לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

יום שלישי כ״ה אייר תשפ"ג

מסכת סוטה דף מ״ח

דף מ"ח – ע"א

יוחנן כהן גדול ביטל וידוי מעשרות – הואיל וקנס עזרא שיתנו המעשרות לכהנים ולא ללוים, ואי אפשר לומר תחילת הוידוי – 'וגם נתתיו ללוי', שוב אין מתודה על שאר מעשרות.

יוחנן כהן גדול גזר על הדמאי – שראה שכולם מפרישים תרומה גדולה ואין כולם מעשרים, ועדיין הוא טבל שיש בו עונש מיתה, תיקן שהלוקח פירות מעם הארץ מפריש מהם כל המעשרות, ומפריש תרומת מעשר ממעשר ראשון ונותנה לכהן, שאסורה לזרים (וזר האוכלה במיתה), ומעשר שני עולה ואוכלו בירושלים, אבל מעשר ראשון ומעשר עני שמותרים לזרים, מעכב אצלו, שאינו חייב ליתן מספק, שהמוציא מחבירו עליו הראיה, ולכן בימיו א"צ לשאול על הדמאי.

יוחנן כהן גדול ביטל הלויים מלומר כל יום על הדוכן הפסוק 'עורה למה תישן ה", שאמר: וכי יש שינה לפני המקום, הלא כבר נאמר 'הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל', ו'עורה…' היינו בזמן שישראל שרויים בצער ועובדי כוכבים בנחת ושלוה.

יוחנן כהן גדול ביטל את הנוקפין – שהיו מסרטים לעגל בין קרניו לפני שחיטת קדשים כדי שיפול דם בעיניו ויוכלו להפילו לארץ, שאינו רואה ואינו מתחזק כל כך על רגליו, או שהיו חובטים אותו במקלות כדרך שעושים לפני עבודת כוכבים. אמר להם: עד מתי אתם מאכילים טריפות למזבח, שמא ניקב קרום של מוח, ותיקן להם טבעות להכניס צוואר בהמה לתוכם.

עד ימי יוחנן כהן גדול היה פטיש מכה בירושלים בחולו של מועד לעשות דבר האבד, וגזר על הנפחים אפילו בדבר האבד מפני שקולם נשמע למרחוק ואין הכל יודעים שהוא דבר האבוד.

משבטלה סנהדרין גזרו על השיר, רב הונא אמר: אוזן השומעת שיר תעקר, רבא אמר: בית שיש בו זמרה נחרב מאיסקופת הבית (ששם מתחיל חורבן הבית). זמרת מושכי ספינות בחבל ובשעת חרישה מותר – שאינו אלא לזרזם במלאכתם, ושל עבדנים אסור שאינו אלא לשחוק.

רב הונא גזר על דורו שלא יזמרו בביתם ובבית משתאות, והוזלו המחירים וק' אווזים עלו זוז וק' סאה חיטים עלו זוז ולא היו צריכים לקנותם מרוב שפע. רב חסדא לא הקפיד מלמחות בידם ועלו המחירים ולא מצא לקנות אווז אפילו בזוז.

זמר אנשים ונשים עונות אחריהם – יש בה קצת פריצות, אבל זמר נשים ואנשים עונים אחריהם – כאש בנעורת, לפי שמטה אזנו לשמוע כדי לענות, ואם אין שומעים לנו לבטל את שניהם נקדים לבטל זה שהוא אש בנעורת.

כל השותה בארבעה מיני זמר מביא חמש פורענות לעולם: גלות, רעב, תורה שתשתכח מלומדיה, שפלות להקב"ה, ושפלות לישראל, ולאחר שהביא חמש פורעניות הללו לעולם – לסוף נופל בגיהנום.

מר בר רב אשי ראה את השד המזיק בית ומנגח כשור וכותת את שעריו.

דף מ"ח – ע"ב

משמתו נביאים בטלו אורים ותומים – לתנא דמתניתין היינו בימי נביאים הראשונים, לרב הונא היינו בימי דוד שמואל ושלמה, לרב נחמן היינו בימי דוד, שצדוק שאל ועלתה לו, אביתר ולא עלתה לו, לתנא בברייתא היינו משחרב בית המקדש, שבטלו ערי מגרש של ערי הלוים, ואורים ותומים, ופסקה מלכות מבית דוד, וכן מפרש רב נחמן בר יצחק כוונת תנא דמתניתין, שנביאים הראשונים היינו למעוטי חגי זכריה ומלאכי.

