לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום שני כ"ז טבת תשפ"א
מסכת פסחים דף נ"א
דף נ"א – עמוד א'
דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם, שיבואו לזלזל יותר, ודווקא בכותים ואנשים שלא למדו, ומקום שלא שכיחי רבנן אצלם ככותים דמו.
במקום חשש איסור מתירין בפניהם אפילו לכותים, ולכן במקום שמפרישים חלה מאורז אם רוב אוכלים אורז לא מתירין לזר לאכול החלה שהפרישו ממנו בפניהם שלא תשתכח תורת חלה, אבל אם רוב אוכלים דגן, מתירין לזר שלא לאוכלו בפניהם שמא יבואו להפריש מחיוב על הפטור, ומן הפטור על החיוב.
עם הכל אדםרוחץ חוץ מאביו וחמיו ובעל אמו ובעל אחותו, רבי יהודה מתיר באביו מפני כבוד אביו שמשמשו והוא הדין בבעל אמו, שני אחים רוחצים כאחד (ובני כבול אסרו עליהן גזירהמשום בעל אחותו), תלמיד עם רבו לא ירחוץ ואם רבו צריך לו מותר.
נותנין עליו חומרי המקום שהלך לשם, לאביי דווקא מבבל לבבל ומארץ ישראל לארץ ישראל או מבבל לארץ ישראל אבל מארץ ישראל לבבל לא, שבני בבל כפופים לבני ארץ ישראל ולא יבואו לידי מחלוקת, לרב אשי מי שדעתו לחזור אין נותנין עליו חומרי המקום.
דף נ"א – עמוד ב'
ראה אדם גדול שנהג היתר ולא למדו ממנו טעמו וסברתו, לרבה בר בר חנא אם ראה בעצמו הותר לו בין בפני האדם גדול ובין שלא בפניו, אבל אלו שלא ראו אסורים אפילו בפני זה שראה האדם גדול נוהג בכך, לרבי שמעון בן רבי יוסי בן לקוניא ראה היתר אצל רבי שמעון בר יוחאי והתיר משום כך לרבי יוחנן בן אליעזר לאכול בפניו הגם שרבי יוחנן ב"א לא ראה שרשב"י אכל.
כל הספיחים אסורים מזמן הביעור שילפינן מקרא הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתינו, לרבי שמעון חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצא בו בירק השדה שאינה כלה כל ימות החורף, ולחכמים גם ספיחי כרוב אסורים גזירה אטו שאר ספיחים.
אל ישנה אדם מפני המחלוקת ששנינו במשנה, לא בא להתיר הבא ממקום שאין עושין למקום שעושין, אלא לאביי קאי רק ממקום שעושין למקום שאין עושין, ולרבא כוונת התנא לפרש שהבא ממקום שאין עושין למקום שעושין אין צריך לנהוג לפי מנהגם, משום שמה שצריך לנהוג מנהג המקום הוא כדי שלא יבוא למחלוקת, ובביטול מלאכה אין חשש משום שכמה בטלני איכא בשוקא.
ליקוטי תוספות:
א. דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור: היינו בדברים שיודעים שאין איסור בדבר ורוצים להחמיר על עצמן ואף על פי כן אין מתירין שלא כולם דינא גמרי.אבל דברים הנוהגים מחמת טעות שסבורים שהוא אסור והוא מותר יכול להתיר בפניהם.
ב. נותנין עליו חומרי המקום דוקא במנהג שהנהיגו על פי תלמידי חכמים ולא על פי עצמן.
כל הספיחין אסורים חוץ מספיחי כרוב: לרש"י מיירי לאחר ביעור ואין דין כלה לחיה מן השדה בכרוב שאין השורש כלה בשדה, לתוספות איירי בשביעית קודם ביעור.
***************
יום שלישי כ"ח טבת תשפ"א
מסכת פסחים דף נ"ב
דף נ"ב – עמוד א'
היודעים בקביעות החודש אסורים לעשות מלאכה ביום טוב שני בישוב, שהוא מקום שנהגו בו איסור, ובמדבר מותר.
המחלל יום טוב שני מנדין אותו, ולצורבא מרבנן – ללישנא קמא, רב יוסף שמתיה שהוא יותר חמור ממלקות, ללישנא בתרא, מקילין לו ומלקין אותו.
תלמיד שסרח היו מתקבצים לדונו להלקותו, ולא היו מתקבצין לנדותו, שנידוי חמור ממלקות, וחוששין לכבוד התורה.
ביאור מחלוקת רבי יהודה ותנא קמא במשנה לענין המוליך פירות שביעית ממקום למקום:
א. המוליך פירות ממקום שלא כלו למקום שלא כלו ושמע שכלו במקומו, לשון ראשון: לתנא קמא חייב לבער, לר' יהודה פטור, (ופליגי אם חייב לנהוג כמקום שיצא משם, אם בשעה שיצא עדיין לא נאסרו). לשון שני: לרבי יהודה חייב לבער שיש זלזול במקומו, כיון ששם כבר כלה, ות"ק מתיר.
