לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
מסכת סנהדרין דף כ״ג – כ״ז
פרק שלישי – זה בורר
דף כ"ג – ע"א
משנה . כופים את הלוה לדון בעיר המלוה, אבל ערכאות שבסוריא שאינם בקיאים בדיני תורה, או ששניהם באותו מקום גם הלוה יכול לעכב.
דיני ממונות בשלשה -לת"ק: זה בורר לו דיין אחד וזה בורר לו דיין אחד ושניהם בוררים להם עוד אחד שצריך גם דעת בעלי דינים ומתוך כך יצא הדין לאמיתו. לחכמים: שני הדיינים בוררים דיין השלישי, שאין העדים חותמים על השטר אלא אם כן יודעים מי חותם עמהם, וכן הדיינים צריכים לברר מי ישב עמהם, אבל דעת בעלי דינים אין צריך.
נקיי הדעת בירושלים – לא חתמו על השטר אלא אם ידעו מי חותם עמהם. ולא ישבו בדין אלא אם ידעו מי יושב עמהם. ולא נכנסו לסעודה אלא אם ידעו מי מסיב עמהם.
מומחים: לכולי עלמא אינו יכול הבעל דין לפסול.
בערכאות שבסוריא, לרבי מאיר: זה פוסל דינו של וזה פוסל דינו של זה, לחכמים: רק כשמביא ראיה שהם קרובים או פסולים, אבל אם היו כשרים הם כמומחים מפי בית דין.
דף כ"ג – ע"ב
לת"ק: זה פוסל עדיו של זה וזה פוסל עדיו של זה. לחכמים: אם היו כשרים אינו יכול לפוסלם.
א. לריש לקיש: תני עדו, וקבלוהו עליהם כשני עדים, ונחלקו אם יכול לחזור בו וכאומר 'נאמן עלי' אם שני הדיינים כשרים. נאמן עלי אביך, נאמנים עלי שלשה רועי בקר, שלרבי מאיר: יכול לחזור בו, ולחכמים אינו יכול לחזור בו, והחידוש כאן שעד אחד אין נאמן לעלמא, וצריכי. וקשה ממה שנאמר ברישא דיינו ובסיפא עדיו, רואים דווקא הוא.
ב. לרבי אלעזר: בבא הוא לפוסלן, וכגון שקרא עליו ערער של פגם משפחה, רבי מאיר: סובר שמעידים על המשפחה. לחכמים: סוברים סוף סוף נוגע בעדות הוא.
ג. לרב דימי אמר ר' יוחנן: כשאמר בעל דין שיש לו שני כיתי עדים ורוצה לפסול כת אחת, רבי מאיר: סובר אינו צריך לברר, ולכן מה שפוסלים כת אחת אין בכך כלום. לחכמים: צריך לברר דבריו, ואם פוסלים כת אחת ביטלו דבריו ונוגע בעדות הוא, נמצאו כת אח"כ כת השני קרובים או פסולים, כבר העידו הראשונים קודם שנמצאה כת שניה פסולה, ואז לא היה נוגע בעדותו.
המחזיק שלשה שנים ואמר למערער אכלתי שני חזקה ועדיין שטר מכירה בידי, לרבי: נידון דווקא בשטר, וחזקה מכח שטר ולאחר ג' שנים אבד שטרו. לרשב"ג: נידון אף בחזקה ואינו צריך לברר דבריו.
*************
דף כ"ד – ע"א
ד. לרבין אמר רבי יוחנן: רישא במשנה מיירי שבעל דין פוסל הדיינים והעדים ונמצא דבריו אמת על העדים, ומיגו שפוסל עדים פוסל גם הדיינים. והסיפא שנמצא אמת על הדיינים ומיגו שפוסל הדיינים פוסל גם העדים במקום שיש שני כיתי עדים, ורב דימי סובר שלא אומרים מיגו.
בוא וראה כמה מחבבים זה את זה, שריש לקיש שחריף וחכים ביותר קרא לרבי מאיר פה קדוש ומחבבו ומיישב הדבר, וכן רבי שרצה לאסור הטמנת צונן ואמר לו רבי ישמעאל ברבי יוסי שאביו התיר ואמר כבר הורה זקן, ואילו היה ר' יוסי קיים היה כפוף ויושב לפני רבו שרבי ישמעאל חשוב כאביו, ואמר כבר הורה זקן.
'ואקח לי שני מקלות לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים', נועם – אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שמנעימים זה לזה בהלכה. חובלים – אלו תלמידי חכמים שבבבל שמחבלים זה לזה בהלכה,
'ויאמר אלה שני בני היצהר העומדים.. ונאמר ושנים זיתים עליה' יצהר – אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שנוחים זה לזה בהלכה כשמן זית. זיתים – אלו תלמידי חכמים שבבבל שמרורים זה לזה כזית.
