לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
מסכת סנהדרין דף ס״ג – ס״ה
דף ס"ג – ע"א
זיבח וקיטר וניסך בהעלם אחד – לרבי אמי: חייב רק חטאת אחת, שנאמר 'לא תעבדם', הכתוב עשה כולם לעבודה אחת. לאביי: חייב על כל אחד, שהרי נאמר שלשה השתחואות, אחת לכדרכה, ושלא כדרכה כגון שעבודתה בדרך כבוד רק לא בהשתחואה. ואחת שלא כדרכה. ואחת לחלק.
אמר לעבודה זרה אלי אתה – לרב לשיטת רבי עקיבא חייב קרבן כמו מגדף אף על פי שאין בזה מעשה, והגם שלא נאמר בזה כרת, מכל מקום הוקש האומר אלי אתה לזובח לעבודה זרה שחייב חטאת בשוגג ובמזיד כרת, שנאמר 'וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו' וגו'.
'אשר העלוך מארץ מצרים' – לאחרים: אלמלי וי"ו של העלוך ששיתפו שם שמים נתחייבו כלייה, לרבי שמעון בן יוחאי: המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מהעולם שנאמר 'בלתי לה' לבדו' אלא שביקשו אלהות הרבה.
נלמד מפסוק 'לא תאכלו על הדם' – שאסור לאכול מהבהמה קודם שתצא נפשה. שלא יאכל בשר קדשים ועדיין הדם במזרק. שאין עושים סעודת הבראה להרוגי בית דין. סנהדרין ההורגים נפש אינם טועמים כל אותו היום. אזהרה לבן סורר ומורה. ועל כולם אינו לוקה שהוא לאו שבכללות.
למדנו במשנה – המגפף והמנשק וכו' על כולם אינו לוקה, שהוא לאו שבכללות.
מותיר מבשר הפסח אינו לוקה – לרבי יהודה: משום לאו הניתק לעשה, שנאמר 'ולא תותירו וגו' והנותר', וניתקו לעשה לשורפו אחר כך. לרבי יעקב: משום שלאו שאין בו מעשה אין לוקים עליו.
הנודר והנשבע בעבודה זרה – לרבי יעקב: אינו לוקה שהוא לאו שאין בו מעשה, לרבי יהודה: לוקה.
דף ס"ג – ע"ב
'ושם אלהים אחרים לא תזכירו' – שלא יאמר אדם לחבירו שמור לי בצד עבודה זרה פלונית, 'לא ישמע על פיך' – שלא ידור ולא ישבע בשמו, ולא יעשה שותפות עם עכו"ם שמא יתחייב לו עכו"ם שבועה ונשבע בעבודה זרה שלו. דבר אחר: 'ולא ישמע על פיך' אזהרה למדיח.
שם עבודה זרה הכתובה בתורה – מותר להזכיר שמה.
כל ליצנות אסורה חוץ מליצנות של עבודה זרה – כמו שמצינו בנביאים שמדבר הפסוק כאילו יש להם רעי וצואה.
'כתבונם עצבים' – שכל אחד עושה לו דמות יראתו ומניחה בכיסו וכשזוכרה מוציאה מחיקו ומחבקה ומנשקה.
'זובחי אדם עגלים ישקון' – לרבי יצחק: משרתי עבודה זרהשנתנו עיניהם בבעל ממון, עושים דמות באבוסיהם ומרעיבים בהמתם, ומוציאים אותם לחוץ כיון שרואים אותם הם רצים אחריהם, ואמרו לעשירים עבודה זרה חפץ בך יבוא ויזבח עצמו לו. לרבא: כל הזובח את בנו לעבודת כוכבים אמרו לו דורון גדול הקריב לו יבוא וישק לו.
'סוכות בנות' – תרנגולת. 'נרגל' – תרנגול. 'אשימא' – עז. 'נבחן' – כלב נובח. 'תרתק' – חמור. 'אדרמלך' – פרד שמהדר אדוניו בטעינה. 'ענמלך' – סוס שעונה לאדונו במלחמה.
חזקיה ביקש אביו לשורפו לעבודה זרה וסכתו אמו סלמנדרא.
