לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

יום רביעי כ״ב אדר תשפ"ג

מסכת נזיר דף נ״א

דף נ"א – ע"א

אין רקב מטמא אלא כשאין להסתפק בתערובת עפר אחר, וכגון שנקבר ערום בארון של שיש, או על גבי רצפה של אבנים, אבל נקבר בכסותו אפילו בארון של שיש, או ערום בארון של עץ, כיון שהתערב דבר אחר עם המת בתחילתו, נעשה לו גלגלים ואינו מטמא.

אין רקב מטמא אלא הבא מן הבשר ומן הגידים ומן העצמות, אבל אם חסר אחד מהם לא, ולכן אין דין רקב בנפל שלא נתקשרו אבריו בגידים. (ובסתם מת לא שייך בשר עם עצמות בלי גידים).

שני מתים שקברם זה אצל זה ונרקבו יחד – אין להם דין רקב, שאין רקב אלא של מת אחד ולא שנתערב עמו אחר, אבל קברו כל אחד לעצמו ונרקבו, ולא נשאר מכל אחד אלא חצי תרווד, מצטרפים שניהם למלא תרווד.

שערו שנגזז נעשה לו גלגלים ואין בו דין רקב, וספק בשער המחובר אך עומד להיגזז.

כל שבמת טמא [וגם העור שנפרד ממנו טמא, ומחלוקת אם מדאורייתא או מדרבנן], חוץ מהשיניים והשער והציפורניים, אך בשעה שמחוברים למת גם הם מטמאים [מדין יד לטומאת המת], ואיבעיא בשער וציפורן העומדים להיגזז אם מטמאים.

איבעיא: רקב הרגל דרך העקב האם מטמא, שמא כיון שיש בו עובי בשר שאין בה חיות מיהר להרקיב, אבל רקב כל הגוף אע"פ שנרקב גם הרגל יש לו דין רקב.

דף נ"א – ע"ב

איבעיא: עובר – כיון שירך אמו אינו נעשה לה גלגלים, או כיון שסופו לצאת נעשה. אם תמצא לומר כיון שסופו לצאת נעשה גלגלים – שכבת זרע במעיה, כיון שאין סופה לצאת כגופה ואינה גלגלים, או כיון שבאה אליה מבחוץ אינה כגופה. צואה – האם כגופה כיון שנוצרת מאכילתה שמחיה אותה, או כיון שבאה מהמזון שמבחוץ אינה כגופה, וכן איבעיא בעורו ובכיחו וניעו.

אם כל הדברים שבאיבעיות לעיל נעשים גלגלים – אין רקב המת מטמא אלא אם השקוהו קודם מיתה מי דקלים המנקים הגוף מכל פרש וכיח וניע, ואחר מיתתו שלקוהו במי טבריה והפשיטו עורו, והשירו כל שערו בסם [ששורשי השיער מחוברים בבשר שתחת העור. ומבואר שהאיבעיא לעיל היא לא רק בשער העומד להיגזז, אלא בכל שער המחובר בו].

מת שטחנו – העפרורית אין לה דין רקב. ואיבעיא בהרקיבה העפרורית – אם הטעם שאין לה דין רקב משום שלא נרקבה, אך לאחר שנרקבה כיון שיש רקב בשר ועצמות מטמאה, או שצריך שיתרקב באופן שקודם לכן לא נשתנה מברייתו.

מת שחסר: – אין לו דין רקב, וכשמוצאו בדרך אין צריך ליטול תפוסתו עמו (עפר התיחוח שתחתיו ועוד ג' אצבעות מקרקע בתולה), ואם מוצא אותו קבור עם עוד ב' מתים, ויש ביניהם מד' עד ח' אמות, אין חוששים שיש שם בית הקברות. [וצ"ע הטעם, ושמא מהלכה למשה מסיני הוא, בלא טעם].

אבר מן החי שנרקב אינו מטמא, ואיבעיא בנרקב בחייו ואחר כך מת.

***************

יום חמישי כ״ג אדר תשפ"ג

מסכת נזיר דף נ״ב

דף נ"ב – ע"א

האוכל נמלה שלמה אף שאין בה כזית חייב, ואיבעיא לרבא אם חסרה ויכולה לחיות, כגון שנקצצו רגליה, האם קיבלו הלכה זו כ'שיעור', וכיון שחסרה אין בה שיעור, או שקיבלו ההלכה שכל שהיא 'בריה', וכיון שראויה לחיות הרי היא בריה וחייב. רב יהודה מדיסקרתא רצה לפשוט מכך ששיעור טומאת שרץ הוא בכעדשה, מפני שזהו שיעור החומט מתחילתו ברייתו, והיינו כל ברייתו עם רגליו, ולא למדו שהשיעור יהא פחות, מחומט קודם שנוצרו רגליו, ואם כן גם בנמלה אינו חייב אלא כשהיא שלמה. ורב שמעיה דחה, שחומט קודם שהוא כעדשה עדיין אין בו נשמה, ולכן אינו נחשב לבריה, אבל נמלה חשיבותה משום חיותה, וזהו גם באופן שנקצצו רגליה.

