
לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
יום ראשון כ"א אלול תשפ"א
מסכת סוכה דף נ"ג
דף נ"ג – ע"א
שבחים שהיו אומרים בשמחת בית השואבה: חסידים ואנשי מעשה היו אומרים – אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנותינו (שלא עברנו עבירה בילדותינו), בעלי תשובה אומרים – אשרי זקנותינו שכפרה את ילדותינו, אלו ואלו אומרים – אשרי מי שלא חטא ומי שחטא ישוב וימחול לו.
מאמרי הלל הזקן:
א. כשהיה שמח בשמחת בית השואבה היה אומר בשם הקדוש ברוך הוא – אם אני כאן הכל כאן (שאם תחטאו ואסלק שכינתי מי יבא כאן), ב. למקום שאני אוהב שם רגלי מוליכות אותי, ג. הקדוש ברוך הוא אומר – אם אתה תבוא אל ביתי אני אבא אל ביתך וכו', ד. כשראה גולגולת אחת שצפה על פני המים, אמר לה – על דאטפת אטפוך, ומטיפיך יטופון.
רגלי אדם ערבים לו, לאתר דמתבעי תמן מובילין יתיה, וכעובדא דתרי כושאי סופרי שלמה.
רבן שמעון בן גמליאל בשמחת בית השואבה נטל שמונה אבוקות של אור, זורק אחת ונוטל אחת ואינן נוגעות זו בזו.
רק רבן שמעון בן גמליאל כשהיה משתחווה בעזרה היה יכול לעשות קידה בניעוץ שני גודלין בארץ.
לוי היה משמח את רבי בשמונה סכינים שהיה זורק אחת ונוטל אחת, שמואל לפני שבור מלכא בשמונה כוסות זכוכית יין ולא נשפך, אביי לפני רבה בשמונה או בארבע ביצים.
לוי הצטלע בשעה שהראה קידה לפני רבי, משום שהטיח דברים כלפי מעלה.
רבי יהושע בן חנינא אמר שלא טעמנו טעם שינה בעינינו כשהיינו שמחים בשמחת בית השואבה, שהיו מנמנים על הכתפיים של חבירו, שעה ראשונה – תמיד של שחר, משם לתפילה, לקרבן מוסף, לתפילת המוספים, לבית המדרש, לאכילה ושתיה, למנחה, לתמיד של בין הערביים, לשמחת בית השואבה.
דף נ"ג – ע"ב
בשעה שכרה דוד שיתין צף התהום למעלה, נשא אחיתופל קל וחומר מסוטה שמותר להשליך שם בתוך המים, וירד התהום שש עשרה אלפי גרמידי, וכיון שככל שהתהום סמוך לארץ הארץ מצמחת פירותיה, לכך אמר דוד חמש עשרה שיר המעלות, ועלה חמש עשרה אלף גרמידי, ונמצא עובי הארץ עד התהום אלף גרמידי, ומים שבתוך שיעור זה הם מחילות של נהר פרת.
הגיעו למעלה העשירית תקעו הריעו ותקעו – ספק בגמרא אם עשירית מלמעלה או מלמטה.
כפילות לשון הפסוק דפניהם קדמה ואחוריהם אל היכל ה' מלמד שהיו פורעים וכו'.
כשיצאו מהעזרה לשאיבת המים אומרים אנו לי-ה משתחווים ועינינו לי-ה מייחלות, אבל אנו לי-ה ועיננו לי-ה הוא כאמירת שמע שמע ומודים מודים שנראה כשני רשויות.
משנה . אין פוחתים מכ"א תקיעות במקדש בכל יום – שלש לפתיחת שערים (תקיעה תרועה תקיעה, לסימן שיבואו למעמדם ודוכנם. רש"י להלן דף נ"ד.), תשע בשעת ניסוך היין לתמיד של שחר ואמרו שירה, תשע לתמיד של בין הערביים, ביום שיש בו מוספים עוד תשע בשעת שירה, ששה בערב שבת – שלש להבטיל העם ממלאכה ושלש להבדיל בין חול לקודש.
אין מוסיפים על ארבעים ושמונה תקיעות במקדש, של ערב שבת שבתוך החג – שלש לפתיחת שערים, שלש בשער העליון, שלש בשער התחתון, שלש למילוי המים, שלש כשזוקפים הערבה על גבי המזבח, תשע לתמיד של שחר, תשע לתמיד של בין הערביים, תשע למוספים, ששה של ערב שבת.
מצות תקיעה תרועה תקיעה – לרבי יהודה מצוה אחת היא, כמו שכתוב 'ותקעתם תרועה' ומה שכתוב 'בהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו' שם לא היתה התקיעה למצוה אלא לסימן, לחכמים ב' מצוות הם, כמו שמוכח בקרא 'בהקהיל' וגו'.
