אם נשבע שישתה יין אסור לשתותו, והם הותרו – טומאת מת מצוה, ותגלחת מצוה של נזיר מצורע. ואין לומדים שגם יין יותר מכללו במקום מצוה, בקל וחומר מטומאה שהיא חמורה שסותרת והותרה – שנאמר 'מיין ושכר יזיר' – לאסור יין מצוה כיין הרשות.
חומר טומאה מתגלחת -שהטומאה סותרת הכל, וחייבים עליה קרבן, ותגלחת סותרת רק שלושים יום, ואין חייבים עליה קרבן. ואין לומדים שתסתור הכל בקל וחומר מטומאה, שהרי חמורה בכך שגם המגלח לוקה כמתגלח מה שאינו כך בטומאה שאין המטמא עובר כנטמא – שנאמר 'והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו' – טומאה סותרת את הכל ולא תגלחת.
טומאה הותרה מכללה למת מצוה, ואין לומדים קל וחומר מיין, שנאמר 'לאביו ולאמו לא יטמא' – אבל מיטמא למת מצוה.
בטומאה אין המטמא את הנזיר לוקה כנטמא עצמו – שנאמר 'וטמא את ראש נזרו' – של עצמו.
בתגלחת עשו מגלח כמתגלח – שגם המגלח נזיר עובר בלאו ולוקה, ואין לומדים קל וחומר מטומאה שחמורה שסותרת את הכל, ולא עשו מטמא כנטמא – שנאמר 'תער לא יעבור על ראשו' – לא יעבור לא הוא ולא אחר.
תגלחת הותרה מכללה – בתגלחת של מצוה במצורע, ואין לומדים בקל וחומר מיין שלא תותר – שלומדים מריבוי 'ראשו וזקנו' שנאמר במצורע (אחר שכבר נאמר שמגלח 'כל גופו') שאף נזיר מצורע מגלח.
תגלחת סותרת, ואין אומרים שלא תסתור קל וחומר משתיית יין שאף שלא הותרה מכללה אינה סותרת – משום שצריך גידול שער לתגלחת.
שתיית יין אינה סותרת, ואין אומרים שתסתור קל וחומר מתגלחת שהותרה מכללה וסותרת – שתגלחת סותרת רק משום שצריך גידול שער לתגלחת.
דף מ"ד – ע"ב
משנה . תגלחת טומאה – לרבי עקיבא: מזה שלישי ושביעי, ומגלח בשביעי, ומביא קרבנותיו בשמיני, ואם גילח בשמיני – מביא קרבנותיו בו ביום.
רבי טרפון שאל את רבי עקיבא: מה בין נזיר למצורע, שמצורע שגילח בשמיני מביא קרבנותיו בתשיעי. והשיב לו רבי עקיבא: נזיר טהרתו תלוי בימיו, שנטהר מיד לאחר הזאת שלישי ושביעי, ומצורע טהרתו תלוי בטבילה שלאחר התגלחת, ולכן אם גילח בשמיני וטבל, הרי הוא מחוסר הערב שמש להביא קרבנותיו עד תשיעי. ואכן גם נזיר הגם שאין צריך טבילה לאחר תגלחת, מ"מ צריך טבילה לאחר הזאה, ואם לא טבל בשביעי לאחר הזאה וטבל בשמיני, אינו מביא קרבנותיו עד תשיעי. והסתפקו בגמרא אם רבי טרפון קיבל תשובת רבי עקיבא, או שחולק וסובר שנזיר שגילח בשמיני מביא קרבנותיו בתשיעי אף אם טבל בשביעי.
**********
מסכת נזיר דף מ״ה
דף מ"ה – ע"א
שנינו בברייתא: נאמר 'וכי יטהר הזב מזובו, וספר לו שבעת ימים לטהרתו… ורחץ בשרו במים חיים וטהר. וביום השמיני יקח לו שתי תורים… ובא לפני ה' אל פתח אהל מועד…' – אינו בא ביום השמיני אלא כשטבל ביום השביעי ועשה הערב שמש.
