לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום ראשון כ' כסלו תשפ"א

מסכת פסחים דף ט"ו

דף ט"ו ע"א

שמירת חבית של תרומה שנולד בה ספק טומאה – לר' אליעזר עדיין מוזהר על שמירתה (שנאמר 'את משמרת תרומותי', אחת טהורה ואחת תלויה). ולרבי יהושע אינו מצווה על שמירתה, ויכול לגרום לה טומאה כיון שאינה ראויה אלא להדלקה .

חבית של תרומה טהורה שנשברה בגת העליונה ובתחתונה חולין טמאים: אם יכול להציל רביעית מן התרומה בטהרה – חייב להציל, אע"פ שבתוך כך יפול ממנה לחולין ויפסידם לגמרי. ולא יקבל את כולה בכלים טמאים כדי שלא תתערב בחולין שבתחתונה, שאין מטמאין תרומה כדי להציל את החולין מלהיות מדומע. אם אינו יכול להציל רביעית בטהרה – לר' אליעזר תרד לתוך החולין ותטמא מאליה, ולא יטמאנה בידים ע"י כלים טמאים כדי להציל את החולין. ולר' יהושע יטמאנה ביד, שבין כך סופה לאיבוד כשתיפול לתוך החולין.

דף ט"ו ע"ב

לר"מ שורפין תרומה טהורה עם טמאה בערב פסח עם זמן הביעור, ולר' יוסי אסור – לריש לקיש למדו ר"מ מדברי רבי יהושע, שמתיר לטמא בידים תרומה שסופה לאיבוד משום הפסד חולין (והלכה כמותו). ולרבי יוסי אין זו ראיה, שלא התיר רק במקום הפסד מרובה, ולא בשריפת טהורה עם הטמאה שהוא הפסד מועט (של עצים לשתי הסקות).

לר' יוחנן נחלקו ר"מ ור' יוסי רק בשעה ששית שהחמץ אסור מדרבנן (אבל קודם לכן הכל מודים שאין שורפים יחד אע"פ שסופה לאיבוד, ולאחר שש שהחמץ אסור מן התורה שורפין לדברי הכל)- ורבי מאיר למדו מדברי ר"ח סגן הכהנים שמתיר לשרוף בשר שנטמא מן התורה, עם בשר שנטמא במשקין טמאים שהוא טמא מדרבנן, שמשקין מטמאין אחרים רק מדרבנן. ולר' יוסי אין זו ראיה, שלשיטתו משקין מטמאין אחרים מן התורה.

פיגול נותר וטמא – לב"ש אין נשרפין כאחת, שפיגול ונותר אינם טמאים מן התורה. ולב"ה נשרפים כאחת אפילו לרבי יוסי (שאוסר שריפת תרומה טהורה עם טמאה בפסח), משום שיש עליהם שם טומאה מדרבנן, שמטמאין את הידים ולר"מ משום שהולך לאיבוד.

פת שעיפשה ונפסלה מלאכול לאדם, אבל ראויה לכלב – מטמאה טומאת אוכלים בכביצה (כיון שמתחילה ראויה לאדם ירדה לה תורת טומאה). ואם היא תרומה טהורה, נשרפת עם הטמאה בפסח גם לרבי יוסי, לפי שהיא כעפר בעלמא.

לכבוד נשמת אדמו"ר הרה"ק רבי יוחנן מסטולין קארלין בן  אדמו"ר הרה"ק רבי ישראל זיע"א.נתסלק כ"א כסליו תשט"ז .הונצח ע"י החפץ בעילום שמו להפקד בדבר ישועה ורחמים

***************

יום שני כ"א כסלו תשפ"א

מסכת פסחים דף ט"ז

דף ט"ז ע"א

משקה שנולד בו ספק אם נטמא – טמא, שספק דאורייתא לחומרא. וי"א שמשקין אין להם טומאה מן התורה כל עיקר (אפילו טומאת עצמן, ראה להלן).

נולד ספק במשקה טמא אם טימא את אחרים – לר"מ טהור, שמשקה מטמא אחרים מדרבנן וספק דרבנן לקולא. לר' יהודה, בין כשהספק אם טימא אוכל ובין כשהספק אם טימא כלים טמא, שמשקה מטמא מן התורה אפילו כלים (ועיין להלן יז: שרבי יהודה חזר בו). לר' יוסי (בשיטת ר"ע, ראה להלן יח:) ור"ש, כשהספק אם טימא אוכל טמא, שמשקה מטמא אוכל מן התורה. וכשהספק אם טימא כלים טהור, שמשקה מטמא כלים רק מדרבנן, ועל הספק לא גזרו.

העיד ר' יוסי בן יועזר על משקין של בית המטבחים (דם ומים שבעזרה) שהן טהורים. לשיטת רב טהורים ממש, שטומאת משקין אפילו לעצמן הם מדרבנן, ובאלו לא גזרו משום הפסד קדשים. ולשמואל טהורים מלטמא את אחרים, אבל הם עצמן טמאים, שמשקין יש להם טומאת עצמן מן התורה ומטמאים אחרים רק מדרבנן. וי"א (להלן ע"ב) שחכמים גזרו טומאה גם על משקין של בית המטבחיים.

