לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום שלישי ד' אדר תשפ"א
מסכת פסחים דף פ"ז
דף פ"ז ע"א
פרק האשה
האשה ששחטו עליה בעלה ואביה בשאר רגלים (לאחר רגל ראשון): אם אינה רדופה תמיד לבית אביה – תאכל משל בעלה, דמסתמא דעתה להימנות על שלו. אם היא רדופה – ספק, ולכך שואלים אותה קודם שחיטה (ולמ"ד יש ברירה אפשר לברר גם בשעת אכילה) על איזה רוצה להימנות.
הלכה רגל ראשון לבית אביה: אם אינה רדופה לילך תמיד לבית אביה – ספק, ולכך שואלים אותה קודם שחיטה (ולמ"ד יש ברירה אפשר לברר גם בשעת אכילה) על איזה רוצה להימנות. אם היא רדופה – תאכל משל אביה, דמסתמא דעתה להימנות על שלו.
יתום שיש לו שני אפוטרופסין ומינוהו שניהם על פסחם – יאכל מאיזה שרוצה.
עבד כנעני של שני שותפים – אפילו מינהו אחד מהם על פסחו לא יאכל בלא רשותו של השני, ותקנתו – ששני אדוניו יתרצו שימנה על פסחו של האחד.
חצי עבד וחצי חורין – לא יאכל משל רבו, דמסתמא לא היה דעת רבו למנותו על חלק חירותו.
'אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום' 'תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי' – לעתיד לבא יהיו בני ישראל כנשואים למקום בחביבות גמורה ושלימה, וככלה שנמצאת שלימה בבית חמיה, ורדופה לילך להגיד שבחה בבית אביה.
'אחות לנו קטנה ושדים אין לה' – זו עילם, שזכתה שיהיה בה דניאל שלמד בעצמו, אך לא לימד לאחרים.
'אני חומה ושדי כמגדלות' – לרב יוחנן: חומה זו תורה, ושדי אלו ת"ח המניקים לאחרים ומגינים על הדור כחומה. לרבא: חומה זו כנסת ישראל, ושדי אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות.
'אשר בנינו כנטיעים מגודלים בנעוריהם' – אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא, 'בנותינו כזויות' – אלו בתולות ישראל שאוגדות פתחיהן לבעליהן, 'מחוטבות תבנית היכל' – אלו ואלו מעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה היכל בימיהם.
ארבעה נביאים נתנבאו בפרק אחד – הושע ישעיה עמוס מיכה, וגדול שבכולן הושע.
דף פ"ז ע"ב
קשר כנסת ישראל עם הקב"ה – שאפילו בשעה שחוטאים הם כאשה ובנים שאי אפשר לשלחם, שבני אברהם יצחק ויעקב הם, ועל כן הקפיד הקב"ה על הושע כשאמר 'העבירם באומה אחרת', ולא אמר 'בניך הם וכו' גלגל רחמיך עליהן', ועל ידו נגזרו ג' גזירות על ישראל, עד שביקש רחמים על ישראל וביטל הגזירות והתחיל לברכם.
ישראל הם אחד מארבעה קנינים שקנה הקב"ה בעולמו (תורה, ישראל, שמים וארץ, בהמ"ק), שחשובים בעיניו לקרותם 'קנין', כאדם שטורח לקנות דבר החביב לו.
אוי לה לרבנות שמקברת את בעליה, שע"י שמתנשאים ברבנות הם מתים, שארבעה נביאים (הושע, ישעיה, עמוס, מיכה) האריכו ימיהם יותר מארבעה מלכים שבימיהם (עוזיהו, יותם, אחז, יחזקיהו).
ירבעם בין יואש מלך ישראל זכה להמנות עם מלכי יהודה, מפני שלא קיבל לשון הרע על עמוס.
'אל תלשן עבד אל אדוניו פן יקללך ואשמת', כמו שמצינו בהושע שנתפס על שהלשין את ישראל אע"פ שחטאו.
אפילו בשעת כעסו של הקב"ה זוכר את הרחמים.
טעם עונש הגלות בין הגויים (שעבור חטאם יכל להענישם בעונש אחר. מהרש"א) – לרבי אלעזר, כדי שיתוספו עליהם גרים. לרבי אושעיא, צדקה עשה הקב"ה בישראל שפיזרם לבין האומות שכך אינם יכולים לכלותם יחד.
טעם הגלות לבבל – לרבי חייא, שיודע הקב"ה שאינם יכולים לקבל גזירות אכזריות של אדום. לרבי אלעזר, מפני שעמוקה כשאול והבטיחם 'מיד שאול אפדם'. לרבי חנינא, מפני שקרוב לשונם ללשון תורה, וכך לא תשתכח תורה. לרבי יוחנן, ששיגרם לבית אמם (אור כשדים). לעולא, כדי שיאכלו תמרים (שהם מצויים שם בזול) ויעסקו בתורה, ולכן תמה בתחילה שאף שהתמרים מצויים בזול אינם עוסקים בתורה, ולבסוף כשאכלם וציערוהו תמה איך יכולים בני בבל לעסוק בתורה כראוי אף שאוכלים תמרים.
