לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
מסכת סנהדרין דף כ׳ – כ״ב
דף כ' – ע"א
'רבות בנות עשו חיל' – זה יוסף ובועז, 'ואת עלית על כלנה' – זה פלטי בן ליש.
'שקר החן והבל היופי.. יראת ה' היא תתהלל'
א. לרבי יוחנן: שקר החן – זה יוסף, והבל היופי – זה בועז, יראת ה' היא תתהלל – זה פלטי בן ליש.
ב. דבר אחר: שקר החן – זה דורו של משה, והבל היופי – זה דורו של יהושע, יראת ה' היא תתהלל – זה דורו של חזקיה שעסקו בתורה יותר.
ג. דבר אחר: שקר החן – זה דורו של משה ויהושע, והבל היופי – זה דורו של חזקיה, יראת ה' היא תתהלל – זה דורו של רבי יהודה ברבי אילעאי שהיו ששה תלמידים מתכסים בטלית אחד שהיו עניים, ועסקו בתורה.
משנה . מת למלך מת – אין יוצא מפתח פלטרין שלו.
'והמלך דוד הולך אחר המטה': רבי יהודה: מוכיח מזה שאם רוצה לצאת, יוצא. לחכמים: יצא רק כדי לפייס העם.
'והמלך דוד הולך אחר המטה': לרבי יהודה: מוכיח שנשים יוצאות לפני המטה שהרי דוד לא הלך בין הנשים. לחכמים: כל מקום כמנהגם, ודוד הלך בין האנשים ובין הנשים לפייס את העם, שלא היה מליבו להמית את אבנר, ולכן נכנסו בתחילה להרגו 'להכרותו', ולבסוף 'להברותו'.
אבנר – לרב יהודה אמר רב: לא מיחה בשאול בהריגת נוב, ולכן נענש שנאמר 'ויקונן המלך אל אבנר הכמות נבל ימות אבנר ידיך לא אסורות ורגליך לא לנחשתים הוגשו', שהיה חשוב אצל שאול והיה לו למחות, ולכן 'כנפל לפני בני עולה נפלת'. לרבי יצחק: מיחה אבנר בשאול ולא נענה, והפסוק נאמר בתמיה שהרי לא החזיק ידיו אסורות ומחה בשאול, ולמה כנפול לפני בני עולה נפלת?, ונענש מפני ששהה מלכות דוד שנתיים ומחצה שהמליך את איש בשת.
כשמברים את המלך – כל העם מסובים על הארץ. והוא מיסב על הדרגש.
דרגש: לעולא: מטה שלא משתמשים בו, רק מונח למזל טוב לבית. ונדחה מרבן שמעון בן גמליאל שאמר דרגש מתיר קרטיבין והוא נופל, שמיטה זו עשוי כשאר מטות. לרב תחליפא: מטה של עור שתולים רצועות בשפתו ועונבים הרצועות בארוכות המטה ואין ראשי כרעיו גבוהים למעלה מהמטה ולכן חשש מלכפותו.
האבל כופה – כל המיטות שיש לו בבית. מיטה המיוחד לכלים – אינו צריך לכפותה. דרגש – לת"ק: אינו צריך לכפותו רק זוקפו. לרשב"ג: מתיר רצועותיו ונופל מאליו, והלכה כמותו.
מטה ועריסה –מקבלים טומאה משישופם בעור הדג.
מטה – מכניס ומוציא החבל בנקבים שבארוכות המטה ומסרג. דרגש – מכניס ראשי הרצועות התלויות בנקבי ארוכות.
מטה שיוצאים ממנה בראשה וברגלה שני עצים ארוכים שאין יכול לכפותה – זוקפה ודיו.
דף כ' – ע"ב
משנה . מלך פורץ גדר לעשות לו דרך – ואין ממחה בידו, דרך המלך – אין לו שיעור, כל העם בוזזים ונותנים לו והוא נוטל חלק היפה בראש.
כל האמור בפרשת מלך בספר שמואל – לרבי יוסי: מותר המלך בו. לרבי יהודה: לא נאמרה אלא לאיים עליהם שנאמר 'שום תשים עליך מלך' שתהא אימתו עליך.
