לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום חמישי ג' כסלו תשפ"א
מסכת עירובין דף ק"ב
דף ק"ב ע"א
נגר (בריח) שתוחבין אותו בחור האיסקופה לנעול הדלת – אם הוא קשור ותלוי בחבל חזק שראוי לטלטלו על ידו, מותר לנעול בו את הדלת, שאין נראה כבונה. ואם קשור בחבל דק שאם מטלטלו ע"י החבל הוא נפסק, אסור שנראה כבונה (כדין נגר שאינו קשור – ראה להלן). ואם ראשו עבה וראוי לכתוש ולשחוק בו פלפלין, לר"א אסור לנעול בו. ולר' יוסי מותר, שיש עליו תורת כלי ולא נראה כבונה.
נגר שהוא קשור בחבל ארוך ונגרר ע"ג קרקע, לת"ק אסור לנעול בו במדינה משום שנראה כבונה, אבל במקדש מותר שאין שבות במקדש, ולרבי יהודה מותר אפילו במדינה, והלכה כדבריו. ודוקא אם קשור בדלת עצמה, אבל אם קשור בבריח הדלת, אם החבל חזק ואפשר לטלטלו ע"י החבל מותר, ואם לאו אסור. ואם קשור בגמי, כאילו אינו קשור כלל.
נגר המונח – שאינו קשור כלל, לת"ק בנין גמור הוא ואסור מן התורה אפילו במקדש. לרבי יהודה אסור משום שבות שנראה כבונה, ובמקדש מותר. והלכה כת"ק.
נגר הנכנס מהאיסקופה לתוך הקרקע – י"א שמותר לנעול בו, ולרבי יהודה אסור אפילו אם קשור לדלת משום שנראה כבונה. והלכה כדבריו.
נגר שעשה לו בית יד, מותר לנעול בו, שמוכח שהוא כלי ולא נראה כבונה.
קורה תורת כלי עליה משום שראוי לישב עליה, ומותר לטלטלהאפילו אם צריכין עשרה בני אדם להגביהה מפני כובדה.
מותר להוסיף בשבת על אהל עראי. ולפיכך: מעגלין כפופין שעושים בספינה – אם יש בהם רוחב טפח, או שאין רחבם טפח אבל יש בין זה לזה פחות משלשה, פורסים עליהם מחצלת בשבת. וכן הכורך מחצלת מעל הגג ושייר בה טפח אחד פרוס, פושט בשבת את כולה.
וילון שתולים אותו כנגד הפתח לצניעות – מותר לנטותו ולפורקו בשבת, שאין זה אהל כיון שאינו קבוע שם.
כילת חתנים, והיא יריעה הנתונה בשיפוע סביב המיטה – אם אין בגגה טפח, ואין בפחות משלשה סמוך לגגה רוחב טפח (שנתונה באלכסון קצר), ואין רוחב טפח בשיפועה (מכנגד אמצעית גגה עד מקום ששפת יריעה כלה שם), אינה נחשבת 'אהל' ומותר לפורקה ולנטותה בשבת. אבל אם יש בגגה טפח, או שיש רוחב טפח בפחות משלשה סמוך לגגה, או שיש בשיפועה טפח, אסור.
דף ק"ב ע"ב
למסקנת הגמרא מותר לצאת בכובע שיש בשפתו רוחב טפח ואין אסור משום אהל, ובלבד שיהא מהודק בראשו, אבל אם לא כן אסור שמא יפול ויטלטלנו ברה"ר.
ציר של דלת שידה תיבה ומגדל שיצא: התחתון – לת"ק אסור להחזירו מדרבנן שמא יתקע (ואם תקע חייב חטאת). ובמקדש מותר להחזירו לצורך דבר קרבן, שאין שבות במקדש. ולרבי יהודה מותר להחזירו גם במדינה. העליון – לת"ק אסור אפילו במקדש, שמכיון שיצא העליון נופל כולו (וסובר שיש בנין בכלי מן התורה). ולרבי יהודה אסור במדינה ומותר במקדש.
אם הציר התחתון לא יצא כולו אלא התחיל להישמט, מותר לדחוק אותו אפילו במדינה.
ציר של בור ושל דות ושל יציע לא יחזיר, ואם החזיר חייב חטאת (שבמחובר לקרקע יש בנין בכל אופן).
כהן שנתן רטיה על מכתו בע"ש, ונטלה מעל ידו בשבת כדי שלא תהא חוצצת בעבודה, התירו לו להחזירה בשבת, שאם לא יתירוהו לא יסירנה וימנע את עצמו מעבודה. אבל במדינה אסור להחזיר את הרטיה (אם הסירה מדעת) גזירה שמא ימרח. ולהניח רטיה מתחילה אסור גם במקדש, שלא התירו שבות במקדש רק לצורך המקדש.