חבריו של רב נתן בר הושעיא למדו מברייתא זו – שטבול יום מזוב דינו כזב, ואסור להיכנס למחנה לוייה [משום שטומאה יצאה מגופו, ולכן הוא הדין זב בעל שתי ראיות, אף שאינו מחוסר כפורים אסור להיכנס למחנה לויה. וכיון שדינו כזב אינו משלח קרבנות, שאין שוחטים וזורקים עליו], ולכן אינו בא אלא ביום השמיני אחר שכבר אינו טבול יום, אבל אם טבל בשמיני אינו בא.
הקשה להם אביי: הלא גם בנזיר טמא כתוב שמביא קרבנות דווקא ביום השמיני, אחר שטבל ועשה הערב שמש ביום השביעי, והרי אין טומאתו אלא טומאת מת, ובוודאי מותר להיכנס בעודו טבול יום אל שערי ניקנור שהם במחנה לויה, שהרי אפילו מת עצמו מותר להיכנס שם, אלא בהכרח יש לפרש הפסוק שבא ללמד זמן הבאת הקרבנות שהוא ביום השמיני.
ביאור הברייתא לאביי: זב שטבל ביום השמיני אינו נכנס להביא קרבנות, אינו משום שטבול יום מזוב הוא כזב, אלא כיון שהוא מחוסר כיפורים מטומאה היוצאת מגופו, כשם שאסור במחנה שכינה, שנאמר 'עוד טומאתו בו', כך אסור במחנה לויה, שנאמר 'פתח אהל מועד' אע"פ שעומד בשערי נקנור שהוא מחנה לויה, לומר כשם שאסור באהל מועד כך אסור במחנה שכינה.
משנה . סדר תגלחת טהרה: מביא שלשה בהמות – חטאת עולה ושלמים. לרבי יהודה: שוחט השלמים ומגלח עליהם, שנאמר 'וגלח הנזיר פתח אהל מועד', ובהכרח אין הפירוש כפשוטו, שדרך בזיון הוא (ורבי יאשיה הוסיף שדרך בזיון כזו אסורה מקל וחומר מהאיסור 'ולא תעלה במעלות על מזבחי' אע"פ שהוא הולך לעבוד ואינו בזיון כל כך), אלא כוונת הפסוק שיגלח על קרבן השלמים שנאמר בו 'פתח אהל מועד'. ורבי יצחק למד שאין הכוונה שיגלח בפתח אהל מועד, מהכתוב 'ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים' – אינו מחוסר אלא לקיחה ונתינה, ואם מגלח פתח אהל מועד מחוסר גם הבאת השער אל מקום האש, שהשלמים נאכלים בכל העיר. וללשון ב' דרש רבי יצחק הפסוק כמקור שמגלח על קרבן השלמים. לרבי אלעזר: מגלח על החטאת, שהיא קודמת בכל מקום שמביאים אותה יחד עם שאר קרבנות.
'וגלח הנזיר פתח אהל מועד' – לאבא חנן משום רבי אליעזר אין כוונת הפסוק אלא שיגלח בזמן שאהל מועד פתוח, אך אין צריך במקום פתח אהל מועד.
'וגלח הנזיר' – לרבי שמעון שזורי 'ולא נזירה', שאינה מגלחת בפתח אהל מועד שמא יתגרו בה פרחי כהונה [אבל נזיר מגלח על פתח אהל מועד. רא"ש], ואינו דומה לסוטה שמקיימים בה 'והעמידה לפני ה" – שאינה כוחלת ופוסקת.
גילח על אחת משלשתם – יצא.
הביא ג' בהמות ולא פירש – הראויה לחטאת תקרב חטאת, לעולה תקרב עולה, לשלמים תקרב שלמים.
דף מ"ה – ע"ב
משנה . לאחר שהיה מגלח היה נוטל מרוטב השלמים ונותן על שער ראש נזרו, ומניחו תחת הדוד שהשלמים מתבשלים בו, ואם שילח תחת הדוד שמתבשל בו החטאת, וכן בנזיר טמא (לרבי מאיר שגם בו נאמרה מצוה זו) אם נתנו תחת דוד של אשם יצא.
שילוח שער תחת הדוד:
לחכמים –רק בתגלחת טהרה כשמגלח כמצוותו בירושלים. לרבי יהודה – בכל תגלחת טהרה, ואף במדינה.
לרבי מאיר – בתגלחת טהרה שבכל מקום, ובתגלחת טומאה שבירושלים, ורק בתגלחת טומאה שבמדינה לא, ששערו נקבר.
***************