פרשת מלך – לרבי יהודה: מצווה הוא. לרבי נהוראי: לא נאמרה אלא כנגד התרעומת שיבקשו מלך.
זקנים בדורו של שמואל – שאלו כהוגן 'תנה לנו מלך לשפטנו'. ועמי הארץ – קלקלו ואמרו 'והיינו גם אנחנו ככל הגויים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו' וגו' לצורך מלחמות.
שלשה מצוות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ (שבכולם נאמר ירושה וישיבה) א. להעמיד להם מלך. ב. להכרית זרע עמלק. ג. לבנות להם בית הבחירה. שנאמר 'כי יד על כס יה', ואין כסא אלא מלך. ואח"כ כתוב 'מלחמה לה' בעמלק'. וכתוב 'והניח לכם מכל אויביכם' וגו' ואז 'והיה המקום אשר יבחר ה' וגו', וכן עשה דוד.
שלמה – מלך בתחילה על העליונים. ולבסוף – על התחתונים. ולבסוף – רק על ישראל. ולבסוף – על ירושלים. ולבסוף – על מטתו. ולבסוף – על מקלו או טליתו. ומחלוקות אם חזר למלוך.
'מתפסח ועד עזה': מחלוקות רב ושמואל אם כל אחד בסוף העולם, או שיושבים ביחד וכשם שמלך עליהם מלך על כל העולם.
ביזת אוצרות מלכים – למלך. שאר הביזה – מחצה למלך ומחצה לעם, שנאמר בשלמה 'וימשחו לה' לנגיד ולצדוק לכהן' מה כהן מחצה לו ומחצה לאחיו שלומדים מפסוק 'והייתה לאהרן ולבניו', גם מלך כן.
**************
דיני מלך. אמנון ותמר.
דף כ"א – ע"א
משנה . 'לא ירבה לו נשים'
א. לת"ק: לא ירבה יותר משמונה עשרה. שאצל דוד ששה נשים, ואמר לו נביא 'אם מעט ואוסיפה לך כהנה וכהנה'. 'כהנה' ו'. 'וכהנה' ו'. הרי שמונה עשרה, ומקיש, כהנה בתרא לכהנה קמא, ששה.
ב. לברייתא א': לא ירבה יותר מעשרים וארבעה. 'כהנה' – הרי שנים עשר (עם ששה שהיו לו). 'וכהנה' – הרי י"ב, הרי כ"ד.
ג. לברייתא ב': לא ירבה יותר מארבעים ושמונה. ודורש וא"ו החיבור, 'כהנה' י"ב. 'כהנה' י"ב. ו'כהנה' כ"ד. הרי מ"ח.
ד. לרבי יהודה: מרבה בנשים ובלבד שלא יסירו את לבו, ובכל מקום אינו דורש טעם הפסוק, אבל כאן מפורש הטעם.
ה. לרבי שמעון: אסור להרבות אפילו כאביגיל, ואפילו אחת ומסירה את לבו אסור, שדורש טעם הפסוק ולא היה צריך לפרש 'לא יסור לבבו' רק אפילו אחת ומסירה לבו אסור, ולא ירבה, ואפילו כאביגיל.
'והששי יתרעם לעגלה אשת דוד' עגלה – זו מיכל שחביבה עליו כעגלה, ומה שנאמר 'ולמיכל בת שאול לא היה לה ולד עד יום מותה', פירש רב חסדא בתחילה שביום מותה היה לה ולד, ולמסקנא מעשה מיכל היה בירושלים שנאמר 'ומיכל בת שאול נשקפה בעד החלון ותרא את המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' ותבז' ונענשה שלא היה לה ולד מאז, אבל עד אותו מעשה היה לה את יתרעם הנולד בחברון.
נשים – בכתובה ובקידושין. פילגשים – בלי כתובה וקידושין.
ארבע מאות בחורים היו לדוד וכולם בני יפת תואר, ומגדלי בלוריות, ויושבים בקרונות של זהב ומהלכים בראשי גייסות והם היו בעלי אגרופים של דוד.