ידעו ישראל שאין ממש בעבודה זרה, ועבדו כדי להתיר להם עריות בפהרסיא, ורק לאחר שהיה להם חיבה לעבודה זרה אהבו אותה.
*************
דף ס"ד – ע"א
'ויזעקו בקול גדול אל ה' אלוקיהם' – שצעקו אנשי כנסת הגדולה שזה גרם להחריב בית המקדש ולהרוג צדיקים ולגלות, ועדיין מרקד בינינו, כלום נתת לנו היצר רק לקבל שכר ואיננו רוצים לא היצר ולא השכר, ישבו שלשה ימים בתענית ונפל פתק מהשמים שכתוב בה 'אמת' שחותמו של הקדוש ברוך הוא אמת, ויצא אריה של אש מקודש הקדשים, ונשמט שיער ממנו, וצעק והלך קולו ארבע מאות פרסה וסגרוהו בדוד עופרת בכיסוי עופרת, שלא ישמע קולו, ורצו להרוג יצר של עריות ולא מצאו ביצה לחולה, ולא יכלו לבקש חצי דבר, רק עיורו את עיניו והועיל לזה שאין מתגרה אדם בקרובותיו.
'הנצמדים לבעל פעור' – לפירוש א': כמו צמיד פתיל. לפירוש ב': כצמיד על ידי אשה. 'ואתם הדבקים בה' אלוקיכם' – לפירוש א': כשני תמרות שדבוקות זו בזו. לפירוש ב': דבוקים ממש.
הפוער עצמו לבעל פעור, והזורק אבן למרקוליס – אף שהוא שמכווין לביזוי, הרי זה עבודתו, ואסור ליטול ממנה אבן שמפנה מקום לעוד אבנים.
משנה . הנותן מזרעו למולך – אינו חייב עד שימסור למולך ויעביר באש.
לת"ק בברייתא: מולך הוא עבודה זרה, ולכן המעביר זרעו גם לשאר עבודה זרה חייב. לרבי אלעזר ב"ר שמעון והמשנה: מולך אינה עבודה זרה היא ורק העביר למולך חייב (רק כדרכה חייב).
לאביי: רבי חנינא בן אנטיגנוס, ורבי אלעזר ב"ר שמעון אמרו דבר אחד וכל שהמליכוהו עליהם גם צרור וקיסם. לרבא: לרבי אלעזר ב"ר שמעון – אינו חייב רק במולך קבוע, ולרבי חנינא – גם צרור או קיסם שהמליכוהו עליהם חייב עליו.
דף ס"ד– ע"ב
אינו חייב עד שימסור למשרתי עבודה זרה – שנאמר 'ומזרעך לא תתן'. ויעבירו למולך – שנאמר 'להעביר למולך', ובאש – שנאמר 'לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש' מה להלן באש אף כאן באש.
העביר כל זרעו למולך – פטור שנאמר 'מזרעך' ולא כל זרעך.
איבעיא: אם העביר סומא או ישן.
'כי מזרעו נתן למולך' – חייב גם על בן בנו ובן בתו. 'בתתו מזרעו' – חייב גם על זרע פסול. באביו ואמו אחיו ואחותו – פטור.
אינו חייב עד שיעביר בדרך העברה למולך – לאביי: שורת לבנים והאש מכאן ומכאן. לרבא: וכן תניא, שקופץ ואין עובר ברגלו, כדרך שקופצים תינוקות בפורים.
העביר עצמו – לת"ק: פטור, שאינם דורשים בך, ומה שאבידתו ואבידת אביו אבידתו קודמתשנאמר 'אפס כי לא יהיה בך אביון' הוא משום שאפס הוא לשון אזהרה. לרבי אלעזר ב"ר שמעון: חייב, שנאמר 'לא ימצא בך' בעצמך.
שלש כריתות שנאמר בעבודה זרה – אחת לכדרכה. אחת לשלא כדרכה, ואחת למולך. ולסובר שמולך אינה עבודה זרה: לכן צריך קרא, ולסובר שמולך הוא עבודה זרה: בא לרבות מולך לחייב גם שלא כדרכה בכל עבודה זרה. כרת שנאמר במגדף – לרבי עקיבא: שמגדף אינה עבודה זרה נדרש 'הכרת' בעולם הזה 'תכרת' בעולם הבא, לרבי ישמעאל: שמגדף בכלל עבודה זרה, דורשים 'ונכרתה' בעולם הזה, 'הכרת' לעולם הבא, 'תכרת' דיברה תורה כלשון בני אדם.