שנינו במשנה שהשדרה והגולגולת מטמאים בנזיר, ואיבעיא אם כוונת המשנה לשניהם יחדיו, או גם אחד משניהם מטמא [וכן איבעיא לגבי גוף דין טומאת מת, ולא רק בנזיר]. ולשמאי אפילו עצם אחד מן הגולגולת או מן השדרה מטמא.

שדרה שנשברו או התפרקו רוב צלעותיה טהורה [בנשבר היינו רוב משני צידיה, ובנעקר אף ברוב צד אחד]. ואם היא בקבר, אפילו משוברת או מפורקת קיבלו חכמים שהקבר מצרפה ומטמאה.

רבי עקיבא היה מטמא אבר מן המת שבא משני מתים, ואבר משני בני אדם חיים, חצי קב עצמות משני מתים, רביעית דם משני מתים, שדרה וגולגולת משני מתים. ונחלקו עליו חכמים, וחזר בו רבי עקיבא. (ראה עוד להלן ע"ב).

דף נ"ב – ע"ב

עצם כשעורה מן המת שנחלקה לשניים – לרבי עקיבא מטמאה במגע ובמשא, ולרבי יוחנן בן נורי אינה מטמאה.

רביעית דם משני מתים – לרבי עקיבא מטמאה, שנאמר 'על כל נפשות מת לא יבא', לתנא דברייתא גם מדין זה חזר בו רבי עקיבא, לבר קפרא לא חזר בו, וכן אמר רבי שמעון, שעד יום מותו לא חזר בו, ואם משמת חזר בו איני יודע, והושחרו שיניו של רבי שמעון מפני תעניותיו, שאין דרך ארץ לדבר על רבו בלשון זה.

רובע עצמות שמטמא באהל – לבית שמאי אפילו אם הם משניים או שלשה אברים, לבית הלל או מרוב בנין או מרוב מנין. לרבי יהושע: לא נחלקו, אלא מה שאמרו בית שמאי 'משניים או ג' אברים', היינו או משני שוקיים וירך אחד או משני ירכיים ושוק אחד, שזהו רוב בנין, ובית הלל הוסיפו אף רוב מנין, והיינו בפרקי ידיים ורגלים, שיש רוב מנין אף בלי עצמות השוקיים והירכיים.

איבעיא ברובע עצמות מהשדרה או גולגלת, כיון שחמורים מטמאים בנזיר אף שאין בהם חצי קב, ומה ששנינו במשנה שגולגולת ושדרה מטמאים, ומשמע שרק בשלמותם, היינו כשאין בהם רובע עצמות.

***************

יום שישי כ״ד אדר תשפ"ג

מסכת נזיר דף נ״ג

דף נ"ג – ע"א

זקנים הראשונים, מקצת היו אומרים: חצי קב עצמות וחצי לוג דם מטמאים באהל בין בנזיר ובין לתרומה וקדשים, ולא רובע הקב ורביעית דם. ומקצת היו אומרים: אף רובע הקב עצמות ורביעית דם. בית דין שלאחריהם אמרו: חצי קב וחצי לוג לנזיר, ורובע קב ורביעית לוג לתרומה וקדשים. ואף שבכל מקום אין דעה שלישית מכרעת, כאן קבעו הלכה כמותם כיון שאמרו שמועה זו מפי חגי זכריה ומלאכי.

מה ששנינו ברישא של המשנה 'על אלו טומאות הנזיר מגלח' – היינו למעט עצם כשעורה, שמטמאה במגע ומשא ולא באהל [ואף שנשנה בפירוש בהמשך – שנה ואחר כך פירש], ומה ששנינו במשנה להלן 'על אלו אינו מטמא' – היינו למעט אבן הסככות.

דף נ"ג – ע"ב

מה ששנינו שמגלח על טומאת אהל חצי קב עצמות, אבל ברובע הקב מגלח רק על מגע ומשא – היינו כשטחנם כקמח ואין בהן עצם כשעורה, שאילו יש בהם הרי מגלח גם על מגע ומשא של כשעורה בלבד.

אבר המת שאין עליו בשר כראוי ואין בו עצם כשעורה – לרבי יוחנן: אין הנזיר מגלח על מגעו ומשאו, כפשטות משמעות המשנה. לריש לקיש מגלח, שהרי לא שנינו בסיפא שאינו מגלח [ומה שמשמע ברישא שאינו מגלח היינו דווקא בטומאת אהל], והמקור: נאמר 'וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת' – 'או במת' זהו אבר הנחלל מן המת.

***************