לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
יום שני י׳ אייר תשפ"ג
מסכת סוטה דף ל״ג
דף ל"ג – ע"א
אם נאמרה כל התורה לקרות בבית הכנסת בכל לשון או דווקא בלשון הקודש, אינו תלוי במחלוקת רבי וחכמים אם קריאת שמע נאמרת בלשון הקודש או בכל לשון – שגם לרבי שדרש מ'והיו' שנאמרת רק בלשון הקודש אין ראיה שכל התורה נאמרת בכל לשון, שנצרך 'והיו' שלא נאמר שאומרים קריאת שמע בכל לשון משום שנאמר 'שמע' שמשמעותו בכל לשון. וחכמים שהוצרכו ללמוד מ'שמע' שנקראת בכל לשון היינו כדי שלא נדרוש מ'והיו' שדווקא בלשון הקודש.
תפילה – כיון שבקשת רחמים היא, יתפלל בלשון שיודע לכוון בה לבו. ודווקא בציבור – שאין צריך שיסייעוהו מלאכי השרת, שאין הקב"ה מואס בתפילתם של רבים, אבל יחיד כיון שצריך סיוע ממלאכי השרת, לא יתפלל בארמית, שאינם מכירים הלשון ואין נזקקים לו.
יוחנן כהן גדול ושמעון הצדיק שמעו בת קול מבית קודש הקדשים בלשון ארמי, כיון שבת קול באה להשמיע לציבור – הממונה על כך יודע בשבעים לשון, או שהיה זה גבריאל המכיר בשבעים לשון, כמו שמצינו שלימדו ליוסף.
ברכת המזון נאמרת בכל לשון – שנאמר 'וברכת את ה' אלוקיך', ולא קבע הכתוב באיזו לשון לברך.
שבועת העדות ופקדון נאמרת בכל לשון, ולא דווקא בלשון הקודש כשבועת הר גריזים ועיבל – שנאמר בשבועת העדות 'ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה' – בכל לשון שהיא שומעת, ולומדים שבועת הפקדון בגזירה שווה 'תחטא' מ'תחטא' האמור בשבועת העדות.
מקרא ביכורים, חליצה, וברכות וקללות שבהר גריזים ועיבל נאמרים בלשון הקודש – שנאמר 'וענו הלוים ואמרו… קול רם', ודורשים מהאמור במתן תורה 'משה ידבר והאלוקים יעננו בקול', ומתן תורה היה בלשון הקודש, ולמדים 'עניה' ו'אמירה' שבביכורים ובחליצה מלויים.
דף ל"ג – ע"ב
רבי יהודה דרש שפרשת חליצה נאמרת בלשון הקודש מהאמור 'ככה', שמשמע לעיכוב, וחכמים סוברים שכיון שנאמר 'ככה יעשה' דורשים שכל שהוא מעשה מעכב כגון חליצה ורקיקה, ורבי יהודה דורש מיתור 'כך' 'ככה', שגם האמירה בלשון הקודש מעכבת. וגזירה שווה 'עניה' ו'אמירה' דורש להיפך – שכשם שחליצה בלשון הקודש, כך גם פרשת הלויים, שאינו דורש מ'קול רם' האמור בקבלת התורה שלא קיבל גזירה שווה זו מרבו.
'הלא המה בעבר הירדן אחרי דרך מבוא השמש בארץ הכנעני היושב בערבה מול הגלגל אצל אלוני מורה' – לרבי יהודה: ישראל היו אז במזרחה של הירדן, ואמר להם משה שההרים במערב הירדן ואילך הרבה רחוק מן הירדן וממבוא השמש שהוא צד מזרח (ואחרי שסנחריב בלבל העולם יושבים שם כותים), מול וסמוך לגלגל, אצל אלוני מורה שהוא שכם, שלומדים מגזירה שווה 'אלון מורה' האמור באברהם שהוא שכם.