***************
יום שני כ"ב אלול תשפ"א
מסכת סוכה דף נ"ד
דף נ"ד – ע"א
הפסק בין התקיעות – לרבי יהודה שתקיעה ותרועה מצוה אחד היא אין מפסיק בינתיים אלא כדי נשימה, ולחכמים ששני מצות נינהו יכול להפסיק כמה שרוצה, ואפילו שמע תשע תקיעות של ראש השנה בתשע שעות ביום יצא.
מה ששנינו במשנה שהיו שלש תקיעות כשזוקפים הערבה על גבי המזבח (או לפי ה'שמעתי' שברש"י – כשמוליכים המים למזבח) היינו כדעת רבי אליעזר בן יעקב הסובר שעדיף לתקוע על גבי המזבח מאשר כשהגיעו למעלה עשירית, וחולק על התנא דלעיל ( דף נ"א:) שתוקעים כשהגיעו למעלה העשירית, ולא על גבי המזבח – כיון שתוקעים משום מילוי המים – שם יותר מוכח שהם למילוי המים. (שלכולי עלמא הוסיפו רק שנים עשרה תקיעות למים, ונחלקו מתי עדיף).
שנינו בברייתא שהתקיעות הם לפי המוספים, ולדעת רב אחא בר חנינא מדרומא היינו שתוקעים על כל מוסף ומוסף תשע תקיעות, ולכן בראש השנה שחל בשבת שמקריבים שלש מוספים (שבת, ראש חודש, ראש השנה) תוקעים ארבעים ושמונה תקיעות (עשרים ואחד של כל יום, עשרים ושבע של שלש מוספים), ומה שלא הוזכר זאת במשנה כמו שהוזכר ערב שבת שבתוך החג – שתנא ושייר, וכמו ששייר ערב פסח – שלחכמים תקעו בו ארבעים ושמונה תקיעות כדלהלן, ואף לרבי יהודה מכל מקום תקעו מספר זה בערב פסח שחל בערב שבת כדלהלן (ועי' להלן דף נ"ה. תיובתא על שיטת רב אחא, ופירוש אחר בכוונת הברייתא).
תקיעות בשבת לפתיחת שערים – לר' זירא אין תוקעים, שאינם למצוה כתקיעות קרבן אלא סימן בעלמא שיבואו למעמדם ודוכנם, ולרבא תוקעים גם בשבת, ודייק זאת מלשון המשנה – 'בכל יום היו שם…'.
אין תוקעים למילוי מים בשבת – שכבר נתמלאו מערב שבת.
דף נ"ד – ע"ב
תקיעות בערב פסח: לחכמים – הפסח נשחט בשלש כיתות, וכל כת קוראת הלל שלושה פעמים, ובתחילת כל קריאה תוקעים שלש תקיעות, ונמצאו באותו יום סך הכל ארבעים ושמונה תקיעות (עשרים ואחד של כל יום ועשרים ושבע של שלושה כיתות), לרבי יהודה – כת שלישית מעולם לא הגיעו לומר 'אהבתי' בפעם הראשונה, ואין לכת שלישית אלא שלושה תקיעות, ונמצאו סך הכל ארבעים ושמונה תקיעות. ובערב פסח שחל בערב שבת הוסיפו עוד שש תקיעות של כל ערב שבת (ונמצאו סך הכל חמישים וארבע תקיעות לחכמים, וארבעים ושמונה תקיעות לרבי יהודה).
אם לפי החשבון יחול יום הכיפורים ביום ראשון – לחכמים מעברים אלול משום קלקול הירקות ובזיון המתים, ולכן לדעתם לעולם לא יחול יום טוב ראשון של סוכות בערב שבת, ולאחרים הסוברים שאין מעברים משום כן – יכול לחול יום הכיפורים ביום ראשון, ואז חלבי שבת קריבים ביום הכיפורים, ובמוצאי שבת אין מבדילים על הכוס.
עיבור החודש לצורך – לחכמים מעברים, לאחרים אין מעברים ואין מחסרים שום חודש לצורך, אלא לעולם אחד מלא ואחד חסר, וחודש העיבור לעולם חסר, ולפיכך אין בין עצרת של שנה זו לעצרת של שנה שלאחריה אלא ארבעה ימים בלבד, ובשנה מעוברת חמישה.
עושים שתי סימנים להודיע שהוקבע ראש חודש בזמנו: א. שיר של ראש חודש קודם לשיר של שבת. ב. חלבי תמיד של שחר ניתנים מחצי כבש ולמטה במזרח, ושל מוספים מחצי כבש ולמטה במערב, ושל ראש חודש ניתנים בחצי העליון של הכבש למטה מכרכוב המזבח – כדי להראות חשיבותם, ולהודיע שהוקבע החודש בזמנו.
***************