רטיה שנפלה מעל המכה (ולא נטלה מדעת) – לת"ק מותר להחזירה, שאין זה מצוי ולא גזרו בה חכמים. ולרבי יהודה אסור, אבל אם הוחלקה דוחקה למקום המכה. והלכה כרבי יהודה. י"מ מחלקותם כשנפלה על כלי, אבל נפלה על הקרקע אסור גם לת"ק. וי"מ שנחלקו כשנפלה על הקרקע, אבל נפלה על כלי מותר גם לרבי יהודה.
מגלה מקצת רטיה ומקנח פי המכה, וחוזר ומגלה מקצת ומקנח, אבל לא יקנח את הרטיה עצמה מפני שממרח וחייב חטאת.
***************
יום שישי ד' כסלו תשפ"א
מסכת עירובין דף ק"ג
דף ק"ג ע"א
דין קשירת נימא של כינור במקדש: לרבי אליעזר מותר לקושרה גם אם לא היתה שם מעולם, שמכשירי מצוה דוחים את השבת. ולחכמים מכשירי מצוה אין דוחים שבת, ואסור לקושרה אפילו אם נפסקה בשבת, אבל מותר לענבה (למ"ד עניבה אינה מלאכה). לתנא במשנתינו אם לא היתה מתחילה אסור לקושרה, ואם נפסקה בשבת מותר, שמכשירי מצוה דוחים שבת רק כשלא היה אפשר לעשותם מע"ש.
לר"ש בן אלעזר משלשל מלמטה וכורך למעלה או להיפך, אע"פ שמתקן כלי ואב מלאכה הוא, יותר טוב לעשות כן מלחלל שבת ע"י קשירה, שאינה משמעת את הקול ולא נקיים בו שום מצוה. ולחכמים עדיף בקשירה, שמא יבואו להתיר נימין גם בכינור חדש.
י"א שאין היתר לקושרה אלא אם נפסקה באמצע, אבל אם נפסקה מן הצד אפשר לתקנה בעניבה ואסור לקושרה. וי"מ (לשיטת ר"ש) שגם כשנפסקה באמצע עונבה ואינו קושרה, גזירה שמא יקשרנה גם כשנפסקה מן הצד.
דין חתיכת יבלת מבהמה בשבת במקדש כדי להתירה לקרבן: י"אשהלחה אסור לחתוך בכלי משום גוזז, ומותר ביד, שכלאחר יד אינו אלא שבות ואין שבות במקדש. ויבשה מותר גם בכלי, שמתפוררת מעצמה. וי"א שהלחה אסור אפילו ביד, ויבשה אסור בכלי שמתקן אותה, ומותר ביד. לשיטת ר"א שמכשירי מצוה דוחים את השבת אין איסור בחתיכת יבלת, וי"א שגם לשיטתו מותר רק ביד ולא בכלי, שבמקום שאפשר צריך לעשות ע"י שינוי.
קרבן פסח הבא בשבת אסור להרכיבו ברה"ר על כתיפו ולהביאו מחוץ לתחום ולחתוך יבלתו – י"מ שמדובר באיסור דרבנן (שהחי נושא את עצמו, ותחומין דרבנן, וחתיכת יבלת ביד), ואינו דוחה שבת לפי שהיה יכול לעשותו מאתמול. וי"מ שמדובר באיסור מן התורה (כמ"ד שאין חי נושא עצמו, ותחומין דאורייתא, וחתיכת יבלת בכלי). ולשיטת ר"א שמכשירי מצוה דוחים את השבת, מותר.
י"א שלא התירו שבות לצורך המקדש רק במקדש עצמו, כגון חתיכת יבלת של קרבנות שמבקרין אותם במקדש, אבל שבות של מקדש במדינה אסור. ומטעם זה אין חותכין יבלת בקרבן פסח אפילו ביד, שכל אחד מבקרו בביתו. וי"א שהתירו שבות של מקדש גם במדינה.
היה קורא בספר על איסקופת כרמלית, ונתגלגל ראשו האחד מידו, גוללו אצלו. ואין גוזרים שמא יפול כולו ויחזירנו, שלא יעבור בכך רק על איסור דרבנן.
משלשלין את הפסח לתנור סמוך לחשיכה, אע"פ שלא יצלה מבעוד יום, ואין חוששים שמא יחתה בגחלים. והטעם: י"א שלא גזרו על שבות לצורך מקדש אפילו במדינה, וי"א שבני חבורה זריזים הם, ולא יבואו לחתות.
דף ק"ג ע"ב
החותך יבלת שלו בשיניו או בידו (במדינה) – לחכמים אסור משום שבות ולר' אליעזר חייב חטאת. ואם חותך לחבירו, גם לר"א אינו אלא שבות. החותך יבלת בכלי – חייב חטאת.
כהן שעלתה בו יבלת ונפסל לעבודה – לחכמים חותכה הוא עצמו בשיניו (אם יכול, כגון שהיא בכריסו) או בידו, שלשיטתם אין זה אלא שבות ואין שבות במקדש. אבל לא יחתכנו בכלי שהוא איסור תורה. לשיטת ר"א חותכה לו חבירו בשיניו, אבל הוא עצמו אסור, שלשיטתו אסור מן התורה. ואע"פ שהתיר ר"א מכשירי מצוה, אם אפשר צריך לעשות ע"י שינוי. וכן לא יחתכנה חבירו אפילו בידו, שמא יחתכנה בכלי.