לרבי אליעזר: הלא המה מעבר הירדן היינו סמוך לירדן שנאמר 'והיה בעברכם את הירדן', שמשמע בו ביום, אחרי דרך מבוא השמש היינו סמוך לירדן, שנאמר 'והיה בעברכם את הירדן' שמשמע בו ביום, אחרי דרך מבוא השמש היינו רחוק ממקום שהחמה שוקעת, שההרים הם רחוקים מצד מערב, ומה שכתוב 'ארץ כנעני' אף שארץ חוי היא, ומה שכתוב 'היושב בערבה' הגם שבין הרים וגבעות הם יושבים, ומה שכתוב 'מול הגלגל' אף שהם רחוקים מן הגלגל – לא בא הכתוב אלא להראות להם דרך לכבוש הארץ, שילכו דרך כבושה וישוב דרך ארץ הכנעני שהיא ערבה ואל יקיפו סמוך לשפת הירדן דרך ארץ החוי שהיא הרים וגבעות.
יום שעברו את הירדן ארון לא נסע ע"י בני קהת ואחרי שני דגלים כבכל יום, אלא נסע תחילה, ובכהנים.
***************
יום שלישי י״א אייר תשפ"ג
מסכת סוטה דף ל״ד
דף ל"ד – ע"א
בג' מקומות נשאו כהנים את הארון – כשעברו את הירדן, כשסיבבו את יריחו, כשהחזירו למקומו במקדש שבנה שלמה.
כיון שנטבלו רגלי כהנים במי הירדן חזרו המים לאחוריהם ויעמדו, המים היורדים מלמעלה קמו נד אחד, לרבי יהודה גובהם של מים י"ב מיל על י"ב מיל כנגד מחנה ישראל, לרבי אלעזר בר' שמעון היו המים נגדשים ועולים כיפין על גבי כיפין יתר משלש מאות מיל, עד שראו אותם כל מלכי מזרח ומערב.
עודם בירדן אמר להם יהושע: דעו על מה אתם עוברים את הירדן – על מנת שתורישו את יושבי הארץ מפניכם, אם אתם עושים כן מוטב, ואם לאו באים מים ושוטפים אותי ואתכם. עוד אמר שם: הרימו לכם איש אחד מתוך הירדן איש אבן אחת על שכמו למספר בני שבטי ישראל, להקימו תחת רגלי הכהנים, למען תהיה זאת אות בקרבכם וגו' – סימן לבנים שעברו אבות את הירדן. ועוד י"ב אבנים מתחת מצב רגלי הכהנים והעברתם אותם עמכם והנחתם אותם במלון אשר תלינו בו הלילה, והם האבנים שהקימו בהר עיבל ובנו המזבח וקבלום וקבעום בגלגל.
כל אחד מאותם אבנים שקל ארבעים סאה, ומשא שאדם עצמו מגביהו על כתפו הוא שליש ממה שאחרים טוענים עליו, מכאן לומדים שהאשכול שנשאו ח' המרגלים [שנאמר 'וישאוהו במוט (שכל מוט נישא ע"י שני אנשים) בשנים' – שני מוטות, והיינו ע"י שני מוטות הנישאים ע"י ד' אנשים, ומתחתם באלכסון עוד שני מוטות הנישאים ע"י ד' אנשים] היה מאתיים סאה.
שמונה מרגלים – נשאו אשכול, אחד – רימון, ואחד – תאנה. יהושע וכלב לא נשאו – א. שהיו חשובים. ב. שכל כוונת המרגלים היתה להראות שכשם שפירותיה משונים כך יושביה.
דף ל"ד – ע"ב
טעם מחלוקת רבי יהודה ורבי אלעזר בר' שמעון אם מי הירדן גבהו י"ב מיל או ג' מאות מיל – נחלקו רבי אמי ורבי יצחק נפחא, אם משום לרבי יהודה כדרך חנייתם עברו בני ישראל, שהוא י"ב מיל, ולרבי אלעזר בר"ש בזה אחר זה עברו, כיון ששהו הרבה לעבור המים היורדים עלו יותר ויותר, או שלכל הדעות דרך חנייתם עברו, ונחלקו אם אדם קל לרוץ כמו מים, או שהמים קלים הרבה מן האדם.
'שלח לך אנשים' – מדעתך, שאילו הקב"ה ציווה, כלום היה אומר לו לעשות דבר שסופו לבא לידי תקלה. וכן אמר משה 'ויטב בעיני הדבר' – בעיני, ולא בעיניו של מקום.