משמתו חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל, אך היו משתמשים בבת קול, שפעם היו מסובים ואמרה בת קול: יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו, אלא שאין דורו ראוי לכך. נתנו עיניהם בהלל הזקן, וכשמת הספידוהו: הי חסיד הי עיניו תלמידו של עזרא. ופעם היו מסובים ואמרה בת קול: יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו אלא שאין דורו זכאים לכך. נתנו עיניהם בשמואל הקטן, וכשמת הספידוהו: הי עניו היו חסיד תלמידו של הלל.

שמואל הקטן אמר בשעת מיתתו: שמעון וישמעאל עתידים ליהרג בחרב, וחבריהם בשאר מיתות, ושאר העם ילכו בשבי, והרבה צרות עתידים לבא על העם.

בקשו לומר על ר' יהודה בן בבא 'הי חסיד הי ועניו', אלא שאין מספידים הרוגי מלכות, שמאימת המלך מיהרו לקוברו.

אבנים שסיתת שלמה המלך: לרבי יהודה עם השמיר, לרבי נחמיה היו מתקנים אותם בברזל בחוץ לפני שהכניסום. לרבי: נראים דברי רבי יהודה בבית המקדש, ודברי רבי נחמיה באבני ביתו של שלמה.

שמות השבטים הכתובים על אבני חושן ואפוד נחקקו בהם – שנאמר 'פיתוחי חותם', ואין מסרטים באיזמל – שנאמר 'במלאותם', אלא כותב עליהם בדיו, ומראה להם שמיר מבחוץ, והם נבקעות ואינם חסרות כלום.

שמיר ברייתו כשעורה, ונברא בששת ימי בראשית, ואין דבר קשה יכול לעמוד בפניו, וכורכים אותו בספוגים של צמר לשומרו, ומניחים אותו בסל של אבר מלא סובין של שעורים.

משחרב בית המקדש בטל השמיר, משחרב בית ראשון בטלה מין משי הנקרא פרנדא, וזכוכית לבנה, ורכב ברזל, וי"א אף יין קרוש הבא משניר.

מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה, ולא ירד הטל לברכה, וניטל טעם הפירות, לרבי יוסי אף ניטל שומן הפירות, לרבי שמעון בן אלעזר הטהרה שפסקה מישראל ביטלה את טעם וריח הפירות, שמתוך שהיו טהורים ונוהגים בטהרה אף הקב"ה מטהר פירותיהם מריח רע ומטעם רע (רש"י דף מ"ט.). בעוון פיסוק המעשרות פסק שומן הדגים, לחכמים הזנות והכשפים כילו את הכל.

משחרב בית המקדש בטל 'נופת צופים' – לרב: סולת שצפה על גבי נפה מרוב שמנה.

ללוי: שהייתה ברכה מצויה בעיסה, וכשמדבקים ככרות בדופני תנור, אחת בדופן זו ואחת בדופן שכנגדו הם תופחות עד שמגיעות זו לזו.

לרבי יהושע בן לוי: דבש הבא מן ההרים הגבוהים שמשם צופים למרחוק.

המערה מכלי טהור לכלי טמא – אין הקילוח מצרפם להיות חיבור לטמא את מה שבתוך הכלי שהוא מערה ממנו, חוץ מדבש הזיפים והצפיחים שהוא עב מאוד והרי הוא כמחובר, שכשהקילוח פוסק הוא חוזר למעלה.

דבש הזיפים – לרבי יוחנן: שמזייפים בו, שמתוך שהוא טוב ועב אין ניכר שמערבים בו מים ויין.

לריש לקיש: על שם מקומו נקרא כך.

'בבוא הזיפים ויאמרו לשאול הלא דוד מסתתר עמנו' – לרבי יוחנן: היינו בני אדם המזייפים ומשקרים והולכי רכיל.

לרבי אלעזר: על שם מקומם.

משחרב בית המקדש פסקו אנשי אמנה – שמאמינים בהקב"ה לוותר ממונם להידור מצוה ולצדקה ולהוצאות שבת ויו"ט.

כל מי שיש לו פת בסלו ואומר: מה אוכל למחר – אינו אלא מקטני אמנה.

