לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום חמישי י"ד אדר תשפ"א

מסכת פסחים דף צ"ז

דף צ"ז 

חמש חטאות הלכה למשה מסיני שכונסים אותן לכיפה והן מתות מאליהן – א. ולד חטאת, ב. תמורת חטאת, מתו בעליה, ד. נתכפרו בעליה באחרת, ה. עברה שנתה. לרבי שמעון בן לקיש 'עברה שנתה' מתה דווקא כיש תרתי לריעותא, כגון שגם נאבדה, אבל אם עברה שנתה בלא שנאבדה, תרעה עד שיפול בה מום ויביאו בדמיה עולות לקיץ המזבח.

הפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה קודם הקרבת השניה – אחת תקרב, והשניה – לרבי מתה, ולחכמים רועה.  נמצאת הראשונה אחר הקרבת שניה  – תמות.

אבדה החטאת בלילה והפריש אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה לאור בוקר – אבידת לילה לאו שמה אבידה, הואיל ולאו שעת הקרבה היא, ואפילו לרבי אינה מתה אלא תרעה וכו'.

הפריש שני חטאות לאחריות – מתכפר באחת מהן, והשניה – לרבי אושעיא תרעה וכו', ולרבי שמעון מתה.

אמר שמואל: 'כל שבחטאת מתה בפסח קרב שלמים', להוא אמינא קאי על כל החטאות שמתות, למסקנא קאי רק על אבדה וכיפרו באחרת, אבל כל שנדחה, כגון עברה שנתה, הגם שבחטאת תרעה וכדברי ריש לקיש, בפסח מביאו שלמים.

לפי המסקנא – שמואל סובר כרבי שאבודה למיתה אף כשנמצאת קודם שהתכפר באחרת, וגם בפסח חצות קובע, וכל שנאבד (ונמצא אחר חצות, שקודם חצות אין נחשב לאבידה, כמו בחטאת שנאבדה בלילה) – קרב שלמים. וסובר כרבי שמעון שכל החטאות מתות, ואין אופן שרועה, ולכן סיום הדברים 'וכל שבחטאת רועה בפסח רועה' אינו מדברי שמואל, ואינו נכון. ועיקר חידושו של שמואל שחצות קובע, ולא כרבי יוחנן הסובר כרבה (לעיל צ"ו ע"ב) ש'שחיטה' קובעת.

***************

יום שישי ט"ו אדר תשפ"א

מסכת פסחים דף צ"ח

דף צ"ח ע"א 

המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים, שאינם ראויים לקרבן פסח – ירעה עד שיסתאב, וימכר ויביא בדמי שלמים, שדינו כנקבע לשם פסח ונדחה.

ולמדים מדין זה שלש הלכות:  

א. בעלי חיים נדחים – שבעלי חיים שנדחו מהקרבה נדחו לגמרי אף לכשחוזרים ונראים, ולכן זו שנדחית מפסח אינה קרבה עצמה שלמים. [ודלא כרבי שמעון הסובר שבעלי חיים אינם נדחים. וכן סובר רב אשי בדעת התנא בסיפא דמתניתין, כדלהלן].

ב. דיחוי מעיקרא הוי דיחוי, ולא רק בנראה ונדחה, ולכן אף זו שמתחילתה לא היתה ראויה לפסח נדחית מהקרבה.

ג. יש דחוי אפילו בדבר שלא נתקדש אלא לקדושת דמים, שהרי המקדיש דבר שאינו ראוי לפסח לשם פסח על כרחך לא הקדיש אלא לדמי פסח, ואעפ"כ נדחה מהקרבה.

המפריש פסחו ומת ובנו ממונה עימו – אם מת אחר חצות, יביאנו בנו לשם פסח, אף שאין מקריבין על אונן בפני עצמו (לעיל צ"א ע"א), כיון שחל עליו חיוב פסח בחצות יזהר ואין חוששים שיטמא. מת קודם חצות, חלה עליו אנינות קודם חצות, ויביאנו בפסח שני.

