לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

יום שני ה' חשוון תשפ"ב

מסכת ראש השנה דף ב'

מסכת ראש השנה

פרק ארבעה ראשי שנים

 

דף ב' – ע"א

משנה . ארבעה ראשי שנים הם – אחד בניסן: למלכים – תחילת שנותיהם למניין בשטרות, ולרגלים (יבואר בגמרא דף ד'.). אחד באלול: למעשר בהמה – שלא לעשר ביחד בהמות שנולדו בשנה אחרת, ולר' אלעזר ור' שמעון ראש השנה למעשר בהמה באחד בתשרי. אחד בתשרי: לשנים (יבואר בגמרא דף ח'.), לשמיטה וליובל – שמיום זה אסור לחרוש ולזרוע מן התורה, לנטיעה – למניין שני ערלה, לירקות – שלא מעשרים מן הנלקט בשנה זו על הנלקט בשנה אחרת. ראש השנה לאילנות (שלא מעשרים פירות שחנטו בשנה זו על אלו שחנטו בשנה אחרת) – לבית שמאי אחד בשבט לבית הלל חמישה עשר בשבט.

חכמים קבעו יום מיוחד לתחילת שנת המלכים – כיון שהיו רגילים למנות זמן בשטרותיהם לשנת מלכות המלך, ואם לא יהא יום קבוע לתחילת שנות המלך לא נדע אם השטר מוקדם (והוא פסול, שעלול לגבות מלקוחות נכסים שלא נשתעבד) או מאוחר (וכשר).

מלך שעמד בכ"ט אדר – כיון שהגיע אחד בניסן עלתה לו שנה, שיום אחד בשנה חשוב שנה.

דף ב' – ע"ב

מלך שעמד באחד בניסן – אפילו אם נמנו וגמרו השרים למנותו מאדר לא מונים לו שנה עד שיגיע ניסן הבא.

מת המלך באדר ועמד אחר תחתיו באדר – שנה זו עולה לשניהם, והכותב שטר באדר יכול לכתוב שנותיו של זה או של זה, ולא אומרים שאין מונין שנה אחת לשני מלכים.

מת המלך בניסן ועמד אחר תחתיו בניסן – כותבים מנין השנה לזה או לזה, שגם בתחילת השנה יום אחד בשנה חשוב שנה.

מת המלך באדר ועמד אחת תחתיו בניסן – מונים שנה ראשונה רק לראשון, ושנה שניה רק לשני – ולא מונים לו גם שנה ראשונה אפילו שכבר נמנו עליו מאדר וגם הוא בנו שיורש המלכות.

'ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חודש באחד לחודש דיבר משה' – היינו ארבעים שנה ליציאת מצרים ולא להקמת המשכן, שלומדים גזירה שוה 'שנת ארבעים' מ'שנת ארבעים' שכתוב במיתת אהרן.

'ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה' וימת שם בשנת הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים בחודש החמישי באחד לחודש' – היינו בחודש אב שלפני שבט שדיבר משה עם בני ישראל, שהרי כשמת אהרן היה סיחון עדיין קיים וכשדיבר משה כבר לא היה קיים.

ליציאת מצרים מונים מניסן – שהרי אהרן הכהן מת בחודש אב בשנת ארבעים ליציאת מצרים, ומשה רבינו דיבר אל בני ישראל בחודש שבט שלאחריו – ונקראת גם שנת הארבעים, הרי שאחד בתשרי אינו ראש השנה לענין שנות יציאת מצרים, אלא א' בניסן (להלן דף ג'. מקשה הגמרא מניין שאחד בניסן ולא חודש אחר).

מונים למלכים מניסן – לר' יוחנן, ממה שיש היקש בפסוק  מלכות שלמה ליציאת מצרים, ויציאת מצרים מונים מניסן כנ"ל. (ועיין להלן דף ג'. דעת ר' אלעזר).

***************

יום שלישי ו' חשוון תשפ"ב

מסכת ראש השנה דף ג'

דף ג' – ע"א

'ויראו כל העדה כי גוע אהרן' – אל תקרי 'ויראו' אלא 'וייראו' (-נתגלו), שכשמת אהרן נסתלקו ענני הכבוד ונתגלו בני ישראל.