תמר בת יפת תואר הייתה שנולדה קודם שהתגיירה אמה בלב שלם שנאמר 'ועתה דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך', ואם בת נישואין היתה איך מותרת לו.
'ויונדב איש חכם' חכם לרשעה. 'ותקח המשרת ותצק לפניו' שעשתה לו מיני טיגון.
'וישנאה אמנון שנאה גדולה' שקשרה לו נימא ונהיה כרות שפחה, אף שבנות ישראל קודם שחטאו לא היה להם לא שיער בית השחי ולא שיער בית הערוה כמו שכתוב 'ויצא לך שם בגוים ביפיך' שאני תמר שהייתה בת יפת תואר.
'ותקח תמר אפר על ראשה וכתונת הפסים אשר עליה קרעה' – גדר גדול גידרה תמר בדמעתה וזעקתה ושנהגה בזיון בעצמה, שנשאו נשים קל וחומר מה לבנות מלכים אירע כך להדיוטות על אחת כמה וכמה, ומה לצנועות כך לפרוצות על אחת כמה וכמה.
דף כ"א – ע"ב
במעשה תמר – גזרו על יחוד בפנויה.
רמז לאיסור יחוד התורה – שנאמר 'כי יסיתך אחיך בן אמך' בן מתייחד עם אמו ואין אחר מתייחד עם כל עריות שבתורה.
'ואדוניה בן חגית מתנשא לאמר אני אמלוך' שביקש להולמו ולא התאים לו כתר המלכות, שהיה שרביט של זהב בכל החלל ואינה מתיישבת אלא למי לו שיש חריץ בראשו, והיא עדות לבית דוד שמי שאינו ראוי אינו הולמתו.
'ויעש לו רכב ופרשים וחמשים איש רצים לפניו', הפשט הוא – שהיו נטולי טחול, וחקוקי כפות רגלים.
משנה . 'לא ירבה לו סוסים': לו איננו מרבה. אבל מרבה כדי רכשו ופרשיו לרכוב בהרחבה בלי צמצום, ואפילו סוס אחד והוא בטל הוא באיסור לא ירבה שנאמר 'למען הרבות סוס', ומה שכתוב 'סוסים' לעבור בלאו על כל סוס.
'וכסף וזהב לא ירבה לו': לו אינו מרבה, אבל מרבה כדי ליתן שכר חיילות מדי שנה בהרחבה שלא יצמצם, ואם יצטרך לשכור עוד חיילות שיהיה מצוי בידו.
'לא ירבה לו נשים': לו אינו מרבה, אבל הדיוט מרבה.
'ויהי לשלמה ארבעים אלף ארות סוסים למרכבו' וכתוב 'ויהי לשלמה ד' אלפים אריות סוסים' – שאם היה לו ארבעים אלף בתים גדולים למדו הסוסים היה בכל אחד ארבעת אלפים ארוות סוסים, ואם היה לו ארבעת אלפים איצטבלאות היה בכל אחד ארבעים אלף ארוות סוסים.
'אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה' וכתוב 'ויתן המלך שלמה את הכסף בירושלים כאבנים' כגון לפני שנשא את בת פרעה, כאן לאחר מכן.
בשעה שנשא שלמה את בת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים והעלה שירטון ועליו נבנה כרך גדול שברומי.
לא נתגלו טעמי תורה, שבשני מקראות נתגלה הטעם ונכשל בהם גדול העולם: 'לא ירבה לו נשים' – אמר שלמה אני ארבה ולא אסור ולבסוף נשיו הטו את לבבו. 'לא ירבה לו סוסים' – אמר אני ארבה ולא אשיב ולבסוף 'ותצא מרכבה ממצרים' וגו'.
מלך כותב שני ספרי תורה לשמו. הגם שהשאירו לו אבותיו,אחת שיוצאה ונכנסת עמו, ביציאתו למלחמה, בביתו, ובישיבה בדין, וכשמיסב, שנאמר 'והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו', אבל בבית המרחץ ובית הכסא שאינו מקום הראוי לקריאה לא.
כל אדם אף שהניחו לו אבותיו ספר תורה מצוה לכתוב משלו – שנאמר 'ועתה כתבו לכם את השירה'.