משקה מכשיר את האוכל לקבל טומאה. בין תלוש ובין מחובר.

דם קדשים אינו מכשיר, שנאמר 'על הארץ תשפכנו כמים', דם שנשפך כמים מכשיר, ודם קדשים אינו נשפך כמים שצריך לקבלו בכלי.

דף ט"ז ע"ב

דם התמצית אפילו של בהמת חולין אינו מכשיר, שנאמר 'כי הדם הוא הנפש', שרק דם שהנפש יוצאה בו קרוי דם.

הציץ מרצה על דם ועל בשר ועל חלב שנטמא. מן התורה מרצה בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון, בין ביחיד ובין בציבור. אבל מדרבנן אם זרק דם שנטמא במזיד (י"מ שנטמא במזיד וי"מ שזרקו במזיד), אינו מרצה שיהא הקרבן נאכל לכהנים משום קנס (אבל בעלים נתכפרו).

הציץ מרצה על עוון טומאה שהותרה מכללה בציבור, ולא על עוון פיגול ונותר.

הציץ מרצה על טומאת קמצין, שהקומץ מתיר את המנחה כדם המתיר את הזבח.

ליקוטי תוספות:

מים מחחוברין מכשיר לקבל טומאה אם בשעת חיבורו נדבק באוכל והעלה האוכל מן המים ונגע בטומאה,אבל אם נגע בטומאה בעודו במים אינו מוכשר.

***************

יום שלישי כ"ב כסלו תשפ"א

מסכת פסחים דף י"ז

דף י"ז ע"א

חגי הנביא בדק את הכהנים אם בקיאין בהלכות טומאה – לרב שאלם מתחילה על רביעי בקודש בטומאת שרץ, והשיבו בשיבוש שהוא טהור. ושאלם עוד על רביעי בקודש בטומאת מת, והשיבו כהלכה שהוא טמא, שהיו בקיאים בטומאת שרץ ולא בטומאת מת. ולרבינא שאלתו השניה היתה על שלישי בקודש, ומשום כך השיבו שהוא טמא. ולשמואל לא נשתבשו כלל, שמתחילה שאלם על חמישי בקודש והשיבו שהוא טהור, ואח"כ שאלם על רביעי והשיבו שהוא טמא.

יין ושמן שהם משקה המזבח ('משקה בי מדבחיא') – ללוי לא גזרו עליהם חכמים טומאה (לטמא את אחרים, אבל טומאת עצמן יש להם), ולרב גזרו עליהם חכמים טומאה גם לטמאות אחרים (ורק על 'משקה בי מטבחיא' לא גזרו).

משקי בי מדבחיא שנטמאו בעזרה והוציאם לחוץ טהורין, שלא ירדה עליהם תורת טומאה מתחילה. נטמאו בחוץ והכניסם לפנים טמאים, שכבר ירדה עליהם טומאה.

דף י"ז ע"ב

לרב פפא הלכה למשה מסיני שמשקי בית מטבחיא טהורין, אפילו למ"ד טומאת משקין מן התורה. ונדחו דבריו.

לר"ש משקין בית מטבחיא טמאין (שסובר משקין מטמאין אחרים מן התורה). אבל מים שהן בקרקע ויש בהם רביעית טהורים, שיש עליהם תורת מקוה (שא"צ ארבעים סאה לטבילת כלים רק מדרבנן, ובמשקין של בית מטבחיא העמידו דבריהם על דין תורה). ואם אין בהם רביעית טמאים, שאין עליהם תורת מקוה.

רבי יהודה היה סבור מתחילה שמשקין מטמאין כלים מן התורה (כמבואר לעיל טז.), וחזר בו. ונסתפקו אם חזר בו שאינם מטמאין כלל וכשיטת ר"מ, או שרק כלים אינם מטמאין אבל אוכלים מטמאין וכשיטת ר"י ור"ש. ולא נפשט הספק.

כל הכלים שיש להם אחוריים ותוך – נטמאו מחמת שרץ, נטמא תוכו נטמאו גבו, נטמא גבו נטמא תוכו. נטמאו מחמת משקין (שמטמאין כלים מדרבנן), נטמא תוכו נטמא גבו, נטמא גבו לא נטמא תוכו. שעשו חכמים היכר שהטומאה היא רק מדרבנן, כדי שלא ישרפו עליה תרומה וקדשים.

ליקוטי תוספות:

א. כל דבר שאין לו טהרה במקוה לא נעשה אב הטומאה יש לומר שהיינו לטמא אדם וכלים אבל לאוכל ומשקה נעשה אב.

ב. מקוה שכולו שאוב בקרקע, לר"י כשר מדאורייתא .תוך כלי לא, וגזרו שאוב על גבי קרקע אטו תוך כלי (ויעויין בתוספות בבא בתרא סו: שיטת רשב"ם ור"ת שבאופן שכולו שאוב הוי דאורייתא גם בקרקע).

ג. רביעית של מקוה שבטלו חז"ל הני מילי על גבי קרקע אבל במעיין כשר.

***************