'וישמע הכנעני מלך ערד' – שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד, וכסבור ניתנה רשות להילחם בישראל.

הוא 'סיחון' הוא 'ערד' הוא 'כנען', סיחון – שדומה לסייח (-עייר בן סוס) במדבר, כנען – על שם מלכותו, ושמו ערד. או ערד – שדומה לערוד (-חמור הבר) במדבר, כנען – על שם מלכותו, ושמו סיחון.

לעיל (דף ב':) למד ר' יוחנן שמונים למלכים מניסן ממנין השנים של יציאת מצרים שהוא מניסן ממה  שכתוב בחודש אב (במיתת אהרן) 'בשנת הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים', ובשבט שאחר כך (כשדיבר משה אל כל ישראל) כתוב גם כן שנת ארבעים, הרי שראש השנה של מנין יציאת מצרים אינו באחד בתשרי, אך עדיין צריך לדעת מנין שבניסן הוא ולא בשאר חדשים (מלבד אלו שבין אב לשבט) –

חודש אייר לא – שבין אחד ניסן ובין באחד אייר נאמר 'בשנה השנית', ולא נאמר באייר 'בשנה השלישית'.

חודש סיון לא – שנאמר במתן תורה 'בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים', ולא כתוב 'בשנה השנית'. אך קשה על רבי יוחנן מנין שאינו בתמוז או באב או באדר.

לר' אלעזר המקור שאחד בניסן ראש השנה למלכי ישראל – שנאמר בשלמה 'ויחל לבנות בחודש השני בשני בשנת ארבע למלכותו', ועל כרחך פירוש הפסוק הוא 'בחודש השני' – חודש אייר, 'בשני' – בחודש השני שמונים בו מלכותו, ולא בשני לחודש – שלא כתוב 'שני בחודש', ולא בשני לשבת – א. שאין דרך המקרא לכתוב ימי השבת, ב. יש היקש שני בתרא לשני קמא (–'בחודש השני') – מה קמא חודש אף בתרא חודש.

דף ג' – ע"ב

אחד בתשרי ראש השנה למלכי אומות העולם – שמבואר בכתובים שהדברים שאמר חנני לנחמיה על הפליטים שבירושלים – בכסלו בשנת עשרים למלכות ארתחשסתא (דריוש), אמר נחמיה אחר כך למלך בניסן בשנת העשרים למלכותו, ולומדים בגזירה שוה שזה שנת עשרים למלכותו ולא למניין אחר – הרי שראש השנה למלכות אומות העולם אינו בניסן.

כורש (השני) קודם שהחמיץ היה מלך כשר ומנו לו מניסן כמלכי ישראל

הוא כורש הוא דריוש הוא ארתחשסתא – שמו היה דריוש, ועל שם שהיה כשר קראוהו כורש, ושם מלכותו הייתה ארתחשסתא.

***************

יום רביעי ז' חשוון תשפ"ב

מסכת ראש השנה דף ד'

דף ד' – ע"א

ישראל האומר 'סלע זו לצדקה על מנת שיחיה בני ובשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא' (ורגיל בכך) –הרי זה צדיק גמור, שליבו לשמים, וגם אם מריעים לו אינו קורא תגר אלא תולה היסורים בעוונו. אבל גוי – אינו צדיק, שאם אין מטיבים לו קורא תגר ומתחרט על הנתינה.

דיורש החמיץ – א. שציווה שיתנו לכהנים מה שחפצים לצורך בית המקדש, אך לא היתה כוונתו לשמים כי אם להנאתו – שיתפללו עליו. ב. שבבניין בית המקדש ציוה לבנות כל שורה רביעית שמלמטה מעץ ולא שיקעה בבנין ולא סד אותה בסיד – כדי שאם ימרדו בו ישראל ישרוף בית המקדש. ג. שהיה לו כלבה למשכב, ובני נח הוזהרו על כך.