בתחילה ניתנה תורה בלשון הקודש וכתב עברי, ובימי עזרא ניתנה בכתב אשורית ובלשון ארמי, חזרו וביררו לשון הקודש ובכתב אשורית, והניחו לכותים כתב עברית ובלשון ארמי (ועיין דף כ"ב.) וראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו לישראל אלמלי קידמו משה.
*******************
דף כ"ב – ע"א
כתב אשורית.
א. לרבי יוסי: בתחילה היה בכתב עברי ועל ידי עזרא נשתנה הכתב לאשורית שנאמר 'וכתב הנשתון' וגו' שנשתנה, ונאמר 'לא כהלין כתבו למקרא ופשרה להודעה למלכא' שלא הבינו מה שכתב המלאך משום שנשתנה הכתב, ורמז יש בפסוק 'וכתב את משנה התורה הזאת' שישתנה הכתב, ונקרא אשורית שעלה מאשור.
ב. לרבי: ניתן להם בתחילה בכתב אשורית, אלא כיון שחטאו בבית ראשון נהפך להם לרועץ ושכחו, וכשחזרו החזירו להם כמו שנאמר 'מגיד משנה אשיב לך', ונקרא אשורית שמאושרת בכתב.
ג. לרבי אלעזר המודעי: כתב זה לא נשתנה כל עיקר כמו שנאמר 'ווי העמודים', כמו אות וי"ו שלנו, וכן נאמר 'ואל היהודים ככתבם וכלשונם' מה לשון לא נשתנה אף הכתב לא נשתנה, ומה שכתוב 'וכתב לו את משנה התורה הזאת' – שצריך שני ס"ת אחת שיוצאת ונכנסת עמו, ואחת שמונחת בבית גנזיו. ומה שאמר 'לא כהלין כתבא למיקרא' היינו שכתב בחילופי אותיות 'מנא מנא תקל ופרסין' וגו'. לרב: בגימטריא, בא"ת ב"ש, יטת יטת אידך פוגחמט. לשמואל: ממתוס ננקפי אאלרן, שמצרפים אות ראשונה של כל תיבה ואח"כ אות השני וכו', לרבי יוחנן: בהיפוך, אנם אנם לקת ניסרפו, לרב אשי: בסדר אחר נמא נמא קתל פורסין.
'שויתי ה' לנגדי תמיד', לרבי אלעזר המודעי: אמרה דוד על ספר תורה שבזרועו, לאידך: כרבי חסידא שהמתפלל צריך שיראה עצמו כאילו שכינה כנגדו.
משנה . אין רוכבים על סוס המלך, ואין יושבים על הכסא, ואין משתמשים בשרביטו, ואבישג סוכנת דוד היתה מותרת לשלמה, שהיה מלך ולא לאדוניה שהיה הדיוט. ואין רואים אותו כשהוא מסתפר. וכשהוא ערום. וכשהוא בבית המרחץ. שנאמר 'שום תשים עליך מלך' שתהא אימתו עליך.
דוד – לא נשא את אבישג שכבר נשא י"ח, והוכיח לה שאין זה מפני זקנה.
בוא וראה כמה קשה גירושים שהתירו לדוד להתייחד עם פנויה, ולא התירו לו לגרש אחד מנשיו.
המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו המעות, שנאמר 'וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה' וגו' ונאמר 'ואמרתם על מה, כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדתה בה והיא חברתך ואשת בריתך'.
אשתו של אדם שמתה
– אינה מתה – אלא אם כן מבקשים ממנו ממון ואין לו, שנאמר 'ואם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך'.
– כאילו חרב בית המקדש בימיו, שנאמר 'בן אדם הנני לוקח ממך את מחמד עיניך' וגו' על אשתו, ואותו לשון נאמר גם על בית המקדש אמר הנני מחלל את מקדשי גאון עוזכם מחמד עיניכם'.
– עולם חשך בעדו, שנאמר וחשך באהלו ונרו עליו ידעך', ואהלו היא אשתו.
– פסיעותיו מתקצרות, שנאמר 'יצרו צעדי אונו'.
– עצתו נופלת, שנאמר 'ותשליכהו עצתו'.