אותם ששאלו תחילה שישלחו מרגלים נתכוונו לבושתה של ארץ ישראל – שנאמר 'ויחפרו לנו' – לשון בושת.
'ואלה שמותם' – רבי יצחק אמר: מסורת אבותינו בידינו שמרגלים נקראו על שם מעשיהם, סתור בן מיכאל – שסתר והכחיש מעשיו של הקב"ה, ועשה (שונאו של) הקב"ה מך וחלש. נחבי בן ופסי – שהחביא דבריו של הקב"ה ולא אמרם כמו שהם, ופסע ודילג על מידותיו של הקב"ה, שלא אמרם כאשר הם.
'ויעלו בנגב ויבא עד חברון', ולא 'ויבאו' – שפירש כלב מעצת מרגלים ונשתטח על קברי אבות, אמר להם: אבותי, בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים.
משה ביקש רחמים על יהושע, שנאמר 'ויקרא משה ליהושע בן נון יהושע' – י-ה יושיעך מעצת מרגלים.
'ושם אחימן ששי ותלמי ילידי הענק': אחימן – מיומן וגיבור שבאחיו, ששי – שמשים את הארץ כשחתות, שמקום רגליו מעמיק בארץ, תלמי – שמשים את הארץ תלמים. ילידי הענק – שמעניקים חמה בקומתם, שנראה כאילו צווארם נוקב ועונק בנקב שהחמה יוצאה בו.
אחימן – בנה ענת, ששי – בנה אלש, תלמי – בנה תלבוש.
'וחברון שבע שנים נבנתה' – שהייתה מבונה על אחד משבעה בצוען, ואין מעולה בכל הארצות יותר מארץ מצרים, ואין מעולה בכל ארץ מצרים יותר מצוען, ואין לך טרשים בכל ארץ ישראל כחברון, שהניחוה לבית הקברות, ואע"פ היתה חברון מבונה אחד משבעה מצוען.
***************
יום רביעי י״ב אייר תשפ"ג
מסכת סוטה דף ל״ה
דף ל"ה – ע"א
'וילכו ויבאו' – מקיש ביאת המרגלים להליכתם, מה ביאתם בעצה רעה אף בהליכתם נתכוונו להוציא דיבה.
המרגלים אמרו בתחילה: 'באנו אל הארץ אשר שלחתנו, וגם זבת חלב ודבש היא' – שכל לשון הרע שאין בו דבר אמת בתחילתו אין מתקיים בסופו, שלא יאמינוהו.
יהושע רצה לדבר, ושיתקו אותו באמרם: מי שראשו קטוע (שאין לו בנים ליטול חלק בארץ) הוא ידבר בפנינו?
'ויהס כלב את העם אל משה, ויאמר עלה נעלה וירשנו אותה' – ששיתקם בדברים כאילו עומד לדבר בגנות משה, ואמר: וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם? ושתקו. אמר: הוציאנו ממצרים, וקרע לנו את הים, והאכילנו את המן, אם יאמר עשו סולמות ועלו לרקיע לא נשמע לו?
כי חזק הוא ממנו – כביכול מהקב"ה, אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם.
ארץ אוכלת יושביה היא – בכל מקום שבאו מת אחד מן החשובים שלהם, כדי שיהיו טרודים, או שאיוב מת והיו כולם טרודים בהספדו. אמר הקב"ה: אני חשבתיה לטובה, והם חשבו לרעה.
'ונהי בעיננו כחגבים וכן היינו בעיניהם' – היו מברים אבליהם תחת ארזים, והמרגלים יראו מפניהם ועלו וישבו באילנות, ושמעו שאומרים שרואים באילנות אנשים דומים לנמלים.
'ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא' – ערב תשעה באב היה, אמר הקב"ה: הם בכו בכיה של חנם, אני אקבע להם בכיה לדורות.
'ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים' – 'אותם' היינו גם כבוד ה' שנראה באהל מועד – שזרקו אבנים כלפי מעלה.
'וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה' – במגפה מיוחדת מידה כנגד מידה, שנשתרבב לשונם ונפל על טבורם, והיו תולעים יוצאות מלשונם ונכנסות בטבורם, ומטבורם נכנסות בלשונם. או שמתו באסכרה.
כיון שעלה האחרון שבישראל מן הירדן – חזרו מים למקומם.
ארון נושא את נושאיו ועבר הירדן – שנאמר 'ויהי כאשר תם כל העם לעבור, ויעבור ארון ה' והכהנים לפני העם', ועל זה נענש עוזא כששלח ידו לאחוז הארון, שאמר לו הקב"ה: עוזא, נושאיו נשא, עצמו לא כל שכן.
'ויחר אף ה' בעוזא ויכהו שם על השל' – או על ששגג לאחוז בארון, או שעשה צרכיו לפניו.
'וימת שם עם ארון האלוקים' – עוזא בא לעוה"ב, כשם שהארון קיים לעולם, שהרי נגנז.
'ויחר לדוד על אשר פרץ ה' פרץ בעוזא' – מכך שלא נאמר 'ויחר אף' לומדים שהכוונה שנשתנו פניו כחררה.
נענש דוד שמת עוזא על ידו – מפני שקרא לדברי תורה 'זמירות', אמר לו הקב"ה: לדברי תורה שכתוב בהן 'התעיף עיניך בו ואיננו' (שאם מסיח דעת מהם – איננו), אתה קורא 'זמירות', הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים, שלא נתן להם משה עגלות לקהת כי היו ממונים לישא כלי הקודש, ודוד נשא הארון בעגלה.
'ויך באנשי בית שמש כי ראו בארון ה" – או משום שלא בטלו ממלאכתם לכבודו, או משום שאמרו: מי הכעיסך כשכעסת ומעתה מי מפייסך.
דף ל"ה – ע"ב
'ויך בעם שבעים איש חמישים אלף איש' – נחלקו אם שבעים איש שכל אחד שקול כחמישים אלף, או חמישים אלף שכל אחד שקול כשבעים חברי הסנהדרין.
'ויהי כי צעדו נושאי ארון ה' ששה צעדים ויזבח שור ומריא', ונאמר 'שבעה פרים ושבעה אלים' – נחלקו אם על כל פסיעה ופסיעה שור ומריא, ועל כל שש פסיעות ז' פרים וז' אלים, או על כל שש פסיעות שור ומריא, ועל כל ששה סדרים של שש פסיעות ז' פרים וז' אלים, שאם לא כן מילאת כל ארץ ישראל במות.
נאמר 'ויבואו עד גורן כידון' ונאמר 'ויבואו עד גורן נכון' – בתחילה כשבא ארון שם נעשה כ'כידון', שנהרג עוזא, ולבסוף ו' חדשים שנתברך בית עובד ששהה הארון שם נעשה 'נכון'.
ג' מיני אבנים היו – א' הקים משה בארץ מואב, וכתב עליהם את כל התורה, ב' אבנים שהקים יהושע בתוך הירדן (תחת מצב רגלי הכהנים לזכרון להיות סימן לבנים שעברו אבות את הירדן. רש"י ל"ד.), ג' י"ב אבנים שלקחו ע"פ יהושע מתוך הירדן ובנו מהם מזבח בהר עיבל, קיפלום והביאום לגלגל וקבעום שם.
כתיבת התורה על המזבח בהר עיבל – לרבי יהודה: כתבו על האבנים, ואח"כ סדו אותן בסיד, והקב"ה נתן בינה יתירה לאומות וקילפו הסיד והעתיקום, ועל דבר זה נחתם גזר דינם לבאר שחת – שהיה להם ללמוד ולא למדו.
לרבי שמעון: כתבוה על הסיד, וכתבו למטה: 'למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות…' להודיע לז' אומות היושבים חוץ מגבולי ארץ ישראל שלא נצטוו להחרים אלא אותם שבתוך גבולם כדי שלא ילמדו אותנו מעשיהם המקולקלים, אבל היושבים חוצה לה אם אתם חוזרים בתשובה מקבלים אתכם, שסובר שלא נצטווינו ב'לא תחיה כל נשמה' על כנענים שבחוץ לארץ.
***************