'כי מי בז ליום קטנות' – לרבי אלעזר: מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנם לעתיד לבא, ואין מקבלים שכר שלם – קטנות אמונה שהיה בהם (שלא האמינו בהקב"ה).

לרבא: אלו קטני רשעי ישראל שמתו כשהם קטנים, שעל ידיהם קורעים דין אביהם, שכשבאים אביהם לדין, אומרים: רבש"ע, מאחר שאתה עתיד להיפרע ממנו למה האבלתם וצערתם עלינו במותינו.

***************

יום רביעי כ״ו אייר תשפ"ג

מסכת סוטה דף מ״ט

דף מ"ט -ע"א

אלמלא תפלתו של דוד היו כל ישראל מוכרי רבב שהוא דבר מאוס, אך דוד המלך התפלל 'כי לא לנצח ישכח אביון… שיתה ה' מורה להם', תן להם מרות – עושר, שיהיו הגויים נוהגים בהם כבוד, וידעו הגויים שהם אנוש ואינם אלהות – שאין כל הכבוד והגדולה שלהם.

אלמלא תפלתו של חבקוק היו שני תלמידי חכמים מתכסים בטלית אחד ועוסקים בתורה.

שני תלמידי חכמים המהלכים בדרך ואין ביניהם דברי תורה – ראויים להישרף באש.

שני תלמידי חכמים הדרים בעיר אחת ואין נוחים זה לזה בהלכה – אחד מת ואחד גולה.

כל תלמיד חכם העוסק בתורה מתוך דחק – תפילתו נשמעת, ומשביעים אותו מזיו שכינה, ואף אין פרגוד ננעל בפניו.

מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה, וכל יום ויום קללתו מרובה משל חבירו, והעולם קיים על סדר קדושה (שתקנוהו כדי שיהיו כל ישראל עוסקים בתורה בכל יום דבר מועט, שאומר קריאתו ותרגומו), ועל 'יהא שמיה רבה' שעונים אחר שהדרשן דורש.

רב הונא מצא מין תמר שמן, והיה בה ריח טוב והטמינו, כשבא רבה בנו אמר לאביו שמריח תמר שמן, אמר לו אביו טהרה יש בך לפיכך מריחה לך, ואצלך לא נתבטל ריח הפירות שנתבטל בחורבן בית המקדש. וכשבא אבא בנו של רבה בן רב הונא נתנה לבנו, אמר לו רב הונא: בני, שמחת את לבי בטהרתך, והקהיתה את שיני – שהראיתני שאהבתך על בנך יותר מעלי, שנטלת ממני ונתת לו. שאהבת האב על בנו, ואהבת בני בניו הם על בניו.

רב אחא בר יעקב גידל בן בתו רבי יעקב, כשהגדיל אמר לו השקיני מים ענה לו איני בנך ואין עלי לכבדך כבן.

בפולמוס (בחיל) שהביא אספסיינוס על ירושלים גזרו על עטרות חתנים הנעשה ממלח וגפרית. של הדס וורד – לרב מותר, לשמואל אסור. של קנים וחילת – לשמואל מותר, ללוי אסור.

בפולמוס של אספסיינוס על ירושלים גזרו על זוג של עינבל אחד שמקשקשים בו לשיר בבית המשתאות.

רבה ב"ר הונא עשה לחתונת בנו מין כלי שיר הדומה לקול של זוג עינבל, ושיברו אביו שחשש שיעשו גם כלי שגזרו עליו, ואין להכות אלא על כד של חרס וכדומה.

משנה . בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות – היינו מזהב ועיר של זהב מצויירת עליה, אבל עושה של מילת.

בפולמוס של טיטוס גזרו על חופת חתנים של טלית צבועה שני, וקבועים בה טסי זהב, אבל עושה כמין כיפה של מעגלי עץ ותולה בה צניפים ורדידי זהב.

בפולמוס של טיטוס גזרו שלא ילמד אדם את בנו יוונית, שמלכי בית חשמונאי היו מתקוטטים על המלוכה, ובכל יום היו משלשלים דינרים בקופה ומעלים להם תמורתם תמיד, היה שם זקן המכיר בחכמת יוונית, לעז להם שכל זמן שעוסקים בעבודה אין נמסרים בידם. למחר העלו להם חזיר, כיון שהגיע לחצי חומה נעץ ציפורניו בחומה, ונזדעזע ארץ ישראל ד' מאות פרסה על ד' מאות פרסה, אותו שעה אמרו: ארור אדם שיגדל חזירים, ואסור אדם שילמד לבנו חכמת יוונית.