– לכל יש תמורה – חוץ מאשת נעוריםשנאמר 'ואשת נעורים כי תמאס'.
זיווג ראשון – מכריזים ארבעים יום קודם יצירת הולד, וזיווג שני – קשה לזווג כקריעת ים סוף שנאמר 'אלקים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות'.
– אין אדם מוצא קורת רוח – אלא מאשתו ראשונה. שנאמר 'ושמח מאשת נעוריך' וכן אמר רב יהודה על אשתו ואף שאמר עליה 'ומוצא אני מר ממות את האשה' וגו', היתה אשה קשה, אבל מעברת על מידותיה.
דף כ"ב – ע"ב
– אין אשה כורתת ברית – אלא למי שעשאה כלי כמו שכתוב 'כי בועליך עושיך ה' צבקות שמו'.
אין איש מת – אלא לאשתו כמו שכתוב 'וימת אלימלך איש נעמי'. ואין אשה מתה – אלא לבעלה כמו שכתוב 'מתה עלי רחל'.
מלך מסתפר – בכל יום, כמו שכתוב 'מלך ביפיו תחזינה עיניך'.
כהן גדול מסתפר – מערב שבת לערב שבת, מפני משמר הנכנס שיראוהו ביפיו, ומסתפר כתספורת של בן אלעשה שפיזר מעותיו ללמוד אותה תספורת.
כהן הדיוט מסתפר – אחת לשלושים יום, שנאמר, ופרע לא ישלחו כסום יכסמו את ראשיהם', ולומדים גזירה שווה 'פרע פרע' מנזיר שנאמר בו 'קדוש 'יהיה' גדל פרע שער ראשו' וסתם נזירות שלושים יום יהי"ה בגימטריא שלושים, והיינו שלא ישלחו יותר מפרע.
בזמן הזה – אינו צריך להסתפר כל שלושים יום – לרבי: כמו יין שהיה צריך להיות אסור לעולם גם למי שמכיר משמרתו, משום שמא יבנה המקדש וכל מי שימצא יכנס לעבוד, אלא שלא חוששים שיבנה פתאום. לרבנן: שאסור ביין, אם יודע בית אב שלו או משמרתו שמא יבנה המקדש, תספורת שאני, שהרי ביין אם שתה יותר מרביעית לא יועיל שינה, אבל משמרת אפשר שמסתפר ונכנס. לרב אשי: יש חילוק אחר כיון שיין פוסל עבודה, מה שאינו כן בתספורות, והקשו עליו.
כהן הדיוט בזמן הזה.
יין – לרבנן: כהן שמכיר משמרתו ומשמרת בית אב שלו – אסור ביין אותו היום. כהן המכיר משמרתו ולא בית אב שלו – אסור כל אותו שבת. כהן שאינו מכיר לא את זה ולא את זה – אסור ביין לעולם, שמא עכשיו זמנו הוא ויבנה המקדש. לרבי: מן הדין אסורים לשתות לעולם גם אם יודעים משמרתם, שמא יבנה המקדש ומי שימצא יכנס אלא שקלקלתו תקנתו ולא חוששים שיבנה פתאום, ועל סמך זה שותים היום.
תספורת – לרבי: דינו כמו דיין שאינו אסור בזמנינו. לרבנן: ביין אינו להתפקח אם שתה יותר מרביעית בשינה ויפסל מעבודה, אבל כאן מסתפר ונכנס. לרב אשי: רק יין מחלל עבודה, ופרוע ראש לא מחלל עבודה, והקשו ממה שהקשו פרועי ראש לשתויי יין במיתה, כמו שהוקש ביחזקאל, [והיה קבלה עד יחזקאל ואסמכה אקרא] וא"כ הוקש גם שמחלל עבודה לשתויי יין למיתה.
'כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבא אל מקדשי': בן נכר – היינו כהן שנתנכרו מעשיו ונערל לבו. וערל בשר – וכגון שמתו אחיו מחמת מילה, וגמרא גמירי לה ויחזקאל אסמכה אקרא.
'כסום יכסמו את ראשיהם' ראשו של זה בצד עיקרו של זה.
הדרן עלך פרק כהן גדול
***************