המפריש פסחו ומת ואין בנו ממונה עימו, לא יקריבנו לשם פסח, שהוא פסח שמתו בעליו, ואם ישחטנו נשחט שלא למנוייו.

המפריש פסחו ואין בנו ממונה עימו, ומת קודם חצות, יקריבנו בנו לשם שלמים ביום ט"ז ולא בט"ו לסובר שאין נדרים ונדבות קריבין ביו"ט.

המפריש פסחו ואין בנו ממונה עימו ומת אחר חצות, כיוון שהוקבע לפסח בחצות נדחה משלמים וירעה עד שיפול בה מום ויביא בדמיו שלמים, ולרבי שמעון הסובר שאין בעלי חיים נדחים קרב הוא עצמו שלמים. אך אם היה גוסס בחצות – גם לחכמים לא הוקבע לשם פסח, כיון שרוב גוססים למיתה. ואם הפרישו אחר חצות ומתו בעליו אחר חצות, לסובר שרק זמן חצות קובע ולא שאר זמן שחיטה, כיון דלא הוקבע לשם פסח לא נדחה משלמים.

הפסח שנתערב בשאר זבחים שאין דין הקרבתם שוה, כגון שנתערב בעולה ובאשם, ירעו עד שיסתאבו וימכרו, ויביא כדמי הבהמה היפה שבהן לפסח לעולה ולאשם ויפסיד המותר מביתו.

דף צ"ח ע"ב 

קדשים שנתערבו זה בזה – לרבי שמעון מביאים קדשים לבית הפסול להחמיר בספיקם ולמעט בזמן אכילתם כחומר שבהם ושורפים הנותר, ולחכמים אין מביאים, אלא ירעו עד שיסתאבו ויביא הקרבן בדמיהם.

פסח שנתערב בבכור, שדין הקרבתם שווה, ואין זמן אכילתם שווה, לרבי שמעון הסובר 'מביאים קדשים לבית הפסול', אם כל החבורה הם של כהנים יאכלו אותו בלילה אחד כדין הפסח, וישרפו את הנותר, ולחכמים ימתין עד שיוממו, ויביא דמי בהמה שמינה (כדמי היפה ביותר שבין כולם), ויאמר שקדושת הפסח תחול על מעות אלו ומביא בהן שלמים כדין מותר הפסח, ואוכל שאר התערובות כדין בכור בעל מום, שאין נשחט ונמכר באיטליז ואין נשקל בליטרא.

חבורה שאבד פסחה  

א) אם אמרו לאחד 'צא ובקש ושחוט עלינו', ומצא ושחט לשמו ולשמם, והם לקחו ושחטו:  אם שלו נשחט ראשון כולם אוכלים משלו שהרי נמנו עליו מעיקרא. אם שלהם נשחט ראשון – הם אוכלים משלהם, שמשכו ידיהם מהאבוד ונמנו על שלהם, והוא אוכל משלו, שהרי לא נמנה עמהם.   ספק מי נשחט ראשון – הוא אוכל משלו, שהרי לא נמנה עמהם, והם אינם אוכלים עימו, שמא שלהם נשחט ראשון, וגם משלהם אין אוכלים שמא שלו נשחט ראשון, ושלהם יוצא לבית השריפה, אך פטורים מלעשות פסח שני, שבין כך ובין כך נשחט פסח אחד עבורם.

ב) אחד מהחבורה שהלך לחפש הפסח ואמר 'אם איחרתי צאו ושחטו עלי', ומצא ושחט, וגם הם שחטו, אם שלהם נשחט ראשון – אוכלים משלהם, והוא אוכל עמם, שהרי נמנה עמהם, ושלו נשרף. אם שלו נשחט ראשון  – כל אחד אוכל משלו. ספק מי נשחט ראשון  – הם אוכלים משלהם, והוא אין אוכל משניהם, ושלו נשרף, אך פטור מפסח שני.