**************
דף ס"ה – ע"א
משנה . בעל אוב – זה פיתום המדבר משחיו, ידעוני – זה המדבר בפיו, הרי אלו בסקילה והנשאל בהם באזהרה.
בחיובי כריתות לא נכתב ידעוני – לרבי יוחנן: משום ששניהם בלאו אחד נאמרו ואין חייב רק חטאת אחד אם עשאה בהעלם אחת, ונקט בעל אוב שפתחה בה תורה, וחלוקה בעונש מיתה אינה חלוקה. והמשנה בכריתות הוא לפי רבי עקיבא שלא צריך מעשה. לריש לקיש: משום שידעוני אין בו מעשה, וגם לרבי עקיבא שלא צריך מעשה הוא דווקא מעשה גדול, אבל מעשה קטן צריך, שבמגדף עקימת שפתיו – הוא מעשה, ובעל אוב – הקשת זרועותיו הוא מעשה. ולרבנן צריך מעשה גדול, ובעל אוב – לעולא: במקטר לשד וקשה שהרי עבודה זרה הוא?, לרבא: במקטר לחבר, וחובר זה בסקילה.
השתחואה – לריש לקיש: תלוי במחלוקות של רבי עקיבא ורבנן. לרבי יוחנן: גם לרבנן כפיפת קומה הוא מעשה.
מגדף – לרבנן עקימת שפתיו אינה מעשה הואיל ועיקרו בלב. עדים זוממים – אין בהם מעשה שהעיקר בראיה.
'חובר חבר' – גם חבר גדול וגם חבר קטן, ואפילו קיבוץ נחשים ועקרבים כדי שלא יזיקו במקום שאין פיקוח נפש.
דף ס"ה – ע"ב
חסם פרה בקול, או הנהיג בכלאים בקול – לרבי יוחנן: חייב, שעקימת פיו הוא מעשה, לריש לקיש: פטור, שעקימת פיו אינה מעשה.
'בעל אוב' – זה המדבר בין הפרקים ומבין אצילי ידיו (וקולו נמוך לפי שאין בו חיות ועל זה נאמר 'והיה כאוב מארץ קולך'). 'ידעוני' – זה המניח עצם ידוע בפיו והוא מדבר מאליו.
'בעל אוב' – אחד המעלה בזכורו שאינו עונה כדרכו ואינו עולה בשבת, ואחד הנשאל בגולגולות שעונה כדרכו וגם בשבת. ומזה הוכיח רבי עקיבא לטורנוסרופוס שיום שאנחנו שובתים הוא שבת – מבעל אוב, וגם מנהר מסמבטיון ששוקט בשבת, וגם מקבר אביו שבכל הימים מעלה עשן שנידון ונשרף, ובשבת פושעי גיהנום שובתים.
'ודורש אל המתים' – זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה, ובכה רבי עקיבא שקל וחומר הוא למרעיב עצמו כדי שתשרה עליו רוח טהרה, אלא שעוונותינו גרמו שאנחנו צועקים ואינם נענים שנאמר 'כי אם עונותיכם היו מבדילים' וגו'. ולרבא פירוש הפסוק הוא שאם היו צדיקים רוצים היו בוראים עולמות ורק עוונות מבדילים. רבא ברא אדם בלי דיבור. רב חנינא ורב אושעיא היו עוסקים בספר יצירה כל ערב שבת ובוראים להם עגל גדול ואכלוהו.
'מעונן' – לרבי שמעון: זה המעביר שבע מיני זכור על העין, לחכמים: זה האוחז את העיניים, לרבי עקיבא: זה המחשב עיתים ושעות ואומר היום יפה לצאת וכו'.
'מנחש' – זה האומר פתו נפלה מפיו, מקלו נפלה מידו, בנו קורא לו מאחריו, עורב קורא לו, צבי הפסיקו בדרך, נחש בא מימינו, שועל משמאלו, אל תתחיל בי גביית המס בראש חודש וכו', וכגון המנחשים בחולדה בעופות ובדגים.
***************