ב. המוליך פירות ממקום שלא כלו למקום שכלו והחזירן למקומו ועדיין לא כלו שם, לאביי: לתנא קמא פטור מלבער ולר' יהודה חייב לבער, לרב אשי לכו"ע פטור.
ג. הכובש שלשה מינים בחבית אחת: לרבי אליעזר כשיכלה מין אחד מהן כולן אסורין, לרבי יהושע כל זמן שמין אחד קיים כולם מותרים, ולרבן גמליאל כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית, והלכה כדבריו.
לרב אשי נחלקו בזה ת"ק ורבי יהודה, שאם הוליך החבית למקום שרק מקצת מינים כלו, ת"ק סובר כשיטת רבי יהושע, שאוכלין על סמך מין הכלה אחרון, אפילו את המין שכבר כלה, ור' יהודה סובר כשיטת רבן גמליאל שמין שכלה חייב לבער.
ד. זמן ביעור התמרים: לרבן שמעון בן גמליאל אוכלים כל זמן שהם נמצאים ב'כיפין' (באילן למעלה) אבל אם יש רק ב'שיצין' (באילן למטה) חייבים בביעור, שאין החיה יכולה להגיע אליהם מפני הקוצים. ולתנא קמא בברייתא אוכלים כל זמן שיש תמרים אפילו ב'שיצין'. ולרבינא בזה נחלקו ת"ק ורבי יהודה במשנתינו, שת"ק סובר כת"ק בברייתא, ורבי יהודה סובר כרשב"ג.
דף נ"ב – עמוד ב'
זמן ביעור פירות שביעית מן הבית, הוא בזמן שכלו לחיות מן השדה, ובארץ ישראל מחולק זמן הביעור לג' ארצות: יהודה עבר הירדן וגליל, וכל שכלו באחת משלש ארצות אלו אע"פ שלא כלו בשאר הארצות צריך לבער, שאין חיה שבארץ זו יוצאת לארץ אחרת.
כל אחת משלש הארצות שבארץ ישראל מחולקת לשלש ארצות , שבכל ארץ כלים הפירות בזמן אחר, אך אעפ"כ דינם כארץ אחת לענין ביעור, כיון שדרך החיות לילך מארץ לארץ באותה ארץ, ולפיכך אוכלים בכל אחת מהן עד שיכלה בכולם, ואוכלים תמרים ביהודה עד שיכלו תמרים שבצוער (לעיל ע"א.)
פירות שביעית שיצאו מארץ ישראל לחוץ לארץ, לתנא קמא מתבער בכל מקום, ואינו צריך לטרוח להחזירו לארץ ישראל לבערו שם, לרבי שמעון בן אלעזר יחזור למקומו, שדרש מ'לחיה אשר בארצך' שצריך להפקירו לחיה שבארצך. לרב כהנא ר' אבהו פסק כרשב"א, ולרב הונא בדר"א ר' אבהו פסק כחכמים.
המדקדק בלימודו ששמע מרבו (מדקדק לשנותה ממנו פעם שניה) פוסקים כמותו (כשיש סתירה כיצד פסק רבו), וכגון רחבה דפומבדיתא, ולרב ספרא כך היה גם רב הונא.
אסור לקצוץ בשביעית ענפים שיש בהם פירות שלאנגמרו, מפני שמפסידם (ונאמר 'לאכלה' ודרשו 'ולא להפסד'), ואם אינם עתידות להתבשל יותר (תמרים ד'ניסחני'), מותר.
מאימתי נחשב ל'פרי' שאסור להפסידו בשביעית : לבית שמאי – כל האילנות, משיוציאו תחילת העלין בימי ניסן. לבית הלל – חרובין משישרשו, הזיתים משיגדיל הנץ, הגפנים משנעשה בוסר, ולרבי יוסי גפנים משיעשו 'סמדר' (שנפלו פרחי הגפן ונראית צורת ענבים), ובשאר אילנות גם לבית הלל משיוציאו תחילת העלין בימי ניסן.
ליקוטי תוספות:
היודע בקביעות החודש אסור לו לעשות מלאכה אפילו בצינעא או דעתו לחזור
עד שיכלה אחרון שבה: לרש"י עד שתכלה האחרון שבארצות והשלש ארצות שבכל אחת שוות הם, לתוספות אחרון שבה הינו כל אחת לענינו פירות שבהר עד שיכלה אחרון שבהר ,פירות שבעמקים עד שיכלה פירות שבעמקים, פירות שבשפילה עד שיכלה פירות שבשפילה.
מזמן הביעור: לרש"י צריך להפקירו במקום דריסת חיה ובהמה ,לתוספות האיסור לאוכלו הוי רק אם משאירו בביתו בחזקתו. אבל אם מפקירו ומוציאו מרשותו שיאכלנו כל מי שירצה בין אדם ובין חיה מותר לו להכניסו לביתו ולאכלו לאחר הביעור.
אסור להוציא פירות שביעית מארץ ישראל לחוץ לארץ .ורב ספרא שהוציא משום שיש חילוק בין אכילה לסחורה לגירסא לפנינו לסחורה מותר. (ולגירסת החזו"א לסחורה אסור).
***************