ג) אמר להם שאם יאחר ישחטו עליו, ואמרו לו שאם ימצא ישחט עליהם, ומצא ושחט, וגם הם שחטו, כולם אוכלים מזה שנשחט ראשון, ובספק שניהם נשרפים, ופטורים מפסח שני.

ד) לא אמר להם ולא אמרו לו, בכל אופן – הוא אוכל משלו והם אוכלים משלהם.

שתי חבורות שנתערבו פסחיהם  – כל חבורה נוטלת אחת מן הבהמות שנתערבו, ואם ביררו את זה שהיה שלהם – טוב, אך כיון שאפשר שלא ביררו את זה שהיה שלהם, צריכים למשוך את עצמם מהראשון ולהימנות על זה שביררו עכשיו, וכיון שאי אפשר להמשך כולם ולהשאיר הקרבן בלא בעלים (עיין צ"ט ע"א), כל חבורה צריכה להתנות עם אחד מבני החבורה השניה, שאם הפסח הזה שביררנו עכשיו הוא שלנו מעיקרא, ידיך משוכות מהפסח השני ונמנית על שלנו, ואם אינו שלנו, אתה נשאר מנוי עליו, ואנו נמשכים משלנו ונמנים עמך על זה.

חמש חבורות של חמישה חמישה ושל עשרה עשרה – כל חבורה נוטלת אחת מן הבהמות, ואחד מכל חבורה משאר החבורות מצטרף עמהם, ומתנים כנ"ל.

ראובן ושמעון שנתערבו פסחיהם, כל אחד לוקח אחד מן הפסחים וממנה עימו אחד מן השוק, וראובן מתנה לזה שנמנה עם שמעון כנ"ל.

***************

שבת קודש ט"ו אדר תשפ"א

מסכת פסחים דף צ"ט

דף צ"ט ע"א 

יפה שתיקה לחכמים קל וחומר לטפשים, שנאמר 'אויל מחריש חכם יחשב'.

'ואם ימעט הבית מהיות משה' מלמד שנמשכים ומתמעטים ממינוי קרבן פסח, לרבי יהודה – בלבד שיהא אחד מבני חבורה הראשונה קיים, לרבי יוסי – גם זה מותר, ובלבד שלא יניחו את הפסח בלא בעלים, ואם כולם רצו להמשך ימנו עליו אחרים תחילה.

לרבי יהודה אין שוחטין הפסח על היחיד, ולכן מי שלקח לעצמו בהמה לקרבן פסח שצריך ליקח עימו לכל הפחות עוד אחד, אותו האחד שלקח אח"כ נחשב מבני החבורה הראשונה, ויכול הראשון למשוך ידיו ממנו, אף שרבי יהודה סובר שאי אפשר להמשך רק אם נשאר אחד מבני החבורה הראשונה.

דף צ"ט ע"ב 

פרק ערבי פסחים 

ערב פסח סמוך למנחה קטנה, לא יאכל אדם עד שתחשך, כדי שיאכל מצה לתיאבון משום הידור מצוה.

מצוה לאכול בהסיבה בליל פסח כדרך בני חורין, במטה וליד שולחן זכר לחירות, ואפילו עני חייב בכך.

חייבים לשתות בליל פסח ארבע כוסות של יין, כנגד ארבע לשונות של גאולה.

אפילו עני שאין לו יין חייב בד' כוסות, ולכן צריכים גבאי הצדקה ליתן לו, ואם לא נתנו לו חייב העני למכור מלבושו או ילוה או ישכיר את עצמו עבור זה.

ערבי שבתות וימים טובים מן המנחה ולמעלה – לרבי יהודה לא יאכל, כדי שיהא קידוש וסעודת שבת חביבים עליו, ולרבי יוסי אוכל והולך עד שתחשך, ומודה רבי יוסי בערב פסח, כדי שלא יאכל מצה על השובע.

***************