כהן שלקה באצבעו – במקדש כורך עליה גמי, ואע"פ שמרפא, צורך עבודה היא (שאין זה דרך ארץ שתראה מכתו בשעת עבודה) ודוקא באופן שאינו חוצץ, כגון בשמאל או בימין שלא במקום עבודה. ובמדינה אסור, שכל רפואה שבות היא. ואם מהדקה כדי להוציא את דמה אסור גם במקדש, שאין זה צורך עבודה, וגם שאסור מן התורה משום חובל.
ייתור בגדים בשעת עבודה – י"א (רבי יוחנן ללשון א') שפוסל רק במקום בגדים, אבל שלא במקום בגדים לא. י"א שבמקום בגדים אפילו נימא אחת חוצצת, ושלא במקום בגדים רק שלש על שלש חוצצות. וצלצול קטן שהוא חשוב, פוסל גם שלא במקום בגדים. וי"א (רבי יוחנן ללשון ב') שאפילו צלצול קטן אינו פוסל שלא במקום בגדים, כיון שאין בו שלש על שלש.
***************
שבת קודש ה' כסלו תשפ"א
מסכת עירובין דף ק"ד
דף ק"ד ע"א
מפזרין מלח ע"ג הכבש כדי שלא יחליקו הכהנים, ואין מבטלים אותו שם שאסור להוסיף על הבנין. ודוקא בשעת הולכת עצים למערכה שאינה עבודה, אבל בשעת הולכת אברים לכבש שהיא עבודה, אסור, שחוצץ בין רגלי הכהנים לכבש.
אסור לפזר מלח בחצר שנתקלקלה במי גשמים, שלאחר שנדרס אינו ראוי ומסתמא מבטלו שם, ונחשב כבנין משום שמשווה את הגומות. אבל תבן מותר לפזר, שגם לאחר דריסה ראוי למאכל בהמה או לטיט ואינו מבטלו. ולא יפזרם בסל או בקופה כדרך שעושה בחול, רק ע"י שולי קופה שנשתברה.
י"א שהשמעת קול אסורה בכל אופן, ולרבה לא אסרו חכמים אלא קול הנשמע כעין שיר בנעימה ובנחת.
מותר להשמיע לחולה קול נעים ע"י טפטוף מים מכלי כדי להרדימו, ולבריא אסור (כנ"ל).
מותר לשמור בשבת פירות מפני העופות ודלועין מפני החיה כדרך שעושה בחול. ובלבד שלא ישמיע קול בידיו או ברגליו כדי להבריחם, גזירה יטול צרור ויזרוק לרה"ר.
אסור לשחק באגוזים או בתפוחים (לגלגלם דרך דף ומכות זו את זו), שמא יבוא להשוות גומות.
אסור לשאוב מים ע"י גלגל, כיון שממלאים בו בלא טורח, חוששים שימלא לגינתו וחורבתו כדי להשקותם. וגם במקום שאין גינה וחורבה אסור, שמא יבואו לשרות בהם פשתן. ובמקדש מותר.
דף ק"ד ע"ב
כשעלו מן הגולה התירו לשאוב ביו"ט מים מבאר אחת ע"י גלגל מפני דוחקן. ולא הנביאים התירוה, אלא מנהג אבותיהם בידיהם. ולא התירו אלא באר זו בלבד.
שרץ שנמצא במקדש מוציאו אפילו בשבת (ואע"פ שהוא מוקצה, אין שבות במקדש). לרבי יוחנן בן ברוקה מוציאו הכהן באבנטו אע"פ שמטמאו, ולא יחזר אחר צבת של עץ שאינה מקבלת טומאה, שיותר טוב שלא להשהות את הטומאה במקדש. לרבי יהודה יטלנו בצבת של עץ כדי שלא לרבות טומאה (טומאת האבנט), אע"פ שהוא משהה את הטומאה.
מהיכן מוציאין את השרץ בשבת? לר"ש בן ננס מן ההיכל ומן האולם ומבין האולם למזבח, אבל לא מן העזרה, ולר"ע מוציאין אותו גם אם נמצא בעזרה. נמצא במקום שאסור להוציאו (לר"ש בן ננס בעזרה, ולר"ע בלשכות), כופין עליו סיר עד שתחשך.
המכניס למקדש כלי שנטמא בשרץ – חייב. המכניס שרץ עצמו – לשמואל פטור, שדווקא טמא שיש לו טהרה במקוה צריך לשלחו מן המקדש. וי"א שהוא חייב. המכניס כלי חרס – פטור. לשמואל משום שאין לו טהרה במקוה, וי"א משום שאינו חייב רק על דבר שנעשה אב הטומאה.
***************