'שגל' – ללישנא קמא היינו 'כלבה', ומה שכתוב בדריוש ששתתה יין היינו שלימדה לשתות, ומה שכתוב 'נצבה שגל לימינך בכתם אופיר' היינו בשכר שחביבה תורה לישראל כשגל לעובדי כוכבים זכו ל'כתם אופיר'. ללישנא בתרא היינו 'מלכה', ורק בדיורש קבלה בידינו שהכוונה לכלבה, וקראוה 'שגל' מפני שהיתה חביבה עליו כמלכה, או מפני שהושיבה במקום המלכה.  

אחד בניסן ראש השנה לרגלים – היינושבו הרגל (פסח) שהוא ראש השנה לרגלים לענין בל תאחר, וכדעת ר' שמעון שעובר רק לאחר שעברו עליו שלש רגלים כסדרם – פסח שבועות וסוכות.

איסור בל תאחר הוא באופן שמקדיש לבדק הבית, שמעריך, שאומר דמי עלי, שמחרים לגבוה, בקרבן, בצדקה, במעשר ראשון ושני ועני, בבכור, במעשר בהמה, בלקט שכחה ופאה.

דף ד' – ע"ב

השיטות בזמן איסור בל תאחר, ומקורותיהם:

לתנא קמא – שלש רגלים, שמפרט הפסוק פסח שבועות וסוכות לענין מצות עליה לרגל מיד אחר שכתב מצוות שלושה רגלים, ולא סתם שיש לעלות לרגל בג' רגלים, ונאמר שם 'ולא יראה את פני ה' ריקם' – שיראו לפניו לשלם נדריהם.

לרבי שמעון – שלש רגלים כסדר וחג המצות תחילה, שאף שהוצרך הכתוב לחזור ולפרט שלש רגלים לענין בל תאחר, לא היה צריך להזכיר חג הסוכות – שבו עוסק הפרשה, אלא לומר שהוא החג האחרון לענין סדר שלש רגלים לעניין איסור בל תאחר.

לרבי מאיר – רגל אחד, שכתוב 'ובאת שמה והבאתם שמה' וזה ברגל ראשון, והגם שהוא מצות עשה – זה הזמן שקבע הפסוק להביא, ואם לא הביא ממילא עובר בלאו.

לרבי אליעזר בן יעקב – שני רגלים, שכתוב 'אלה תעשו לה' במועדיכם' – מיעוט מועדים שנים.

לרבי אלעזר ב"ר שמעון – חג הסוכות, שלא הוצרך הכתוב לפרט חג הסוכות (כנ"ל בדעת ר' שמעון) אלא לומר שהוא לבד גורם.

מצות עשה להביא מה שמוטל עליו ברגל ראשון לפי כל השיטות, שנאמר 'ובאת שמה והבאתם שמה'.

'אלא תעשו לה' במועדיכם' – הוקשו כל המועדים זה לזה, שכל שעירי המועדים מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו, כשם ששעיר של ראש חודש מכפר על כך (שנאמר בו 'לשאת את עון העדה').

חגיגת עצרת יש לה תשלומים כל שבעה, שכתוב 'בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות' ויש היקש חג שבועות לחג המצות (לפי רבי אליעזר בן יעקב שלא לומדים בל תאחר מקרא זה ומיותר הוא להיקש), ולא לומדים היקש לשמונה ימי תשלומי של סוכות – שתפסת מרובה לא תפשת, תפשת מועט תפשת (ועי' עוד לקמן דף ה'.).

שמיני רגל בפני עצמו לענין פייס, ברכת הזמן, רגל בפני עצמו, קרבן לעצמו ואינו כסדר שאר קרבנות החג, שיר בפני עצמו, ברכה לעצמה שהיו מברכים המלך.

הקיש הכתוב חג הסוכות לחג המצות – מה חג המצות טעון לינה בליל ראשון של חול המועד – שנאמר 'ופנית בבוקר והלכת לאהליך' (ובוודאי אין הכוונה לבוקר של  יום טוב, שהרי צריך להראות בעזרה) – אף חג הסוכות כן.

***************