'ואשא עיני וארא והנה שתים נשים יוצאות ורוח בכנפיהם ולהנה כנפים ככנפי החסידה ותשאנה האיפה בין השמים ובין הארץ וגו' לבנות לה בית בארץ שנער', זו חנופה וגסות הרוח שירדה מתחילה לבבל, וגסות הרוח הלכה לעילם. כדתנן עשרה קבים גסות ירד לעולם תשעה לקחה עילם, ומה שתנן סימן לגסות הרוח עניות והעניות הוא בבבל, היינו עניות תורה שהיה בעולם שכתוב עליה 'אחות לנו קטנה ושדים אין לה', שהיה שם דניאל שלא זכה ללמד.
'בבל' בלולה במקרא במשנה בתלמוד. 'במחשכים הושיבני כמתי עולם' זה תלמידה של בבל.
משנה . אמר לו נאמן עלי אבא. נאמן עלי אביך כדיין אחד. נאמנים עלי שלשה רועי בקר. לרבי מאיר: יכול לחזור בו. לחכמים: אינו יכול לחזור בו.
א. לרב יהודה אמר שמואל: מחלוקת באומר אם יזכוך מחול לך, אבל באומר אתן לך אם יחייבוני דברי הכל יכול לחזור.
ב. לרבי יוחנן: באתן לך מחלוקת, וספק אם גם במחול לך מחלוקת.
ג. לרבא: מחלוקת באתן לך, אבל במחול לך דברי הכל אינו יכול לחזור בו, והלכה כחכמים.
דף כ"ד – ע"ב
היה חייב לחבירו שבועה – ואמר לו הישבע לי בחיי ראשך, לרבי מאיר: יכול לחזור בו ולתבוע שבועה גמורה. לחכמים: אינו יכול לחזור בו. ולסובר שמחלוקת באתן לך מיירי במחויב שבועת הנוטלים ואמר לו נתבע דור לי ואתן לך, וצריך שניהם שהחידוש בסיפא שהוא תולה בדעת עצמו ויודע שבוודאי נדר, ואפילו הכי חולק רבי מאיר.
לריש לקיש: מחלוקת לפני גמר דין אבל לאחר גמר דין, דברי הכל אינו יכול לחזור בו.
לרבי יוחנן: לפני גמר דין – דברי הכל יכול לחזור בו, לאחר גמר דין – מחלוקת. והלכה כחכמים. אבל אם קנו מידו אינו יכול לחזור בו.
משנה . הפסולים לדון ולהעיד, המשחק בקוביא. ומלווה בריבית. ומפריחי יונים. וסוחרי שביעית.
משחק בקוביא
א. לרמי בר חמא: לת"ק – גזלן הוא משום שאסמכתא לא קונה, ואפילו יש לו אומנות אחרת פסול, לרבי יהודה – אם יש לו אומנות אחרת כשר.
ב. לרב ששת: אינו אסמכתא. דאינו יודע אם ינצח או לא, ובכל זאת התנה וגמר והקנה, אלא לפי שאין עוסקים ביישוב העולם, ולפי זה ביש להם אומנות אחרת כשרים, ורבי יהודה מפרש דבריהם. והברייתא שאמרה פסול גם כשיש לו אומנות אחרת, הוא רבי יהודה בשם רבי טרפון שגם כשאדם תולה דבר במה שאינו יודע הוא אסמכתא.
ג. לרבי יהושע בן לוי: כל מקום שאמר רבי יהודה 'אימתי ובמה' – אינו אלא לפרש דברי חכמים, לרבי יוחנן – אימתי לפרש. ובמה לחלוק.
*************
דף כ"ה – ע"א
המלוה בריבית – פסול. לרבא גם הלוה בריבית פסול.
מפריחי יונים – לבבלאי: הפירוש שאומר לחבירו נפריח כל אחד יונה, אם יונתך תקדים את יונתך אתן לך סכום מסוים, ואם יונתי תקדים תיתן לי. לרבי חמא בר אושעיא: הפירוש שמלמד את היונה למשוך אחריה יונים אחרות לביתו, וגם בשור הבר שמלמדו למשוך אחריה בהמות.
דף כ"ה – ע"ב
כיצד חוזרים בתשובה?
משחק בקוביא – שישברו כלי המשחק שלהם ויחזרו בהם חזרה גמורה וגם בחינם לא ישחקו.
מלוה בריבית – שיקרעו שטרותיהם ויחזרו חזרה גמורה, וגם לנכרי (שמותר להלוות לו בריבית) גם לא ילוו בריבית.
סוחרי שביעית (שפסולים לעדות ולדין) – לת"ק: משיגיע שביעית אחרת ולא יעסקו במסחר בפירות שביעית, ומבאר רבי נחמיה שגם צריך להחזיר ממון שהרוויח מסחורה בפירות שביעית על ידי שיאמר אני פלוני בר פלוני כינסתי מאתיים זוז בפירות שביעית והם נתונים במתנה לעניים.
הוסיפו עוד פסולים:
גזלנים שגזלו מחרש שוטה וקטן מציאה – הגם שהם אינם קונים את המציאה, משום שסוף סוף לוקחים מהם ממון ויש בהם חמדת ממון.
חמסנים – הגם שהם נותנים דמים, משום שחוטפים מהבעלים.