כשהחריבו החיילות את הזרעים שסביבות ירושלים הוצרכו להביא את העומר מגגות צריפים, ושתי הלחם מבקעת עין סוכר, אבל בשאר השנים מצוה להביא מהקרוב לירושלים, שנאמר 'כרמל' – שיהא לח, וכשבא מרחוק מתייבש.

לא אסרו ללמוד אלא חכמה יוונית שמדברים בו בני פלטין ואין שאר העם מכירים בו, אבל לשון יוונית מותר, ולקרובים למלכות גם חכמה יוונית מותר.

בפולמוס האחרון של טיטוס של חורבן הבית גזרו שלא תצא הכלה באפריון בתוך העיר משום צניעות.

משמת רבי מאיר בטלו מושלי משלים, משמת בן עזאי בטלו השקדנים לילה ויום בבית המדרש. משמת בן זומא בטלו הדרשנים (שהיה בקי בטעמי המקראות). משמת רבי עקיבא בטל כבוד התורה (שהיה נותן לבו לדרוש כל קוץ וקוץ, שאין דבר לבטלה בתורה), ובטלו זרועי תורה, ונסתמו מעיינות החכמה של עומק סברא ולסמוך טעמי תורה על מדרשי המקראות. משמת רבי חנינא בן דוסא בטלו אנשי מעשה העושים מעשים מופלאים. משמת ר' יוסי קטנתא פסקו חסידים והוא היה מקטניהם וסופם. משמת רבן יוחנן בן זכאי בטל זיו החכמה. משמת רבן גמליאל הזקן בטל כבוד התורה (שירד חולי לעולם והוצרכו ללמוד תורה מיושב) ומתה טהרה ופרישות. משמת רבי ישמעאל בן פאבי בטל זיו הכהונה (שהיה חכם ועשיר וכהנים רבים אכלו על שולחנו). משמת רבי בטל ענוה ויראת חטא וכפלו צרות. משמת רבי אליעזר נגנז ספר תורה שהיה בעל הלכות מפי שמועה הרבה וסדורות בפיו. משמת רבי יהושע בטלה עצה ומחשבה, שהיה זהיר בדרשות ובקי בהלכות ובתשובות האפיקורסים ולהבין רמזיהם. משמת רבי אלעזר בן עזריה בטלו עטרות חכמה שעטרת חכמים הוא עשרם. משמת רשב"ג עלה גובאי ורבו צרות.

משחרב בית המקדש בושו חברים ובני חורים מיוחסים וחפו ראשם – שגברה יד עזי פנים ממזרים שהיו עשירים, ונדלדל אנשי מעשה (שאין חש להם), וגבר בעלי זרוע ובעלי לשון, ואין דורשים לישראל, ואין מבקש עליהם רחמים, ואין שואל, על מי לנו להישען על אבינו שבשמים.

מיום שחרב בית המקדש התחילו החכמים להקטין ולהיות מלמדי תינוקות, ומלמדי תינוקות חזנים, וחזנים כעמי הארץ, ועמי הארץ הולכים ומתדלדלים.

בסוף הגלות לפני בא המשיח: חוצפה יתרבה, יהיה יוקר, הגפן תיתן פריה והיין ביוקר (שהכל עוסקים במשתאות), מלכות תיהפך למינות, אין לך אדם שיכול להוכיח כיון שכולם נכשלים בחטא, בתי מדרש יהיו לבית זנות, הגליל יחרב, מקום הנקרא 'גבלן' ישום, אנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, חכמת סופרים תסרח, יראי חטא ימאסו, האמת תהא נעדרת, נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש יהיו אנשי ביתו, פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו, ועל מי יש לנו להישען – על אבינו שבשמים.

רב יוסף אמר שאין לשנות במשנה 'משמת רבי בטל ענוה' כיון שאני ענוותן, ורב נחמן אמר שלא לשנות 'יראת חטא' כיון שאני ירא חטא.

הדרן עלך פרק עגלה ערופה וסליקא לה מסכת סוטה

הדרן עלך , והדרך עלן , דעתן עלך , ודעתך עלן , לא נתנשי מינך ולא תתנשי מינן לא בעלמא הדין ולא בעלמא דאתי

***************