שלשה חזרו למטעתן – ישראל (לבבל), כסף מצרים (בימי רחבעם עלה שישק מלך מצרים ונטל האוצרות מבני ישראל), כתב הלוחות (כששבר משה הלוחות לאחר חטא העגל האותיות פרחו השמימה).
***************
יום רביעי ה' אדר תשפ"א
מסכת פסחים דף פ"ח
דף פ"ח ע"א
בית א-להי יעקב – כן יהיה נקרא בית המקדש באחרית הימים. לא כאברהם שקראו הר, ולא כיצחק שקראו שדה, אלא כיעקב שקראו בית – מקום מיושב.
גדול יום קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמים וארץ.
'שה לבית' מלמד שבעל הבית ממנה את בני ביתו על הפסח בלא דעתם, ולא מהני מחאתם, אך דווקא בנו ובתו הקטנים שמוטל עליו לחנכם, וכן עבדו ושפחתו הכנענים שסמוכים עליו, אבל בנו ובתו הגדולים, ועבדו ושפחתו (אף קטנה) העברים, ואשתו – סתמא יוצאים משלו, אבל יכולים למחות, וכל ששחטו לעצמם אין לך מחאה גדולה מזו.
עבד של שני שותפים – אם שני הבעלים מקפידים ואין רוצים ליהנות זה מזה, והמנו אותו על פסחם – לא יאכל משל שניהם, ואם אינם מקפידים – רצה מזה אוכל רצה מזה אוכל.
חצי עבד וחצי בן חורין – לתנא דמתניתין לא יאכל משל רבו, אלא משל עצמו, והיינו כדברי משנה אחרונה שכופין את רבו לשחררו, כדי שיוכל לקיים 'לשבת יצרה', וכיון שבידינו לכופו לשחררו הרי הוא כבן חורין. אבל למשנה ראשונה שעובד רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד – אינו אוכל משל שניהם, שאין חלק העבדות נמשך אחר דעת העבד.
דף פ"ח ע"ב
האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח, שחט גדי – יאכל, אע"פ שרבו רגיל לשחוט טלה לקרבן פסח, וכן אם שחט טלה – יאכל, אע"פ שרבו רגיל לשחוט גדי, כיון שלא אמר לו מה לשחוט – סמך עליו.
אין נמנים על שני פסחים כאחד לאכול מאיזה שירצה בשעת אכילה, ואם נמנה לא יאכל משניהם, שאין ברירה.
אמר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח ושחט גדי וטלה איזה שירצה רבו, לא יאכל רבו משניהם, שאין ברירה כיון שבעל הבית מקפיד לאכול אחד מהן. אבל מלך ומלכה, יאכלו את הראשון, שתלויים בדעת עבדיהם ואין מקפידים מה לאכול, וניחא להו בשניהם ואין בזה משום ברירה, והשני ישרף שכבר יצאו בראשון.
עבד ששכח מה אמר לו רבו אם גדי אם טלה, ילך לרועה הרגיל רבו אצלו, ויתן לו אחד עבור רבו ואחד עבור העבד על מנת שאין לרבו רשות בו, וישחוט שניהם, ויתנה אם רבו אמר לשחוט גדי הגדי שלו והטלה שלי, ואם אמר טלה הטלה שלו והגדי שלי.
עבד ששחט גדי וטלה לקרבן פסח אחד לו ואחד לרבו ושכח רבו איזה אמר לו לשחוט בשבילו, אם שכח אחר זריקה יצאו שניהם ידי חובתם, ושני הפסחים יצאו לבית השריפה, שאין הפסח נאכל אלא למנוייו ואין ידוע איזה של הרב ואיזה של התלמיד. שכחו לפני זריקה – ללישנא קמא דאביי שניהם חייבין בפסח שני, דלא הוי זריקה לשם אכילה, ללישנא בתרא יצא ידי חובתו, דקמי שמיא גליא איזה של הרב ואיזה של העבד ואין פסול בגוף הקרבן.
חמשה שנתערבו עורות פסחיהם אחר זריקה ונמצאה יבלת באחד מהם – כל הפסחים יצאו לבית השריפה, ופטורים מלעשות פסח שני, כיון שארבעה מהם יצאו חובתם, ואי אפשר להביא פסח שני מספק דהוי חולין בעזרה. נתערבו לפני זריקה – חייבים לעשות פסח שני, שאין כאן זריקה לשם אכילה, כיון שמספק כל החמשה נשרפים.
***************