רועים – שרועים צאנם בשדות אחרים (ברועי בהמה דקה וגסה), כיון שלוקחים מהזרעים שבשדות אחרים גזרו בהם רבנן. (ובסתם רועה שאין אנו יודעים אם גזל, פסול).
גבאים – שגובים מיסים מטעם המלכות. ומוכסים שגובים מכס מטעם המלכות, משום שגובים יותר ממה שהמלכות דורשת. (ודווקא אם יודעים שגובים יותר, אבל אם לא יודעים כשרים).
*************
דף כ"ו – ע"א
משחק בקוביא – לרבי יהודה פסול רק אם אין להם אומנות, אבל אם יש להם אומנות כשרים (והלכה כמותו) .
כל הפסולים לעיל (פסולי דרבנן): פסולים רק אחרי הכרזה בבית דין, וברועה נחלקו בה רב אחא ורבינא אם צריך הכרזה או לא.
דף כ"ו – ע"ב
פסולים מן התורה – אינם צריכים הכרזה.
לרב נחמן: המקבל צדקה מהגויים בפרהסיה בזמן שיכול לקבל בצינעה פסול לעדות, ואם איננו יכול לקבל בצינעה כשר הגם שקיבל בפרהסיה.
החשוד על העריות כשר לעדות בעבירות מחמת ממון, אבל בעדות להתיר אשה פסול.
אריס שגנב בניסן ובתשרי (שאז זמן קציר ואסיף של תבואה) דבר מועט שנגמרה מלאכתו, אינו גנב ואינו פסול לעדות.
***************
דף כ"ז – ע"א
עד זומם שהעיד בניסן והוזם בתשרי – לאביי: למפרע נפסל ומשעה שהעיד הרי הוא רשע. לרבא: מכאן ולהבא נפסל. הטעם: ללישנאקמא, כיון שעד זומם חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו. ללישנאבתרא, הוא תקנה משום הפסד הלקוחות. והחילוק, כשהעידו שניים על כל אחד, או כשפסלוהו בגזלנות, שאינו חידוש ויש הפסד.
'הלכה' – לרב פפי: כרבא, למר בר רב אשי: כאביי, והלכה כאביי ביע"ל קג"ם.
מומר שאוכל נבילות לתיאבון – פסול, שהוא רשע של חמס הוא, ועושה כך משום ממון שכיח בזול יותר מהיתר.
מומר שאוכל נבילות להכעיס, לאביי: (כשיטת רבי מאיר) פסול, משום 'אל תשת ידך עם רשע להיות עד', והיינו ברשע סתם, לרבא: (כשיטת רבי יוסי) כשר, שצריך שיהא רשע בחמס וכמו שמסיים הפסוק 'להיות עד חמס', ושיהא רע לשמים ולבריות. 'הלכה' כאביי, הגם שבמחלוקות של רבי מאיר ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי, רק כאן סתם התנא כרבי מאיר.
עד זומם בממונות – לרבי מאיר: פסול גם לנפשות, לרבי יוסי: כשר לדיני נפשות, ורק אם הוזם בדיני נפשות פסול גם לדיני ממונות.
דף כ"ז – ע"ב
כל הראוי לדון דיני נפשות – ראוי לדון גם דיני ממונות, אבל דיני ממונות שראוי לדון בה גם גר וממזר אינו ראוי לדון דיני נפשות.
הפסולים לעדות – משחק בקוביא, מלוי בריבית מפריחי יונים וסוחרי שביעית ועבדים, פסולים לכל עדות שאין האשה כשרה לה, כרבי מאיר, שלרבי יוסי גם הפסולים לדון בממון כשרים לדיני נפשות.
משנה . קרובים שפסולים לדון ולהעיד – אחיו, אחי אביו, אחי אמו, בעל אחותו, בעל אחות אביו, בעל אחות אמו, בעל אמו, חמיו, גיסו, ובכל אלו הם ובניהם וחתניהם, ובחורגו רק הוא לבדו פסול ולא בניו וחתניו. לרבי יוסי: זה משנת רבי עקיבא, ולמשנה ראשונה רק דודו ובן דודו וכל הראוי ליורשו והם קרובי האב, ולא קרובי האם ולא גיסו. קרוב ונתרחק – כגון שמתה בתו, לרבי יוסי: כשר, לרבי יהודה: אף שמתה אם יש לו בנים ממנה פסול.
אוהב – זה שושבין. שונא – שלא דיבר עמו שלשה ימים באיבה, לרבי יוסי: פסול לעדות. לרבנן: לא נחשדו ישראל להעיד כך, אבל פסול לדון שאינו יכול להפך בזכות.
בנים בעון אבות, כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם – 'פוקד עון אבות על בנים' 'ואף בעונת אבתם אתם ימקו'. כשאין אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם – 'איש בחטאו יומתו'. אך כשהיה בידם למחות ולא מיחו – כל ישראל ערבים זה בזה כמו שנאמר 'וכשלו איש באחיו' איש בעון אחיו.
***************